וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם

 בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ

 וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ (דברים יא, יט)

 

 

לדבר בם - משעה שהבן יודע לדבר, למדהו 'תורה צוה לנו משה' (דברים לג ד), שיהא זה למוד דבורו. מכאן אמרו, כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מסיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן הרי הוא כאלו קוברו, שנאמר 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם'.

(רש"י דברים יא , יט)

 

אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחילה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה. מאי דרוש? (דברים י"א) 'ולמדתם אֹתָם'

'ולמדתם אַתֶּם' - התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים.

מאי דרוש? (ישעיהו ב') 'כי מציון תצא תורה'; ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב - לא היה עולה ולמד, התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו - מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

(בבלי בבא בתרא כא ע"א)

 

 

לבתי טליה היקרה, בהגיעך למצות

וכבוד ה' לא נראה

דניאל רורליך

בפרשת עקב, אותה למדנו לחוד וביחד, משה רבנו סוקר את הניסיונות שהתנסו בהם בני ישראל בעבר והאתגרים העומדים בפניהם בהווה ובעתיד.

וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. (דברים ח, ב)

על אף השימוש במילה "ענותך", לא כל אותם ניסיונות ואתגרים היו בכלל עינויים.

המן, "לחם מן השמים", מוזכר כניסיון: משה מזהיר את בני ישראל לא לשכוח את ה' "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶך." (שם ח, טז)

באיזה מובן היה המן ניסיון?

נחמה ליבוביץ (בספרה עיונים בספר דברים) מציגה תשובותיהם של פרשני מקרא ומציינת לשבח את תשובתו של בעל "הביאור" (שמות טז, ד):

והטעם, מתוך שעיניהם תלויות אלי בכל יום ויום למזונותיהם, מתוך כך ינסו וירגילו את עצמם לבטוח בי, ותשוב האמונה בה' להיות תכונה בנפש.

כלומר, הניסיון הוא להכיר בתלותו המוחלטת של הנברא בבוראו. לבני ישראל מצפה ניסיון נוסף בארץ המובטחת. אחרי שמשה משבח את הארץ (דברים ח, ז-י), הוא מזהיר את בני ישראל:

הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. (שם ח, יא- יז)

כאן, דווקא, האתגר הוא לחיות בחיי שפע - גם שפע טבעי וגם שפע שהוא פרי עמלם של בני אדם - מבלי לשכוח מיהו המקור לשפע .

אמנם על פי רוב, הניסיונות הם קשים: מלחמת עמלק ופרשת המרגלים הן שתי דוגמאות.

דוגמה נוספת שאיננה מוזכרת בתור ניסיון על ידי משה, אך מורגשת כניסיון לאורך כל ספר דברים - ואף החל מפרשת חוקת - הלא היא העובדה שמשה לא יביא את בני ישראל אל ארץ הקודש.

עובדה זו ברורה וידועה לבני ישראל. ואף על פי כן, סיבת העובדה לוטה בערפל. מה בעצם קרה במי מריבה שמנע ממשה להיכנס לארץ שהוא כל כך השתוקק לראות?

פרשני המקרא מנמקים את העובדה באופנים שונים, אך נימוקיהם אינם מניחים את הדעת (כפי שטענה בכישרון רב חברתך לכיתה שירה בֶרְק, בדרשת בת המצוה שלה). רש"י מציין שמשה נצטווה לדבר אל הסלע, ולא להכותו. פרשנים אחרים מבקרים את דבריו של משה אל בני ישראל. אבל אפילו אם באחד מאלה חטא משה, במה חטא גם אהרון? הרי אין הבדל בין משה לאהרון בהתייחסותו של האל:

יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. (במדבר כ, יב)

משתמע מכך שחטאם של משה ואהרון אינו כרוך במשהו שעשו, כי אם במשהו שלא עשו.

התורה מכירה בכוחו ההרסני של ההמון, של האספסוף. במצבים שונים בהם משה ואהרון עומדים מול המון מוסת, הם נופלים על פניהם. דבר זה ניתן להבינו כמעשה אמיץ של ענווה עמוקה ופיוס, וכהיפך הגמור של האלימות.

כאשר הם נופלים על פניהם בעקבות דיווח המרגלים (במדבר יד, ה), כל העדה רואה את כבוד ה' (שם יד, י). גם כאשר משה נופל על פניו כתגובה לקורח (שם טז, ד) נראה כבוד ה' לכל העדה (שם, יט). מאוחר יותר, כאשר משה ואהרון מגיבים לתלונות העדה על ידי פנייה אל אוהל מועד, נראה כבוד ה' פעם נוספת (שם יז, ז).

גם בסיפור מי מריבה נופלים משה ואהרון על פניהם, אבל בהבדל שחשיבותו רבה:

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם. (במדבר כ, ו)

כבוד ה' נראה אֲלֵיהֶם, אך לא אל העדה! הרי הם לא נפלו על פניהם לפני העדה, אלא בנפרד מהעדה, בינם לבין עצמם. וכשהם חזרו, לא בענווה עמוקה חזרו. לפי פירוש הרמב"ם, משה כעס על העם מבלי להתחשב בצרכיו, ועל כל פנים - ענווה ופיוס לא היו שם. בהיעדר ענווה, נעדר גם הכבוד ההדדי, ולא נראה כבוד ה' אל כל העדה. וגם אחרי מי מריבה, שוב לא נראה כבוד ה' בתורה.

