וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא

הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הָעֵץ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר בְּכָל גְּבֻלוֹ סָבִיב.

 לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ.

(בראשית כג, יז-יח)

 

 

ויקם שדה עפרון. פירוש: לאחר שנתן הכסף קמה בידו, אבל עדיין לא עשה חזקה להיותה בית הקברות, לכן אמר אח"כ (פסוק כ) 'ויקם השדה והמערה אשר בו לאחוזת קבר', שאחר כך החזיק בה לעשות בית הקברות, על כן כתב אח"כ "מאת בני חת", אע"פ שלקחה מעפרון בעליו, לא היה ראוי לעשותה בית הקברות בלא רשות כל בני העיר (ר"י בכור שור).

(הטור הארוך בראשית כג, יז)

 

ויקם שדה עפרון - ר"ת בהפך עשו. רמז לעשו שיקום לערער על המערה.

(בעל הטורים שם, שם)

 

ויקם שדה עפרון (בראשית כג יז) - ר"ת עש"ו. רמז שגם ראש עשו יקבר במערה, על כן נרמז בראשי תיבות, לרמז לראשו דייקא.

(אגרא דכלה לרבי צבי אלימלך שפירא מדינוב דף קיח, ע"ב)

 

 

פרשת חיי שרה: שתי עליות של גורל וייעוד

אלעד קפלן

"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" - מצווה הקב"ה את אברהם ומבטיח לו כי בבואו לארץ המובטחת יהיה ל"גוי גדול", בזכותו יתברכו כל משפחות האדמה. המסע מוביל את אברהם לכנען, שם הוא מקבל הבטחה נוספת כי "לזרעך אתן את הארץ הזאת", לפיה שרה, אשתו העקרה, עוד תזכה להוליד ילדים שימשיכו את דרכו.

חז"ל ראו ביציאה של אברהם מאור כשדים וההליכה לכנען לא רק מימוש ציווי אלוקי, אלא צורך קיומי של ממש. לפי המדרש, אברהם הוא אישיות מבוקשת ונרדפת באור כשדים לאחר שמרד בעבודה הזרה ואף העלה את בית האלילים ואת כל אשר בו באש (ראו לדוגמה בספר היובלים פרק י"ב). לפי סיפורים רבים, אברהם נזרק לכבשן האש על ידי נמרוד וניצל בנס. "כפתוהו ועקדוהו לאברהם והניחוהו על גבי הארץ, והקיפו לו עצים מארבע רוחותיו חמש אמות לכל צד" מסופר במדרש ילקוט שמעוני על הניסיון לחסל את אברהם. אברהם בורח מרודפיו ועוזב את ארצו, מולדתו ובית אביו, כאשר הציווי של הקב"ה נותן למסע מימד של תקווה, אמונה בעתיד והמשכיות.

קשייו של אברהם אינם באים לקיצם בארץ כנען. במהלך דרכו הוא עומד בניסיונות חוזרים ונשנים. רעב כבד מוביל אותו למצרים, שם החשש לגורלו כמעט מוביל לאובדנה של אשתו, שנלקחת על ידי פרעה. כאשר הוא חוזר לכנען, המלכים סביבו גוררים אותו למלחמה והוא נאלץ לחלץ את לוט אחיינו מידי שוביו. גם בתוך המשפחה אין שקט, עם גירושם של הגר וישמעאל והציווי לעקוד את בנו יצחק. לאברהם כמעט אין דקה בודדה להירגע בארץ המובטחת אליה נמלט.

נראה כי המסע של אברהם אינו מובל על ידי בחירותיו, אלא על ידי גורלו. על מנת לחדד זאת, נעיין בדבריו של הגרי"ד סולובייצ'יק, שמסביר במאמרו 'קול דודי דופק' את משמעות הגורל: "הגורל מציין בחיי האומה, כמו בחיי היחיד, קיום מאונס. כורח מוזר מלכד את הפרטים לכלל אחד. היחיד כפוף ומשועבד בעל כרחו למציאות הלאומית-הגורלית, ואי אפשר לו להשתמט ממנה ולהבלע במציאות אחרת חוצה לה. הסביבה מפליטה את היהודי הבורח מלפני ה' והוא ניעור מתרדמתו כיונה הנביא שהקיץ לקולו של רב החובל בתבעו ממנו זיהוי אישי וגם לאומי-דתי" כותב הרב ומתאר את חיי הגורל של אברהם: "עם הופעתו של היהודי הראשון - אברהם אבינו - ירדה הבדידות לעולמנו. אברהם העברי חי כבודד: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא - מעבר אחר".

