כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

 לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם

 אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ

אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת

 לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. (דברים יא, י-יא)

 

 

ארץ ואדם

אמר ר' ברכיה בשם ר' שמעון בן לקיש: כל מה שברא הקב"ה באדם, ברא בארץ לדוגמא לו: אדם יש לו ראש והארץ יש לה ראש, שנא' (משלי ח') 'וראש עפרות תבל'; אדם יש לו עינים והארץ יש לה עינים, שנא' (שמות י') 'וכסה את עין הארץ'; אדם יש לו אזנים והארץ יש לה אזנים, שנא' (ישעיה א') 'והאזיני ארץ'; אדם יש לו פה והארץ יש לה פה, שנא' (במדבר ט"ז) 'ותפתח הארץ את פיה'; אדם אוכל והארץ אוכלת, שנאמר (שם י"ג) 'ארץ אוכלת יושביה'; אדם שותה והארץ שותה, שנא' (דברים י"א) למטר השמים תשתה מים; אדם מקיא והארץ מקיאה, שנא' (ויקרא י"ח) 'ולא תקיא הארץ וגו''; אדם יש לו ידים והארץ יש לה ידים, שנא' (בראשית ל"ד) 'והארץ הנה רחבת ידים'; אדם יש לו ירכים והארץ יש לה ירכים, שנא' (ירמיה ל"א) 'וקבצתים מירכתי ארץ'; אדם יש לו טבור והארץ יש לה טבור, שנא' (יחזקאל ל"א) 'יושבי על טבור הארץ'; אדם יש לו ערוה והארץ יש לה ערוה, שנאמר (בראשית י"ב) 'לראות את ערות הארץ באתם'; אדם יש לו רגלים והארץ יש לה רגלים, שנא' 'והארץ לעולם עומדת'.

(קהלת רבה א, ט)

 

 

בשמרם עקב רב

טליה רורליך

פרשת "עקב" מתבססת על שלושה נושאים חשובים: עבודת ה' ועבודה זרה; שכר ועונש; וארץ ישראל.

נושאים אלה מתקשרים זה לזה לעיתים קרובות. אם עובדים את ה', מקבלים שכר; אם לא עובדים את ה', וכל שכן אם עובדים עבודה זרה, מקבלים עונש; השכר והעונש קשורים בארץ ישראל.

עבודת ה' המתוארת בפרשת "עקב" היא על מנת לקבל שכר ולהימנע מקבלת עונש, ולא מתוך אהבת ה'. עבודה זו אינה עדיפה, אם כי אינה פסולה. היא נקראת עבודה שלא לשמה. בניגוד לה יש עבודה לשמה, שהיא מתוך אהבת ה' האמיתית.

כדי להסביר את ההבדל בין עבודה לשמה לבין עבודה שלא לשמה, אביא משל של הרמב"ם (מתוך פירושו למשנת מסכת סנהדרין, פרק "חלק"). שיניתי פה ושם את פרטי המשל כדי לסבר את האוזן בת זמננו. והנה המשל:

נניח שנערה צעירה הוכנסה אצל מחנך ללמוד התורה, וזאת טובה גדולה לה, בגלל מה שיגיע אליה מן השלמות. אלא שהיא, מחמת גילה הצעיר וחוסר דעתה, לא תבין ערך אותו הטוב, ולא מה שיביא לה מן השלמות. והנה, ההכרח מביא את המלמד - שהוא מושלם ממנה - לזרזה על הלימוד בדבר החביב עליה, מחמת גילה הצעיר, ויאמר לה: "למדי ואתן לך סוכרייה מחליפה צבעים או מסטיק, או אתן לך ארטיק!" ואז תלמד ותשתדל לא לעצם הלימוד - לפי שאינה יודעת לזה ערך - אלא כדי להשיג אותו דבר האוכל. ואכילת אותו מאכל אצלה יותר חשובה מן הלימוד ויותר טובה, בלי ספק. ולפיכך, חושבת היא את הלימוד עמל ויגיעה שהיא עמלה בהם, כדי שתשיג, באותו העמל, אותה המטרה החביבה עליה, והיא סוכרייה מחליפה צבעים או ארטיק. וכאשר גדלה, ונתחזק שכלה, ונעשה קל בעיניה אותו הדבר שהייתה מחשיבה אותו מקודם, וחזרה להעריך דברים אחרים, משדלים אותה באותו הדבר היותר חשוב בעיניה, ויאמר לה מלמדה: "למדי ואקנה לך אייפוד נאנו, או פלאפון דיגיטלי או!MP3 " וגם אז תשתדל לא לעצם הלימוד אלא לאותו האייפוד, כי אותו המכשיר אצלה יותר חשוב מן הלימוד, והוא תכלית הלימוד. וכאשר תהיה דעתה יותר שלמה ויקל בעיניה הדבר הזה, משדלים אותה במשהו יותר מזה, ויאמר לה מלמדה: "למדי פרשה זו או פרק זה ונעשה לך מסיבת בת מצווה מפוארת!" וגם אז תלמד ותשתדל לזכות לאותה המסיבה, והמסיבה אצלה יותר נכבדת מן הלימוד, לפי שתכלית הלימוד אצלה אז היא המסיבה שהובטחה לה. וכאשר תהיה בעלת הכרה יותר, ויקל בעיניה גם דבר זה, ותדע שהוא דבר פחות ערך, משדלים אותה במשהו יותר חשוב מזה ואומרים לה: "למדי כדי שתהיי שרת חינוך או נשיאה! יכבדוך בני אדם ויעמדו בפנייך ויקיימו דברייך ויגדל שמך בחייך ועד מותך!" ...וכל זה מגונה, אלא שצריכים לכך מחמת קלות דעת הנערה שעושה תכלית הלימוד דבר אחר חוץ מן הלימוד... וזהו אצל חכמים שלא לשמה, כלומר שהיא מקיימת את המצוות ועושה אותן לא למען אותו דבר עצמו אלא למען דבר אחר.

