פתח לנו שער בעת נעילת שער- כי פנה יום

 

 

אימתי היא נעילה?

רבנן דקיסרין אמרין: איתפלגון רב ורבי יוחנן (זוהי מחלוקת בין רב לרבי יוחנן).

רב אמר: בנעילת שערי שמים

ורבי יוחנן אמר: בנעילת שערי היכל.

(ירושלמי ברכות פרק ד, ה"א)

 

וכן תיקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה מפני התענית, וזו היא התפלה הנקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.

(רמב"ם הלכות תפילה א, ז)

 

עניין יום הכיפורים ונעילה הוא דוגמת משל, כשעושין תיבה וארון וכשכבר נגמר, עושין לו מנעול, כדי שישתמר מה שבקרבו.

('זרע קודש' לר' נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ, מובא ב "י עגנון: "ימים נוראים", עמ' שסב)

 

כל-כך הרבה פתוח ששוב לא יסגר, כל-כך הרבה סגור שלא יפתח לעולם...

שכוח, זכור, שכוח

 פתוח, סגור, פתוח

(י. עמיחי, מתוך: פתוח, סגור, פתוח)

 

 

'לי נקם ושילם' - האם יש 'מוסר יהודי'?

שמואל הר

אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (דברים לב, מא-מג).

בשבועות האחרונים אנו שומעים שוב ושוב דיבורים על המוסר היהודי מול המוסר הנוצרי. המוסר הנוצרי המעֻוות מדבר על נתינת הלחי השנייה, ואילו המוסר היהודי הוא מוסר של נקם - 'עין תחת עין ושן תחת שן'. טענה זו עתיקה מאוד והיא נשמעה ונשמעת מפיהם של אנטישמים בכל הדורות. החל במרקיון עוד במאה השנייה לספירה, דרך ספרו של אייזנמנגר במאה ה-18 - אוסף 'מדעי' של מימרות שנאה של יהודים כלפי גויים ועד לתעמולה אנטישמית המתנהלת בתקשורת האירופית בימים אלה ממש. והנה, למרבה הפלא אנו זוכים לשמוע את אותה טענה מופרכת גם מפיהם של רבנים ותלמידי חכמים. חלקם אולי חוזרים עליה בתמימות.

מובן שניתן למצוא ביהדות כמו גם בנצרות ובכל תרבות אחרת ביטויים של חוסר סבלנות ושל שאיפה לנקם, ואולם דווקא הרעיון של נתינת 'הלחי השנייה' הוא רעיון יהודי מובהק. רעיון זה כתוב כבר במפורש במקרא והוא שנוי ומשולש בדברי חז"ל. הוא אחד המאפיינים המובהקים של תורתו של הילל הזקן ותלמידיו.

ישעיהו אומר - 'גווי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק' (נ' ו') ובמגילת איכה אנו קוראים על התכונות הראויות לגבר - 'ייתן למכהו לחי ישבע בחרפה' (ג' כ"ט).

אם נבוא למנות את גלגוליו של רעיון זה בספרות חז"ל, אין אנו מספיקים גם בחיבור גדול. נמנה כמה מן המקורות המוכרים ביותר. בבבלי בסוף פרק החובל (ב"ק צג ע"א): 'אמר ר' אבהו - לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח'.

 ועמוד אחד לפני כן - 'אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן - חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש? אמר ליה דכתיב - ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת' (תרגום: אמר לו רבא לרבה בר מרי מניין הדבר הזה שאמרו חכמינו - חברך קורא לך חמור, הכן אוכף לגבך? אמר לו שכתוב...). כלומר, כאשר מכנים אותנו חמורים, אנו צריכים באמת לשים אוכף על גבינו ולא להתמרד ואת זאת עלינו ללמוד מהגר המצרית המדוכאה על ידי שרה אימנו ובכל זאת מכנה אותה גברתי.

נזכיר עוד את הברייתא המופלאה בבבלי פרק השולח (גיטין דף לו ע"ב): 'הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין בייסורים עליהם הכתוב אומר - "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"'. דימו 'השמש בגבורתו' המיוחס בסוף שירת דבורה ללוחמים מיוחס על ידי חז"ל דווקא לבני אדם שהם נעלבים ואינם עולבים.

