עם העצמאות עברנו לרשות עצמנו, זכינו בבחירה חופשית. אין אנו תלויים בדעת אחרים ותהליך הגאולה יכול להתבצע עד סופו, אם נרצה. הגאולה אינה מתרי"ג מצוות, ומשמעה ההלכי של הגאולה הוא בעצמאות המדינית - באפשרות לקיים את המצוות הדורשות ריבונות וטריטוריאליות בארץ ישראל. "ראשית הגאולה" היא האפשרות לקיים את המצוות על ידי הריבונות שניתנה לנו. הגאולה עצמה - קיומן של המצוות בפועל.

(דב רפל: פתחי שערים, עמ' 213)

 

 

בעיית עיצוב דמותם של יום העצמאות ויום ירושלים מבחינה דתית העסיקה את המוסדות הדתיים הרשמיים ומוסיפה להעסיק חוגים שונים בציבור הדתי. היא לא תוכל לבוא על פתרונה אלא מתוך תשובה על בעיית הבנתנו את המשמעות הדתית של מאורעות ימים אלה. וייאמר מיד: לא במשמעותם של "חזון נבואי" או "ייעוד משיחי" בדבר "מלכות ישראל" סאקראלית אנו עוסקים, אלא במשמעותה של הקמת מדינת ישראל הריאלית, כפי שקמה בתש"ח - באופן ובתנאים של הקמתה, במלחמותיה וכיבושיה. רק מן ההבחנה הזאת ולא מתוך העיון במסורת ובהלכה הפסוקה, שמעולם לא התכוונה למציאות זאת, ייתכן לקבוע יחס דתי לימים אלה.

מהכרעה ברורה לגבי יום העצמאות הזה אין להימנע. יום זה אינו ניתן להערכה לחצאין. מבחינת סברא אחת, אין הוא חג אלא יום אבל: היום שבו מרד עם-ישראל בתורה. מבחינת סברא אחרת אין יום הראוי ל"שהחיינו" ולהלל ולכל סימני יום טוב כיום הזה, שבו פתח עם-ישראל את האפשרות לקיום התורה, שער אשר בו יוכל להיכנס - אם ירצה וישתדל לקיים את התורה. הערכה זו אינה נפגמת ע"י העובדה שדור זה ברובו אינו רוצה בקיום התורה.

(מתוך י.ליבוביץ: יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 90, 91, 96, 97)

 

אבינו שבשמים, ברך את מדינת ישראל ואת יושביה,

הגן עליה באברת חסדיך ופרוש עליה סוכת שלומך

ושלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה ותקנם בעצה טובה מלפניך

ונתת שלום בארץ ושמחת עולם לכל יושביה.

 

הרהורים על ציונות ו"פוסט-ציונות"

יהונתן צ'יפמן

עם כניסתה של מדינת ישראל לשנתה ה-64 (המשבצת האחרונה בלוח השח-מט: למי שמאמין בסימנים, שנה זו עלולה להיות די גורלית), יש הרגשה של אי-נוחות ושל חוסר אֵמון מסוים בעתיד. אמנם המדינה היא דבר קיים, יש לה כלכלה משגשגת, ובמובנים רבים היא סיפור הצלחה - אבל נראה שיש יותר קולות מאי-פעם בעבר המערערים על עצם קיומה כמדינה יהודית. נתקלים באנשים המגדירים את עצמם "פוסט-ציונים", "א-ציונים" ואפילו "אנטי-ציונים". מתבקשת אם כן השאלה: מהי בעצם ציונות?

במובן אחד, ברור שאנחנו חיים בעידן "פוסט-ציוני". המטרות המקוריות של התנועה הציונית היו להקים בית לאומי לעם היהודי, ליישב אותו, להקים מדינה, לקבץ גלויות ישראל (לפחות מארצות מצוקה) לקלוט עלייה, להחיות את השפה העברית כשפה יום-יומית, לייסד מוסדות כלכליים, חברתיים, תרבותיים, ופוליטיים, וכו'. מטרות אלו הושגו, כך שניתן לומר שהבעיות העומדות בפני מדינת ישראל דומות במהותן לאלו העומדות בפני כל חברה מערבית מפותחת. אך יש בכל זאת הבדל משמעותי בין מדינת ישראל למדינות מערביות אחרות: יחסינו עם העולם הערבי בכלל, ועם הפלסטינים בפרט. במישור אחר, ה"פוסט-ציונות" נובעת מתפיסה, די רווחת היום בחוגים נאורים, במיוחד במערב אירופה, שמדינת-הלאום היא רעיון שאבד עליו הכלח. נושא זה, והפרכתו על-ידי הצדקת תרבויות לאומיות ייחודיות, הוא נושא גדול ורחב, אך קצרה היריעה מלעסוק בשאלות אלו כאן.