עשיית המצוות שלא לשמן אינה רצויה כל כך, ועל כך אומר הרמב"ם: "וכל זה מגונה". ולמה מגונה? כי "...אין תכלית האמת אלא לדעת שהוא אמת, והמצוות אמת, ולכן תכליתם קיומם."

אבל פרשת "עקב" עוסקת במצוות שלא לשמן. המצוות מוזכרות בפרשה כשלידן השכר על קיומן, ולפעמים גם העונש על אי-קיומן. אפילו שם הפרשה מרמז לכך שהפרשה עוסקת בשכר על קיום מצוות: אחד מפירושי המילה "עקב" הוא "שכר". אנו יודעים זאת מתהילים מזמור י"ט, שם נאמר "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה - עוֹמֶדֶת לָעַד; מִשְׁפְּטֵי-ה' אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. גַּם-עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם; בְּשָׁמְרָם, עֵקֶב רָב." "עקב" פירושו, אפוא, "שכר".

בפרשה מוזכרת כמה פעמים המילה "למען" כהקדמה לשכר שנקבל אם נקיים מצווה כלשהי. למשל, "וּכְתַבְתָּם עַל-מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה..." וכו'. (דברים יא,20-21) דוגמא אחרת: "כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת. לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ..." (שם ח,1) אלו גם שתי דוגמאות מיני רבות לקשר שבין שכר ועונש לבין ארץ-ישראל: נוכל לחיות בארץ ישראל כעם רק אם נקיים את המצוות. מוזכרים גם עונשים: לדוגמא, "וְהָיָה אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ...הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן." (שם ח,19)

איך יתכן שפרשה שלמה מוקדשת לעבודת ה' שלא לשמה, כשאין היא אפילו סוג העבודה הרצוי? התשובה היא שכדי להגיע לעבודת ה' לשמה, צריך להתחיל מעבודת ה' שלא לשמה. לפעמים אי אפשר להתחיל בדבר הטוב ביותר, אלא יש להתחיל בדבר פחות ממנו. כדי להסביר טוב יותר את הקשר בין "לשמה" לבין "לא לשמה", אביא דוגמא שניסח ישעיהו ליבוביץ בספרו שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע: ההבדל בין "לשמה" לבין "לא לשמה" הוא מקביל, במידה רבה, להבדל בין "ואהבת", שהיא הפרשייה הראשונה ב"קריאת שמע", ואותה קראנו לפני שבוע, לבין "והיה אם שמוע", שהיא הפרשייה השנייה ב"קריאת שמע", ואותה אנו קוראים היום. הפרשיות דומות, ואף יש כמה פסוקים זהים ביניהן. שתי הפרשיות עוסקות במצוות אהבת ה'. אלא שבפרשיית "ואהבת" אין זכר של שכר ועונש; ואילו בפרשיית "והיה אם שמע" נוספו השכר שנקבל אם נאהב את ה', והעונש אם לאו. במילים אחרות, פרשיית "ואהבת" דורשת מאיתנו עבודת ה' באהבה, ואילו "והיה אם שמוע" מאפשרת לנו לעבוד את ה' גם לא בהכרח מתוך אהבה. לבסוף אנו קוראים את שתי הפרשיות ביחד בקריאת שמע, וזאת משום ששתיהן נחוצות, ומשלימות זו את זו.