נחתום בתמצית התורה המיוחסת לבית הלל בבבלי עירובין (יג ע"א): 'כל המשפיל עצמו, הקדוש ברוך הוא מגביהו וכל המגביה עצמו, הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה- גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה - שעה עומדת לו'.

נחזור לפרשת האזינו. שירת האזינו מסתיימת בהבטחה לנקמתו של האל בשונאיו. נקמה זו אינה באה סתם, ואף אינה באה דווקא לטובתם של ישראל. היא באה כדי לגלות את כוחו של האל בעולם: 'ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עמדי. אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל'. חז"ל ראו בצדק קשר ישיר בין שירה זו לבין הנקמה בגויים המתוארת בספר יחזקאל (ראו מכילתא דר' ישמעאל בא, פרשה יב, עמ' 40). גם על פי נבואתו של יחזקאל הקדוש ברוך הוא ינקום בגויים וישיב את ישראל לארצו, ואולם לא מפני שישראל ראויים לכך, אלא מפני שחולשתו של עם ישראל נתפשת על ידי הגויים בטעות כסימן לחולשתו של האל. במקום להבין שהאל העניש את עם ישראל על חטאיו, חושבים הגויים בטעות שאלוהיהם ניצח את אלוהי ישראל. על חילול ה' שכזה אי אפשר לעבור בשתיקה: 'ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קודשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמול על שם קודשי אשר חללוהו בית ישראל... לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קודשי...וקידשתי את שמי הגדול המחולל בגויים... ולקחתי אתכם מן הגויים...' (יחזקאל לו).

חז"ל לוקחים את התפישה הזו המשותפת לפרשת האזינו ולספר יחזקאל והופכים אותה על פיה. בסוף מסכת יומא אנו קוראים את הדרשה הבאה:

'ואהבת את ה' אלהיך' - שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט) 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו) 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו' (בבלי יומא פו ע"א).

חילול ה' איננו נגרם על ידי חולשה של עם ישראל, אלא על ידי התנהגות בלתי מוסרית של עובדי ה' ולהיפך לגבי קידוש ה'. זה נגרם כאשר עובדי ה' מתנהגים באופן מוסרי וראוי. הדרשן משתמש באותו הפסוק מספר יחזקאל: 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו', שמשמעותו כפשוטו הוא שהגויים מלעיגים על חולשתו של עם ישראל - עמו של הקדוש ברוך הוא, ומעניק לו משמעות חדשה לגמרי - הגויים מסתכלים על התנהגותו הלא מוסרית של עם ישראל ובכך יש חילול ה' גדול. לעומת זאת, אם ינהג עם ישראל כהוגן יוכל להיות 'שגריר טוב' של הקדוש ברוך הוא גם בגלות, כפי שמסתיים ספר ישעיהו בנבואה המופלאה: 'ושילחתי מהם פליטים אל הגויים... אשר לא שמעו את שמעי ולא ראו את כבודי והגידו את כבודי בגויים'.

בגרסה מאוחרת של אותו המדרש (אליהו רבא (איש שלום) פרשה כו ד"ה דבר אחר ואהבת) אנו מוצאים קטע נוסף:

לא ניתנה תורה על מנת כן אלא לקדש שמו הגדול, שנאמר 'ויאמר עבדי אתה ישראל וגו'' (ישעיה מ"ט ג') מיכן אמרו: ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי, ואפילו מכל אדם שבשוק, שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל, נשבע לגוי לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל, שופך דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל, ולא ניתנה תורה על מנת כן, אלא כדי לקדש שמו הגדול, 'ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים וגו'' (ישעיה ס"ו י"ט), מהו אומר בסוף העניין? 'והגידו את כבודי בגוים' (ישעיהו ס"ו).

לא ניתן לדבר על מוסר ליהודים מול מוסר לגויים. המוסר הוא מוסר אחד.