יום העצמאות הוא יום חג, וכמו כל חג, הוא מזמין אותנו לעסוק ב"עניני דיומא" - במקרה דנן, בשאלה העקרונית של מהות הציונות. מהי ציונות? האם ציוני הוא רק מי שהחליט לגור בארץ? או שמא, כהגדרתה הקלאסית, הציונות מחייבת כל יהודי באשר הוא לעלות לארץ? או שמא ציוני יכול להסתפק בתמיכה פוליטית, כלכלית, או אפילו רגשית במדינת ישראל?

נדמה לי שלפעמים צריכים להיזכר באמיתות ישנות, אך נשכחות. מעבר לכל התפקידים הפרקטיים שמנינו לעיל, הציונות ביטאה מהפכה בתודעה-העצמית של העם היהודי לגבי עצם טיבה של היהדות. הציונות תפסה את היהדות, בראש ובראשונה, כעם, או כלאום. כלומר: היהדות איננה "דת" במובן המקובל. אמנם, במשך כל העת העתיקה ובימי-הביניים לא היתה הבחנה בין המושגים של דת ועם. אמרתו הידועה של רבינו סעדיה גאון "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" מבטאת עמדה זו. אך בעקבות ההשכלה, האמנציפציה והחילון, התפרקה החבילה. היהודים כבר לא היו קהילה/עם דתי, אלא קבוצה של יחידים שהיו חופשיים לבחור ל עצמם את זהותם. במערב, הדת היתה נחשבת לעניין פרטי של היחיד (הגדרה נוצרית במהותה). ואמנם, אמרו שהנוצרי הוא תמיד convert, כלומר, אדם שבחר באמונה מסוימת, אבל היהודי נולד כיהודי. דבר זה בא לידי ביטוי אפילו בתהליך הגיור: גר-צדק, הבא "להסתופף תחת כנפי השכינה" מצטרף בעצם למשפחה חדשה, משפחת העם היהודי. מי המקווה, הכלי ההלכתי של מעשה הגיור, מסמלים את מי השפיר של אם יהודיה, מהם נולדים מחדש כיהודי. עקב כך, המושג של "יהודי חילוני" או אפילו "יהודי אגנוסטי" או "אתיאסטי" איננו נחשב לסתירה. אדרבה, כולנו מכירים יהודים רבים, גאונים בתחומי המדע, ההגות, האמנויות, ועוד, שתרמו רבות לתרבות האנושית. חלק גדול מהם היו יהודים חילוניים, ובכל זאת, כיהודים אנו גאים בהם, ובצדק!

האמת היא, שיש משהו יוצא דופן בטיב הלאומיות של היהודים. חוקרים כמו פרופסור שלמה זנד, מחבר הספר "המצאתו של העם היהודי", טוענים שהיהודים אינם עם. ובאמת, עד לשיבת ציון של העת החדשה, לא היתה ליהודים ארץ משותפת וגם לא שפה משותפת; הם עברו חוויות שונות בגלויות השונות, והיו ביניהם הבדלים תרבותיים די משמעותיים. גם מבחינה אתנוגרפית קשה לטעון שהם משתייכים לגזע אחד. ובכל זאת, יש ליהודים תודעה משותפת של שייכות לקבוצה עם היסטוריה משותפת ועם המשכיות - ודי בכך. מעניין הדבר שהדלאי למה, המנהיג הגולה של העם הטיבטי (שגם הוא רואה את עצמו בו-זמנית כקבוצה דתית וכקבוצה לאומית) רואה ביהודים מופת של הישרדות בתנאי גולה - ואף פגש קבוצה של רבנים ומנהיגים יהודיים כדי ללמוד מהם את "סוד ההישרדות".