בני ישראל ניצבים אם כן בפני ניסיון כפול אחרי מי מריבה: משה לא יביא אותם לארץ ישראל וגם כבוד ה' לא ייראה להם עוד.

טליה יקירתי, את ניצבת בפני ניסיונות ואתגרים רבים וגדולים, מעבר לאתגרים איתם מתמודד כל ילד הגדֵל בארץ. אובדן אמך היקרה, אליזבט נחמה ורשבסקי, מ"ענווי עולם", רק לפני חודשיים, הוא ניסיון עצום עבורך ועבורי, עבור הוריה, אחיה ואחיותיה, עבור כל מי שאהב אותה. כמה היא השתוקקה להשתתף בחגיגת בת המצווה שלך, אותה חגיגה שהיא תכננה במסירות ולפרטי פרטים, ובחגיגותייך בעתיד!

עכשיו הגעת למצוות בלעדיה; אבל איתה וכמוה יש לך אישיות חזקה, לב נדיב, דעת צלולה, חן, עדינות וכישרונות יוצאי דופן. ואת מוקפת משפחה וחברים שאוהבים אותך ושעומדים לצידך כדי לעזור לך בכל דרך אפשרית. שזכרה הברוך של אמא ילווה אותך ושתעלי ותצליחי בכל מעשי ידייך.

דניאל רורליך הוא פסיקאי וגר בירושלים

אליזבט ורשבסקי, רעייתו, הייתה מזכ"לית של המרכז הצרפתי למחקר בירושלים - מוסד ממלכתי צרפתי התומך במחקרים של חוקרים צרפתים וישראלים בתחום הארכיאולוגיה, ההיסטוריה ומדעי החברה.

 

 

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ... וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל.

 (דברים ח)

 

"כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ"

"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ , כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" - ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר אם תחשוב "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כח ועצם יד כלל. ותזכור עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכיך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכחך, השם הוא שנתן לך הכח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את השם, יכלה כחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו... וזהו שאמר דוד (תהלים מד ד) "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמו ֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" ימין השם וזרועו בתקיפים, ואור פניו שרצם, בהרוגי המלחמה, שנתן להם כח עליהם...

(רמב"ן דברים ח , יח)

 

...נאמר "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה" - "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו" כי אם "ימין ה' רוממה" לתת להם נחלת גויים ואין מקום לצרי עין לומר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" שהרי ה' הוא הנותן לך כוח ואת זה ואם כן דין הוא שתתנו משלו לעניי עמו. ואם לא תשמעו בקול דברו ותהיו מן צרי העין המייחסים האחוזה אל עצמם, אז "ונתתי נגע הצרעת בבית אחוזתכם", רוצה לומר: במקום שאתם מייחסים האחוזה לכם כאילו אתם האוחזים בה בכוח ידכם...

(כלי יקר ויקרא יד, לד)

 

הפיתוי המוזכר כאן (דברים ח, יב-יז) אינו פיתוי הלוכד ברשתו את ישראל מיד בבואם לארץ והתוועדותם אל נופה, אלא פיתוי שלאחר זמן, לאחר היאחזות והתנחלות, לאחר השתרשות בארץ והצלחה בעבודה יוצרת. זה פיתוי הבא מתוך תחושה של "כֹחי ועֹצם ידי עשה לי את החיל הזה", פיתוי המעמיד במקום עבודת בורא עולם ומלואו, לא את הטבע ואת עבודת אלוהי הטבע, אלא את האדם ואת גאוותו. כנגד הביטחון בכוחו העצמי של האדם מעמידה התורה את זכר ההליכה "במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין בו מים", את ההליכה במדבר שאין בו קיום עצמי לאדם.

(עיונים בספר דברים לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 95)

 

"ואכלת את כל העמים... לא תחוס עינך עליהם": המצוה ויישומה

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים וכו'...

(רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א)

 

מצות עשה להחרים שבעה עממין, שנאמר: "החרם תחרימם" וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תחיה כל נשמה" וכבר אבד זכרם.

(רמב"ם הלכות מלכים פרק ה, הלכה ד)

 

"צעקת הדל יקשיב ויושיע"

"עושה משפט": אף-על-פי שהוא נשגב, הוא עושה משפט יתום ואלמנה שאין להם עוזר, כטעם אבי יתומים וכן הגר, ויכלכלהו בהשענו עליו ואחר שהשם אוהב הגר, אתם חייבים שתאהבוהו.

(אבן עזרא דברים י, יח)

 

'וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם' - הלקח המוסרי הרצוי מהגלות

"ואהבתם את הגֵר" - הֶיו דומים לה' באהבת הגר בנלווה עליכם מהנכר, ובקבלת הגר תגלו שאנושיות טהורה היא המעלה העליונה בעיניכם. השוויון בפני החוק והאהבה שישראל מתייחסים בה אל הגר מאפיינים את העם ואת הארץ כעם ה' וכארץ ה'. בחוגים אחרים מעמד האדם תלוי במוצאו וברכושו, ואילו בעם ה' ובארץ ה' רק אנושיות טהורה הנכנעת לה' קובעת את מעמד האדם.

 (הרש"ר הירש דברים י, יט)

 

"כי גרים הייתם" - כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם "גרים" שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאדמה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם. על כן הישמרו לכם - זה לשון האזהרה - פו תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם - הוא שורש כל תועבת מצרים.

(הרש"ר הירש שמות כב, כ)