כמו שאמרתי, אי אפשר להתחיל מהטוב ביותר אלא יש להתחיל מהפחות ממנו, ובתהליך הדרגתי לעלות בסולם הטוב: שמירת המצוות, ואהבת ה' והבריות. תינוקת אינה יכולה לקבל מיד עול מצוות; עליה להתחיל במצוות קלות ומועטות. לאורך 12 שנים, היא מתכוננת ליום בו תוכל לקבל על עצמה את עול המצוות כולן. ואפילו אז, הדרך עוד ארוכה עד לשלמות.

 

את הדרשה הזאת אני מקדישה לאמא ע"ה, שתיכננה את חגיגת בת-המצווה שלי על כל פרטיה. אמא רצתה בכל מאודה להיות איתנו בחגיגה שלי, וגם אם היא לא זכתה, הריהי קיימת איתי חזק בליבי, וממלאת את לב כולנו בנוכחותה האוהבת.

טליה רורליך לומדת בבית ספר פלך בירושלים. את הדרשה היא הכינה לפני ארבע שנים בהגיעה למצוות.

 

תני: חבורה ומשפחה כך הן דומים לכיפת אבנים, את נוטל ממנה אבן אחת וכולה מתרועעת, את נותן עליה אבן אחת וכולה עומדת".

(בראשית רבה, ויחי, פרשה ק, סימן ז)

 

יהודה עמיחי מתוך: פתוח סגור פתוח

עַל שֻלְחָנִי יֵש אֶבֵן שֶחָרוּת עָלֶיהָ "אָמֵן" שֶבֶר אֶחָד

נִצוֹל מֵאַלְפֵי רִבּוֹא שִבְרֵי מַצֵבוֹת שְבוּרוֹת

בְבָתֵי קְבָרוֹת יְהוּדִיִים. וְאֲנִי יוֹדֵעַ שֶכֹל

הַשְבָרִים הָאֵלֶה

מְמַלְאִים עַכְשָו אֶת פִצְצַת הַזְמַן הַיְהוּדִית

הַגְדוֹלָה

עִם שְאַר שְבָרִים וּרְסִיסִים שִבְרֵי לוּחוֹת הַבּרִית

וְשִבְרֵי מִזְבָחוֹת וְשִבְרֵי צְלָבִים וּמַסְמְרֵי צְלִיבָה

חֲלוּדִים

עִם שִבְרֵי כּלֵי בַית וּכְלֵי קֹדֶש וְשִבְרֵי עֲצָמוֹת

וְנַעֲלַיִם וּמִשְקָפַיִם וְאֵיבָרִים מְלָאכוּתִיִים

וְשִנַיִם תוֹתָבוֹת

וְקֻפְסוֹת פּח רֵיקוֹת שֶל רַעַל מַשְמִיד. כֹל אֵלֶה

מְמַלְאִים אֶת פִצְצַת הַזְמַן הַיְהוּדִית עַד אַחֲרִית

הַיָמִים

וְאַף עַל פִי שֶאֲנִי יוֹדֵעַ עַל כָל אֵלֶה וְעַל אַחֲרִית

הַיָמִים

הָאֶבֶן הַזֹאת עַל שֻלְחָנִי נוֹתֶנֶת לִי שַלְוָה

הִיא אֶבֶן אֱמֶת שֶלֹא יִהְיוּ לָה הוֹפְכִין

אֶבֶן חֲכָמָה מִכּל אֶבֶן חֲכָמִים, אֶבֶן מִמַצֵבָה שְבוּרָה

וְהִיא שְלֵמָה מִכֹל שְלֵמוּת

אֶבֶן עֵדוּת עַל כָל הַדְבָרִים שֶהָיוּ מֵעוֹלָם

וְעַל כָל הַדְבָרִים שֶיִהְיוּ לְעוֹלָם אֶבֶן אָמֶן

וְאַהֲבָה
אָמֵן , אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן.

 

עבורֵנו, בבט מילאה שני תפקידים חשובים ומשלימים במשפחה - שומרת הזיכרון ומאחדת. עם לכתה, לפני ארבע שנים, נותר חלל גדול בזיכרון ובאחדות של המשפחה.

הציטוט הנ"ל מבראשית רבה מבטא את שני ההיבטים האלה, באמצעות מושג האבן והכיפה.

לאבן ביהדות יש משמעות סימבולית של שמירה על הזיכרון (גלעד אבנים לזכר הברית בין יעקב ללבן, אבנים המונחות על קבר ועוד) והכיפה במדרש המסמלת משפחה, המאוחדת כולה סביב אבן אחת, שאם היא ניטלת, כל הכיפה מתרועעת.

