הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה 'שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה', אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק

וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי...

וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ, וַיֹּאמֶר: הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ.

וַתֹּאמֶר: שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ.

וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר: 'גם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב' עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת.  (בראשית כד; יג-יד, יז-יט)

 

 

אמונות ואמונות טפלות

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלושה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן לאחד השיבוהו שלא כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי.

אליעזר עבד אברהם, דכתיב (בראשית כ"ד) 'והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו'' יכול אפילו חיגרת, אפילו סומא? השיבו כהוגן ונזדמנה לו רבקה.

(בבלי תענית ד, ע"א)

 

אין מנחשין כעכו"ם, שנאמר 'לא תנחשו' כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים 'הואיל ונפלה פתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים'... וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים: יהיה כך ולא יהיה כך טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני... וכן המשים סימנים לעצמו*, אם יארע לי כך וכך, אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי, לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם... הכל אסור, וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא , ד)

* השגת הראב"ד: אמר אברהם: זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא, ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש' והוא סבר שלעניין איסור נאמר, ולא היא, אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך, ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ?!

 

 

תפילת הציבור ותפילת היחיד

יהונתן צ'יפמן

בדמותו של יצחק אבינו, בסוף פרשת תולדות, ניתן לראות מין אב-טיפוס לאיש התפילה הבודד. "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" (בראשית כד, סג). ורש"י מפרש: "לשון תפילה, כמו 'ישפוך שיחו'" (תהילים קב, א). אב-טיפוס זה, אפוף מסתורין, המטייל לאיטו בחיק הטבע בעת דמדומי חמה, המתבודד עם קונו, השופך שיח מעומק לבו או המתעמק בסוד הבריאה, המחפש אל המסתתר בנבכי האין סוף, חוזר ומופיע, לובש צורה ופושט צורה, בתולדות חיי הרוח בעם ישראל לדורותיו.

אך התנהגות זו מתנגשת, לכאורה, באופייה של התפילה היהודית המסורתית. התפילה האידיאלית, המושלמת, תמיד נתפסת כתפילת הציבור. בימי מועד ושמחה, בעת צרה כשמוציאים התיבה לרחובה של עיר, או בסתם יום חול, מצווה להתפלל עם הציבור. כדברי הרמב"ם (הלכות תפילה פ"ח ה"א).

תפילת הצבור נשמעת תמיד, ואפילו היו בהן חוטאים, אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הצבור. ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הצבור, נקרא שכן רע.

מעניין לציין שהרמב"ם מקדיש יותר ממחציתה של הלכות תפילה לנושאים הקשורים בציבור: תפילת הציבור וסדריה, בית הכנסת וקדושתו (הנובעת מעצם הנוכחות הקבועה של ציבור מתפללים), קריאת התורה, ברכת כוהנים, ועוד. כמו כן, חז"ל מרבים לדבר בחשיבות התפילה בציבור, כגון: "כל מי שיש בית כנסת בעירו ואינו נכנס לשם להתפלל נקרא שכן רע" (ברכות ח' ע"א). ומוסיפים, שיש יוהרה בכך שהאדם אינו רואה צורך להתפלל עם אחרים, כאילו סומך על צדקתו שתפילתו תתקבל ברצון; לפי תפיסת חז"ל, בציבור זכות הרבים מכסה על החסרונות של כל אחד ואחד מהיחידים.

דבר זה מעוגן בתפיסות יסוד ביהדות גם במישור ההגותי. הברית היא במהותה בין הא-ל ובין עמו; ואפילו כשהקב"ה בא במגע עם יחידי סגולה, כפי שהוא עושה בפרשיות אלו עם האבות, הברית היא "ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדרתם" - כלומר, עם קולקטיב העתיד להתהוות, ולא עם יחידים בלבד.

בנקודה זאת, בולט ההבדל בין היהדות והנצרות. סורן קירקגור אמר פעם ש"היחיד - זאת הקטגוריה המכרעת בשביל הנוצרי, והיא תהיה מכרעת בשביל עתיד הנצרות". קירקגוד אפילו סירב להתחתן עם אישה שהיתה אהבת חייו, כי הוא ראה ייעודו כאיש אמונה להיות "היחיד הבודד" ("the Single One"). עמדה זו מאפיינת הלך מחשבה מרכזי בנצרות בכלל. הנזירות היא ערך מרכזי בנצרות, לעומת מרכזיות חיי המשפחה ביהדות כתא הבסיסי בבניית הקהילה והחברה.

לעומת זאת, קיימים גם ערכים בהלכה, המתנגשים לעתים עם ערך הציבוריות בתפילה. כך, היו חכמים שראו בתלמוד תורה ערך כל כך מרכזי, שהעדיפו להתפלל ביחידות במקום שלמדו, ולא בבית הכנסת. מסופר על רב אסי ואב אמי, "אף על פי שהיו שלשה-עשר בתי כנסת בטבריה, לא היו מתפללים אלא בין העמודים, היכן שהיו לומדים"; (ברכות ח' ע"א); (וע"ע בדיון ביישום הנהגה זו הלכה למעשה בטור ובשו"ע או"ח ס' צ').