עם זאת, הגרי"ד סולובייצ'יק מבסס את קיומו של עם ישראל לא רק על גורל, אלא גם על ייעוד: "הייעוד מציין בחיי-האומה - כמו בחיי היחיד - קיום מדעת שהאומה בחרה בו מרצונה החופשי ושבו היא מוצאת את הריאליזציה המלאה של הוויתה ההיסטורית. במקום קיום כחווית-עובדה בלתי נתונה לשינוי שהאומה נדחקה לתוכו, מופיע הקיום כחווית-פעולה בעלת ממדים תכליתיים, רפודי-תנועה, עלייה, שאיפה ומימוש. האומה מעורה בתוך הייעוד בשל כיסופיה לקיום משוכלל מלא עניין וכיוון. הייעוד הוא המעין המפכה של ההתעלות הייחודית של האומה והזרם הבלתי-פוסק של ההשראה העליונה שאינה נדעכת כל זמן שדרכה של האומה מותווית על ידי חוק א-להי. חיי ייעוד הם חיים מכוונים, פרי דריכות-הכרחית ובחירה חופשית". (קול דודי דופק, עמ' 92)

עלייתו של אברהם לארץ, העלייה הראשונה, מלווה בקשיים ובפחדים רבים. כאשר בפרשת "חיי שרה" הוא מבקש למצוא כלה לבנו, הוא שולח את עבדו חזרה לארץ מוצאו על מנת להוביל את העלייה השניה לארץ, עלייתה של רבקה. עלייה זו שונה בתכלית מהעלייה של אברהם - במקום מסע של גורל, רבקה עושה עלייה של ייעוד. בעוד אברהם מצווה "לך לך", גרסת רבקה לאמירה "לך לך" מבוססת על בחירתה, כאשר משפחתה מתעקשת לשאול את פיה. "התלכי עם האיש הזה?" נשאלת רבקה ומשיבה בקצרה: "אלך".

בעוד סיפורו של אברהם מתחיל בכבשן האש, המכלה את החיים, סיפורה של רבקה מתחיל בבאר המים, המעניק חיים. בניגוד לבריחה של אברהם, רבקה יוצאת מבית חם, אוהב, שאינו ממהר לוותר עליה. "תשב הנערה איתנו ימים או עשור, אחר תלך" מבקשים אחיה ואמה מעבד אברהם ומברכים אותה "אחותנו את, היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו". אברהם הולך אל הלא נודע, "הארץ אשר אראך", בעוד רבקה יוצאת בליווי נערותיה אל מקום יציב ומבוסס בו מובטח לה עתיד מזהיר עם "צאן ובקר וכסף וזהב ועבדים ושפחות וגמלים וחמורים".

אברהם הלך לארץ בתקווה כי שם יוולד לו זרע, המשכיות, עתיד. רבקה הולכת לקראת האהבה. "ויביאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" מתואר המפגש בין יצחק לרבקה. המפגש בין יצחק, תוצר הגורל, לבין רבקה, שליחת הייעוד, מוביל ללידתו של עם ישראל.

"במה נבדל ייעוד מגורל?" שואל הגרי"ד סולובייצ'יק ומשיב: "בשני דברים. גורל, מובנו קיום הכרחי, ייעוד הוא קיום מרצון. ייעוד נוצר על ידי האדם עצמו, הבוחר ומתווה את דרכו בחיים. שנית, גורל מתבטא בקיום ערטילאי במובן טיליאולוגי, ייעוד הוא בעל תכלית ומטרה".

עכשיו תורנו, תורו של "הבן" ישראל. אנו זוכרים את אבא, יצחק, שנולד בארץ לאחר שהוריו נמלטו מרדיפות, תוך תקווה לעתיד והמשכיות בארץ. תמיד ילווה אותנו קורטוב של פחד, תחושה של בריחה מכבשני האש בגלות והתמודדות עם הגורל. אבל, לא נצמח מתוך הפחד. נחזור לארצות הניכר ונעלה לארץ פעם נוספת עם אמא, רבקה, שיצאה למסע אשר התחיל בבאר המים והמשיך בעקבות האהבה, מתוך תחושה של ייעוד ושליחות.

בעוד דור הגורל הרגיש צורך להיאבק על קיומו, דור הייעוד אינו חושש לעתידו. המציאות החדשה באה לידי ביטוי כבר בסוף הפרשה. כאשר אברהם נפטר בשיבה טובה, יצחק חובר מחדש לישמעאל, הבן שגורש מפני ששרה פחדה שמא "יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", במטרה משותפת לקבור את אביהם. חיבור בין גורל וייעוד זוכר את פחדי העבר, אך יודע גם ליצור מציאות חדשה של אהבה ושלום.

אלעד קפלן כותב את מדור "פרשה בחקירה" מדי שבוע באתר נענע 10

 

 

מדוע התנגד אברהם כל כך לבנות כנען דווקא?

ויֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד: אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת, הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם? וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה.