בתקופה האחרונה קיימות קבוצות השוללות את זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית. חלקן פשוט מאמצות את ה"נרטיב הפלסטיני". חלק אחר טוען שבישראל קם עם חדש, "העם הישראלי", השונה מהעם היהודי ההיסטורי, על בסיס ארץ ושפה, ושיש לנתק את הישראליות מן היהדות (גירסה מעודכנת של התנועה הכנענית). לאחרונה הסופר הישראלי יורם קניוק העיר, בראיון לעתון הארץ, ש"פעם היו יהודים אמיתיים בארץ" - כלומר, יהודים חילוניים שהיו יהודים במהותם, אך "היום היהדות נהייתה לדת". למיטב הבנתי הוא התכוון לכך שהדור הצעיר שנולד בארץ מנותק מהתרבות היהודית, ומאידך הממסד הדתי-רבני ניכס לעצמו את הגדרת היהדות באופן בלעדי. דבר זה בא לידי ביטוי, בצורה די מאכזבת, בין היתר בוויכוח סביב הגיור. הרבנות הראשית נוקטת עמדה די קיצונית ובלתי מתפשרת, המתעלמת משורה ארוכה של "אחרונים" - פוסקים אורתודוקסים מהמאות ה-19 וה-20, שהבינו שיש צורך, בעקבות החילון והפתיחות של החברה המערבית, והסכנות הכרוכות בהתבוללות ונישואי-תערובת, לאפשר גיור בתנאים מקילים ככל האפשר. בין פוסקים אלו בלטו דמויות כמו הרב דוד צבי הופמן, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, והרב אליעזר וולדנברג והרב גורן (כולם זצ"ל).

 מאידך, אנו עדים לאחרונה לנטייה מטרידה, הרואה את עצמו כ"סופר-ציונית", אך הכופרת באחד העקרונות החשובים של הציונות. כוונתי לשלילת הלגיטמיות של כמה ממוסדות הדמוקרטיה הישראלית, כגון הכנסת, שרשרת הפיקוד של צה"ל, ובמיוחד בתי המשפט על ידי חוגים מסוימים בחברה הישראלית. חוגים אלו קוראים לשלטון הבלעדי של ההלכה, ורואים במוסדות החילוניים תופעה פסולה מעצם מהותה. חוגים אלו מתעלמים מדברי חז"ל (בבלי ראש השנה כה, ע"ב) "יפתח בדורו כשמואל בדורו" - כלומר, גם אם המנהיגים שיש לנו היום אינם לרוחנו, עלינו לכבד אותם, בהיותם המנהיגים שנבחרו על ידי העם.

דבר זה מתקשר, לפי דעתי, לעוד עקרון של הציונות: לקבל את העם היהודי כפי שהוא, ולא לחלום על ישות אפלטונית או מופשטת של "כנסת ישראל" אידיאלית. נדמה לי שזו אחת המשמעויות של המושג הציוני: "לחזור אל ההיסטוריה" - לקבל את המצב הקונקרטי של העם היהודי, על כל מגרעותיו וחסרונותיו, כהתגלמות של הקיום היהודי הלאומי במציאות העכשווית.

שמעתי מפיו של פרופ' מנחם אלון - יהודי ירא-שמים ותלמיד-חכם - לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון ואחד מההוגים המשפטיים החשובים בדורינו, במיוחד בתחום משפט העברי - לגבי שלילת המוסדות החילוניים של המדינה: כנסת ישראל היא המקבילה בימינו ל"שבעה טובי העיר". (הכוונה למוסד של שלטון-עצמי שהיה קיים בקהילות ישראל בגולה, ושפעל על-יד הרבנים ובמקביל להם). למוסד זה היו סמכויות די נרחבות, הן בתחום הביצועי והן בתחום החקיקה. סמכויות התבטאו בתקנות וגזרות שהונהגו בקהילות, במטרה להתמודד עם מציאות משתנה. לדברי אלון, סמכותה ההלכתית של הכנסת, הנבחרת על-ידי העם והמייצגת אותו, וודאי אינה פחותה מסכמותם ההלכתית של "שבעת טובי העיר" בגולה!

 עמדה זו, המשקפת ניסיון חשוב של אנשי הלכה והגות מהציונות הדתית בשנים הראשונות של קיום המדינה לכונן "תורת ארץ ישראל" המתאימה למדינה יהודית ריבונית בעולם המודרני, ראויה להתבוננות ביום העצמאות ה-63 של מדינת ישראל.