מאיה פרנקפורטר וטלילה ורשבסקי

 

 

 

 

האיש שהיה שם - על הרב יהודה עמיטל

הרב עמיטל היה מורה שאינו מורה. מורה שבחר לפרק את דמות המורה לאחֵר את הדרך בה ראוי לחיות, ובמקום זאת להיות עם האחֵר באשר הוא שם. שלוש מימרות קצרות היו שגורות על לשונו, והן שלושה דברים עליהם העולם שלו בתודעתי עומד:

'אין פטנטים'

מורים אוהבים ליצר פטנטים, להורות לאנשים דרך שאם ילכו בה יגיעו אל האושר או אל המשמעות. הרב עמיטל לא הציע מרפא, להפך - הוא הורה שאין מרפא לצרת האדם. יש בהכרה החריפה הזאת כדי למוסס את האשליות הגורמות רק מכאוב וייסורי נוסטאלגיה. הרב עמיטל שנשא בליבו את כאב רצח הוריו בשואה, את כאב העם היהודי שהוכה שם, את מות רבים מתלמידיו במלחמת יום הכיפורים - הוא יכול היה להציב לנו גבול ולומר - אי אפשר לברוח מהסבל, זהו הקיום האנושי.

'בלי עצבנות'

העצבנות היא תולדה של השוואת הקיים לראוי. כל אדם נוטה לשפוט כך את חייו, האדם הדתי על אחת כמה וכמה. הרב עמיטל נלחם מלחמת חורמה בעצבנות, היא המולידה תופעות של הקצנה, של בריחה מהחיים אל אידיאות המנותקות מהם ומסרסות אותם. יש האומרים כי אם לא תהיה עצבנות ישקע האדם בביצת החיים ולא ישאף להתרומם אל מעבר לה. הרב עמיטל לא התכחש לבעיה, אך לא היה מוכן לפתור אותה על ידי הפטנט של העצבנות. מי כמוהו הורה איך לא להשלים עם הקיים, אך לא מתוך עצבנות הפער מהראוי, אלא על ידי חדוות יצירת אל עבר הלא נודע.

'לא רוצה עמיטלים קטנים'

מורים רבים פועלים מתוך וודאות שהם נושאים אמת, ועל כן רוצים להנחיל אותה לתלמידיהם. בתלמיד הם רואים את השתקפות עצמם, וכך זוכים להישארות נפשם. הרב עמיטל שבר את התבנית הזאת, לא התיר את החיקוי. בעולמו, לראות תלמיד שהוא העתק של רבו הרי זה לראות כישלון. לראות מורה שסירס את תלמידו. הוא רצה להיות אדם משוחרר, משוחרר מאחרים המכפילים אותו ואחר כך לא נותנים לו ללכת בדרכו העצמאית. הרב עמיטל היה זקוק למרחב החירות להפתיע, לשנות, להיות לאחר. לשם כך דרש את עצמאות התלמיד, שילך בדרכו שלו ויניח לרב לנפשו - לנפשו הסוערת שלא מפסיקה לחפש ולנסות דרכים חדשות.

במקום של חירות מופלאה שכזאת הוא יכול היה לשבור פרדיגמות, להמציא צורות חדשות כנגד הזרם. כך המציא את ישיבות ההסדר - שובר את הדיכוטומיה שבין צבא וישיבה, כך המציא את 'מימד' - שובר את ההצטרפות שנדמתה כהכרחית שבין דתיות מליאה עמוקה וסוערת לימניות.

שבירת לוחות מתוך חירות היתה גם סוד אמונתו העמוקה. היו לו לוחות שעוצבו במחוזות הציונות הדתית, אלה הורו על החיבור בין שואה להקמת מדינת ישראל ולמלחמת ששת הימים. מכאן נגזרה תמונת עולם דתית ופוליטית, נדמה היה שאין ציוני דתי שיכול להיות משוחרר ממנה. מהלומת מלחמת יום הכיפורים הובילה את הרב עמיטל לשבור את הפרדיגמה, אלוהיו הוא אלוהים השובר לבניו את לוחותיהם. הוא דבק בחיים חיי הסבל, ואלה הורו לו כי הלוחות היו שגויים. הוא לא היסס להיענות לקול אלוהים ששמע, ולומר - האמנתי בלוחות הראשונים ועתה הוברר לי כי היו שגויים.

איש החירות לא חת מפני איש, גם לא מפני אוהביו שהפנו לו עורף. חירות אמיצה של שחרור מפטנטים, של התאמה למציאות ולא עצבנות של בריחה ממנה, של אינדיבידואליזם קיצוני הבוחר שלא לנצל את כוחו ולהורות לאחרים איך יחיו את חייהם.

אהבתי אותו. אהבתי אותו מאוד.

משה מאיר

דברים נוספים לזכרו של הרב עמיטל ניתן לקרוא:

מהרב בני לאו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3917398,00.html

הספדו של הרב ליכטנשטיין: http://etzion.org.il/dk/5770/1230maamar1.html

ומבחר הספדים: http://etzion.org.il/yeshiva/hespedim-rya-heb.htm

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.