היבט אחר, העשוי לפעמים להתנגש עם תפילת הצבור, הוא עניין הכוונה. התפילה מוגדרת כ"עבודה שבלב" - כלומר, מעצם מהותה היא צריכה לתת ביטוי אמיתי לרחשי לב האדם. אם התפילה חסרה כוונה, ההרגשה הפנימית של עמידה בפני השכינה, אין בה כלום - רק גיבוב של מלים. גם כאן דברי הרמב"ם, המבוססים על הדיון התלמודי, נוקשים: כוונת הלב מוגדרת כאחד מחמשת הדברים ה"מעכבים את התפילה" (שם, פ"ד הט"ו), לצד תנאים פיזיים ראויים. מעיקר הדין, אדם שהתפלל בלא כוונה חייב לחזור ולהתפלל שנית. הסיבה היחידה שאין אנו פוסקים כך הלכה למעשה, לפחות מזמן הטור ואילך, היא שקטנים מדי הסיכויים שאותו אדם יתפלל בכוונה בפעם השנייה. (שו"ע או"ח ס' ק"א). כמו כן, מדגישה הגמרא הצורך בהכנה לתפילה. "חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת ואחר כך מתפללים כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים" (משנה ברכות, פ"ה מ"א).

ואכן, גדולי תורה, ופרט גדולי החסידות, התלבטו לגבי דילמה זאת. כמה מגדולי האדמורי"ם היו רגילים להתפלל ביחידות. היו כאלה שהתפללו בחדר נפרד, עם דלת פתוחה קמעא כדי שיוכלו לשמוע קדיש וברכו וקדושה, ויש שהתבודדו לגמרי בעת התפילה. מסופר שגם הגר"א מווילנא היה רגיל להתפלל ביחידות.

לפעמים, בלא מעט בתי כנסת, התפילה מתנהלת בצורה חפוזה, מהירה, שטחית - בימי חול ואפילו בשבתות. תפילה חפוזה זו אינה מתאימה לאנשים המבקשים להתפלל בכוונה, בצורה רצינית, כדי לקיים מצות "עבודה שבלב" כראוי. תופעה זו אינה חדשה, למרות שלפעמים נדמה שיש ירידה מסוימת בקרנה של התפילה בדורות האחרונים. כבר לפני מאתיים שנה התקיים דיון בנושא זה בחסידות חב"ד. שיטת חב"ד, כידוע, מדגישה מאד את עבודת התפילה, באריכות ובהתבוננות הלב, ולאחר הכנה ממושכת. המתפלל צריך להתבונן בגדולתו ורוממתו של הקב"ה; להכין עצמו על-ידי לימוד "מאמר" בחסידות, ואחר כך להתפלל לאט, בנגינה ובריכוז הנפש. יש תפקיד מיוחד למזמורים של פסוקי דזמרא ולשתי הברכות הראשונות של קריאת שמע, לעורר "האהבה המסותרת בלב כל ישראל", כדי שאחר כך יבא "לבחינת גילוי בהתגלות הלב בשעת קריאת שמע עצמה, שזאת היא מצות האהבה שבפסוק ואהבת".

בשני מקומות בתניא, ספר היסוד של חסידות חב"ד, האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי מתייחס ל להתנגשות בין הצורך בכוונה ראויה בעת התפילה והאווירה בתפילת הציבור. בפרק הראשון של "אגרת הקדש" (חלק הרביעי של התניא), וגם בעמודים האחרונים של קונטרס אחרון (חלקו החמישי), הוא דן בשמועות שהגיעו לאוזניו על מקומות שבו "בעלי עסקים", הממהרים לסיים התפילה ולצאת לעיסוקיהם, עוברים לפני התיבה בימי חול וכך מונעים מאנשים להאריך בתפילה. הוא קורא תגר על כך, וממליץ ש"רק אותם שיש להם פנאי... שיכולים להאריך בתפלת השחר ערך שעה ומחצה לפחות כל ימות החול (הדגשה שלי, י.צ.) מהם יהיה היורד לפני התיבה". אך הוא מוסיף, ש"בשבתות וימים טובים, שגם כל בעלי עסקים יש להם פנאי ושעת הכושר להאריך בתפלתם בכוונת לבם ונפשם לה' (הלוואי עלינו! י.צ.), ואדרבה עליהם מוטל ביתר שאת ויתר עז... כמו שכתוב בתורת משה ,ששת ימים תעבוד כו' ויום השביעי שבת לה' אלהיך,' דייקא כולו לה'" (אגרת הקדש, פרק א'; תניא, ד' ק"ג ע"א).