הרב יהונתן צ'יפמן הוא מתרגם במקצועו, המתמחה במדעי היהדות. הוא כותב דף על פרשת השבוע (באנגלית), הנקרא "חיצי יהונתן." המעונינים להזמין דוגמא או מנוי יכולים לכתוב לדואר אלקטרוני, yonarand@internet-zahav.net

 

תורתנו תורת חיים

אליליות עתיקה וחדישה נוהגת לצרף את הדת עם המוות. רק בִגְוַע האדם תצמח מלכות האל; גויעה ומוות הם הגילוי העיקרי של האלוהות; כי הא-ל הוא לדידם אלוהי המוות, ולא אלוהי החיים; הוא ממית ולא מחיה; והוא שולח את המוות - ואת מבשריו, החולי והעוני, - למען יירא ממנו האדם, יזכור את כוח האל ואת חוסר האונים של האדם. משום כך מקדשיהם עומדים בצד קברות, והמקום הראשון של כהניהם הוא ליד גופת המת... לא כאלה כהני ישראל, כי לא כן תורת אלהי ישראל, ולא זו היא דת ישראל. האל, המורה לכהן את מעמדו בישראל, הוא אלוהי החיים; התגלותו הנעלה ביותר איננה בכוח המוות, השובר את הגבורה ואת החיים; אלא הוא מתגלה בכוח החיים המשחרר והמחיה, המקים את האדם לרצות בחירות ולחיות חיי נצח. אין הוא מורה לאדם כיצד למות אלא איך לחיות; הוא מורה לו איך ינצח את המוות בעודו בחיים, איך יתגבר על חוסר החירות, על השיעבוד הגופני ועל החולשה החושנית... שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש נשאספה אל עמיה - חייבים כהני ה' להתרחק; בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת; יעוררו בלב העם את רעיון החיים; יזכירו להם את דעיון החירות המוסרית...יחזקו בלבם את דעיון החיים - לבל ינוצח על-ידי רעיון המוות.

(הרש"ר הירש ויקרא כא, ה)

 

 

"והאלוהים יבקש את נרדף"

"והאלהים יבקש את נרדף" - (קהלת ג) רב הונא בשם רב יוסף אמר: לעולם "והאלהים יבקש את נרדף"; אתה מוצא צדיק רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף צדיק "והאלהים יבקש את נרדף", רשע רודף רשע "והאלהים יבקש את נרדף" אפילו צדיק רודף רשע, "והאלהים יבקש את נרדף" מכל מקום "והאלהים יבקש את נרדף".

רבי יהודה ב"ר סימון אמר בשם ר"י ב"ר נהוראי: לעולם הקב"ה תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקדוש ברוך הוא בהבל, שנאמר (בראשית ד) "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" נוח נרדף מפני דורו ולא בחר הקב"ה אלא בנח, שנאמר (שם ז) "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", אברהם נרדף מפני נמרוד ובחר הקדוש ברוך הוא באברהם, שנאמר (נחמיה ט) "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם" יצחק נרדף מפני פלשתים ובחר הקב"ה ביצחק, שנאמר (בראשית כו) "ראה ראינו כי היה ה' עמך" יעקב נרדף מפני עשו ובחר הקדוש ברוך הוא ביעקב, שנאמר (תהלים קלה) "כי יעקב בחר לו יה" יוסף נרדף מפני אחיו ובחר הקב"ה ביוסף, שנאמר (שם פא) "עדות ביהוסף שמו" משה נרדף מפני פרעה ובחר הקדוש ברוך הוא במשה, שנאמר (שם קו) "לולי משה בחירו" - דוד נרדף מפני שאול ובחר הקב"ה בדוד, שנאמר (שם עח) "ויבחר בדוד עבדו" שאול נרדף מפני פלשתים ובחר הקדוש ברוך הוא בשאול, שנאמר (שמואל א יב) "הראיתם אשר בחר בו ה'" ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקב"ה בישראל, שנאמר (דברים יד) "ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה"

 רבי אליעזר ב"ר יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כך, אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים, אלא מן הנרדפין ככתוב (ויקרא כג): "שור או כשב או עז כי יולד".

(ויקרא רבה פרשה כז)

 

וחסידים מספרים:

מעשה ברבי דוד מלילוב שבא לראש השנה להקביל פני רבו ה"חוזה" מלובלין. קודם תקיעות הרגישו חבריו החסידים שרבי דוד איננו. הלכו אל האכסניה שלו לחפשו. כיוון שבאו לשם, מצאו את רבי דוד עומד באורווה ומאכיל את הסוסים מספוא. הסייס, טרוד בתפילות ובתקיעות היום, השתהה בבית הכנסת ושכח להאכיל ולהשקות את הסוסים. עמד רבי דוד ונטל המצווה לעצמו.

(שם, עמ' 454)