הבעיות המוסריות שאנו מתחבטים בהם כיום, הם קשות וכבדות ועלינו להתמודד עימם על פי מיטב הבנתנו והרגשתנו. אולי לא תמיד נוכל לאמץ את גישתו של הילל הזקן, ואולם לא נוכל להתחמק מדיון אמיתי בטענה המופרכת בדבר 'המוסר היהודי'. יש לחזור ולשנן שוב ושוב את הידוע והמובן מאיליו - אין דבר כזה 'מוסר יהודי'. יש מוסר אחד בעולמו של הקדוש ברוך הוא שהוא 'מלך על כל הארץ' וכולנו מאמינים שהוא 'טוב לכול, הטוב ומיטיב לרעים ולטובים'.

שמואל הר הוא מחנך בבית ספר הרטמן בירושלים

 

 

קוראים מגיבים

התקשיתי להבין את ההלקאה העצמית עליה מיצר דר' אריאל רטהאוז.

האיסור להשחית עצי מאכל מתפרש על הרקע הברור שהכוונה הינה להשתלט לתמיד על המקום. לכן גם אין להכרית את עצה שהרי עץ זה ישאר בידי הכובש הישראלי ולכן חבל להאבידו.

גם לו נניח שמדובר באיסור עצמאי שאינו תלוי כוונת כיבוש אזי אין באיסור רק מה שכלול בו - היינו עץ ולא בנין.

אך לענינינו כיצד ניתן להרתיע אוייב מלהחריב את בתיך שלך אם לא בהחרבת בתיו שלו כתגמול?!

באשר לכפרים בהם הוצע שלא להשאיר אבן על אבן הרי דבר זה לא נעשה מחמת יצר ההרס כפי שהבין המחבר הנכבד אלא כדי למנוע מסתור מלוחמי החיזבאללה. בפועל התברר שמדיניות זהירה כזאת כפי שננקטה למעשה עלתה לנו בדמים לא מעטים. האם יסכים המחבר הנכבד לאמץ את מדיניותו המצפונית כלפי עצמו וכלפי בנו בהיותם במצב דומה. האם יש צבא בעולם הנוהג אחרת?! אתמהה

יתירה מזאת השטח המדובר הוא נחלת שבט אשר שנגזלה מעמנו בהסכם מעצמות שרירותי הנוגד את מה שהיה מקובל עד אז שגבול ארץ ישראל הצפוני הוא הליטאני. בוודאי שהוא נוגד את הגבולות התנכיי"ם. האם לא מוצדק לנהל מלחמה שתייבש את התשתית הכלכלית המאפשרת לזרים לירוש חבל מחבלי ארצנו.

דב מאיר - ירושלים

 

תגובה לתגובה

אעיר שלוש הערות להשגותיו של מר דב מאיר:

1. בעניין "ההלקאה העצמית". ביטוי חדיש זה אינו מקובל עליי ובעיקר אינה מקובלת עליי נימת-הבוז הנלווית אליו בדרך-כלל. חכמי הגמרא דיברו על "חשבונו של עולם" וחכמי ימי-הביניים על "חשבון-נפש". טוב שיהודים עוסקים בחשבון-נפש, ברמת הפרט וברמת הכלל, ואין להתבייש בכך. 

2. בעניין פירוש האיסור להשחית עצי מאכל בעת מלחמה. אביא ציטוט מתוך ספר החינוך (שופטים, מצווה תקל, מהדורת "תורת חיים"): "שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם...וכמו כן נכנס תחת הלאו שלא לעשות שום הפסד כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה..."; מכאן, שבניגוד לדעתו של דב שטיין, אין החינוך סבור "שאין באיסור רק מה שכלול בו", אלא הוא מרחיב את האיסור מעבר לעצי מאכל וכולל בו כל מעשה השחתה. ובאשר לטעמו של האיסור, דומה שהחינוך חולק על דעתו הנחרצת של דב שטיין, שכן הוא כותב: "שורש המצוה ידוע שהוא כדי ללמד נפשינו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות ומקרבים אותם לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגיר של חרדל בעולם ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כוחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם והמה משחיתים וכו'" (שם).

3. לאור דברים אלו יהיה קצת קשה להצדיק ועל אחת כמה וכמה ליזום "מלחמה שתייבש את התשתית הכלכלית המאפשרת לזרים לירוש חבל מחבלי ארצנו", כמשאלת-לבו של דב מאיר. אבל אולי מבקרי הנכבד סבור שגם בעל ספר החינוך נגוע בחטא ההלקאה העצמית.

אריאל רטהאוז