(בראשית כד, ה, ו)

 

"מבנות הכנעני" - פן יאמרו עלי על ידי ירושה ומתנה נכנס הוא לארץ, לפיכך איני רוצה אלא על ידי הקב"ה שיתננה לי בחזקה.

(חזקוני כד, ג)

 

הרי יש לזכור, כי כאשר דחה אברהם את בנות כנען, גם אנשי ארם היו עובדי עבודה זרה. לפיכך, לא אלילי כנען, אלא השחיתות המוסרית שבכנען היתה המניע להחלטתו. אליליות היא ביסודו של דבר תעיית השכל, ולזו יש תקנה. אך שחיתות מוסרית תופסת את כל ההוויה האנושית על כל עומק הנשמה והרגש, וכאן גם אברהם לא יכול היה לקוות למצוא לבנו אשה צנועה וטהורה במוסרה, אשה שתביא לביתו את פנינת האצילות וטהרת המוסר.

(הרש"ר הירש בראשית כד, ד)

 

 

צורכי האדם, צורכי בהמתו ומידת החסד

וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת.

(בראשית כד , יט)

 

עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ברכות מ) בפסוק 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו'' (דברים יא טו) שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך את עצמו, ויש לך לדעת כי דווקא באין כאן סכנה או צער, אבל בסכנה או בשיש צער, קודם יש לחוש לצערו ואחר כך בהמתו, ולזה כששאל האיש 'הגמיאיני מעט' הרגישה הצדקת כי צמא למים הוא ומצטער היה, לזה אמרה לו 'שתה' וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא "ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב" כי בגדר זה שאינך מצטער אותם צריך להקדים, והוא שסמך הכתוב לומר ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך וגו', ואומרו עד אם כלו, פירוש לא אשער להם כפי האומדנא, אלא אשקה ולא אשא ידי עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים, וזה לך האות כי כלו לשתות.

 (אור החיים בראשית פרק כד פסוק יט)

 

 

קרית ארבע - ד' אמות

ויש להתבונן בפרשה הזאת הרומזת כי אף אם תגדל מעלת האדם והיה העולם כולו ומלואו שלו אין לו בו אלא קברו של ד' אמות, שהרי אברהם כל הארץ ניתנה לו במתנה, ומה שקנה שם ראשונה מערת המכפלה היה בקרית ארבע היא חברון.

(רבנו בחיי חיי שרה כג, כ)

 

...וזהו חלקו של כל אדם בעולמו, שהוא נקבר בקרית ארבע אמותיו, רמז לאותן ארבע אמות שנותרו לאברהם לאחר שניתנה לו כל הארץ במתנה, ולמעשה, זה מה שנשאר לכל בן-אנוש מכל גדולה וקניין שהוא רוכש בחייו.

(י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 94)

 

 

"ויבא אברהם לספוד ולשרה ולבכֹּתה" - בין בכי להספד; יקרא דשכבי ויקרא דחיי

דרך העולם תחילה לבכות בינו לבין עצמו, ואחר-כך להספיד ברבים, וכמו שכתוב "ויקרא ה' לבכי ולמספד" (ישעיהו כב, יב), אלא משום שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם, ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית, משום הכי נזדרז אברהם להספידה תחילה ברבים. ועוד יש הבדל בעניין המת ואבליו, אם המת גורם לאבליו שינוי בהליכות עולמו וצערו מרובה משבח המת עצמו, אזי הבכי קודם ועיקר להספדו, מה שאין כן אם להפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא מרובה, אזי הספדו עיקר וקודם לבכי, משום הכי בחורבן בית המקדש קרא הקב"ה לבכי על הנהגת עולמו שעל ידי זה נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב"ה כביכול, והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחורבן בית המקדש, משום הכי כתיב תחילה לבכי ואחר כך למספד, מה שאין כן מיתת שרה לא גרם לאברהם שינוי בהליכות עולמו עוד, שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית, והספדה רב על פי חשיבותה, משום הכי הקדים לספוד לה ואחר כך לבכותה. ומשום הכי ה"כ" של לבכותה קטן, ללמד שהבכי היה מעט אבל הספדה היה רב.

(העמק דבר בראשית כג, ב)

 

 

כל אדם יכול לעשות תשובה והתשובה מכפרת על הכל

"ויקברו אותו יצחק וישמעאל": מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם.

( רש"י בראשית כה, ט)

 

"חיי שרה": פירש רש"י 'כולן שווין לטובה' ואף על גב דגבי ישמעאל כתיב 'ואלה שני חיי ישמעאל' איכא למימר (יש לומר) שעשה תשובה, כדפירש רש"י גבי 'ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו', וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכל השנים שהיו קודם לכן, כל הרע שעשה לא נחשב לכלום, והיה כמי שעשה תשובה כל ימיו.

(דעת זקנים מבעלי התוספות: בראשית כג, א)

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.