אמנם, ברוב המקרים פתרון זה איננו מתאפשר. המנהג הנפוץ יותר בחסידות חב"ד בין "בעלי העבודה" המאריכים בתפילה, הוא לבוא לבית הכנסת עם כולם, בזמן תפילת הצבור לשבת וללמוד משהו, ותוך כדי כך לקיים את המצוות הקשורות לתפילה בציבור: עניית קדושה, קדיש וברכו, ושמיעת חזרת הש"ץ וקריאת התורה. ולהתפלל אחר כך ביחידות ובאריכות, בהתעוררות, באהבה וביראה, כל אחד לפי יכולתו.

נדמה לי, שגישה זו של חב"ד מהווה ניסיון מעניין לשמור על שני הערכים כאחד: מצד אחד, ערך הציבוריות ושותפות הגורל, המושג של "ערבים ישראל זה לזה" הבא לידי ביטוי בתפילה בצבור; ומצד שני, האידיאל של כוונה, של רגש, של תפילה כעבודת הלב - דברים שבעצם טבעם מתרחשים בתוך נפשו של האדם פנימה, ותלויים דווקא בזהותו כפרט.

במישור אחר, יש כאן גם מתח בין "קבע" ו"רחמים". נאמר בפרקי אבות: "אל תעשה תפילתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא" (אבות ב, טז). פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל היה רגיל לומר שהיהדות בעצם דחתה משנה זאת, והעדיפה קבע והתמדה בקיום המצוות, על פני כוונה ורגש, שהם דברים סובייקטיביים וחולפים, גם לגבי תפילה. אך, בניגוד לליבוביץ, דומני שיש ביהדות כר נרחב להתמדה וגם לרגש, לשיתוף הציבור לצד העבודה שבלב של היחיד.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף שבועי על פרשת השבוע (באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net

 

 

'גר ותושב אנוכי עמכם' - טעם טענתו 'גר ותושב' על פי מה שכתב הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה ג, יא) 'יכול ליתן מתנת חינם לגר תושב מפני שאתה מצווה להחיותו, דכתיב (ויקרא כג ד) 'גר ותושב וחי עמך'.

ויש לך לדעת כי כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני ההנהגה הארצית, וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב עמנו, כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עימהם ולתת לו מתנת חינם, והיא טענת אברהם 'גר ותושב אנכי - תנו לי', ודקדק לומר גר ולא הספיק לומר תושב המכוון לומר שהגם שאני גר ואיני מכם, אף עלפי כן הריני תושב, עוד טעם אומרו "גר" כי חש לומר על עצמו תושב בעולם הזה והוא הֵפך מידת הצדיקים, לזה הקדים לומר גר.

(אור החיים בראשית כג, ד )

 

כל בני אברהם יונקים מאותם שרשים ומצופים להמשיך את ייעודו

"והיה כעץ שתול": שנטלו הקדוש ברוך הוא ושתלו בגן עדן.

 דבר אחר: ששתלו הקב"ה בארץ ישראל.

"אשר יתן פריו בעתו": זה ישמעאל.

"ועלהו לא יבול": זה יצחק.

"וכל אשר יעשה יצליח": זה בני קטורה.

(מדרש תהילים, מזמור א')

 

בני האדם שווים ומוערכים לפי מעשיהם

"גם בני אדם גם בני איש" - מהו גם בני אדם ? אלו בני אברהם, דכתיב ביה (שכתוב לגביו):

"האדם הגדול בענקים" (יהושע יד, טו ), 'גם' - לרבות בני ישמעאל ובני קטורה.

"בני איש" - הם בני נח, דכתיב ביה (שכתוב לגביו): "איש צדיק" (בראשית ו, ט ).

 (מדרש תהילים, מזמור מט)

 

קטורה-הגר?

"ויצחק בא מבוא באר לחי ראי": שהלך להביא הגר לאברהם אביו שישאנה (בראשית רבה).

 (רש"י בראשית כד, סב)

 

קטורה - זו הגר ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטֹרת, ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם .

(רש"י בראשית כה, א)

 

ושלוש נשים נשא אברהם; שרה - בתו של שם, קטורה - בתו של יפת, הגר - בתו של חם.

 (ילקוט שמעוני איוב פרק ח, סימן תתקד)

 

לפי אגדה זו נמצא, כי שלושת נשות אברהם אבינו שייכות לשלושת גזעי האנושות אותם מכיר המקרא, כפי שיועד לאברהם: "אני הנה בריתי אתך והיית אב המון גויים".

(בראשית יז, ד)

 

בכך רוצה המדרש ללמדנו כי משמעות אברהם אבינו בהיסטוריה האנושית היא אוניברסלית, ואותה הכרת אלוהים שביסס בעולם, ואותה אמונת אמת שאברהם אבינו היה הראשון להעמידה בפועל, מתייחסות ופתוחות לכל הגזעים של המין האנושי, באמצעות אותן שלושת נשיו שהיו מבנות שם חם ויפת.

(מתוך "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע" לפרופ' י. ליבוביץ ז"ל)