אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (דברים א, יב)

 

 

"וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה" (בראשית ג,ט) - אֵיכָה, אֵיכָה, אֵיכָה ו"אַיֶּכָּה"

 

אמר רבי אבהו בשם ר' חנינא: כתיב (הושע ו) 'וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי' - המה כאדם הראשון, מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן וצויתיו ועבר על צוויי, ודנתי אותו בשלוחין ובגרושין, וקוננתי עליו 'אַיֶּכָּה', הכנסתיו לתוך גן עדן, שנאמר 'ויניחהו בגן עדן, וצויתיו, שנאמר 'ויצו ה' אלהים על האדם', ועבר על הצווי, שנאמר 'המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת', ודנתי אותו בשלוחין, שנאמר 'וישלחהו ה' אלהים מגן עדן', ודנתי אותו בגרושין, דכתיב 'ויגרש את האדם', קוננתי עליו אַיֶּכָּה, שנאמר 'ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו: איכה', איכה כתיב, אף בניו הכנסתים לארץ ישראל, וצויתים ועברו על הצווי, דנתי אותם בשלוחין ובגרושין וקוננתי עליהם 'אֵיכָה'.

(בראשית רבה פרשה יט)

 

איכה ישבה. - שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה, משה אמר (דברים א') 'איכה אשא לבדי וגו'',

ישעיה אמר (ישעיה א') 'איכה היתה לזונה', ירמיה אמר 'איכה ישבה בדד.

אמר רבי לוי: משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין; אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר 'איכה אשא לבדי טרחכם', ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר 'איכה היתה לזונה', ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר 'איכה ישבה'.

(איכה רבה פרשה א)

 

... נמצא כי "איכה" מבריחה מן ההבטחה להתנחלות בארץ, דרך עצם הישיבה בארץ, עד אל החורבן והגלות ממנה. משמעותם העמוקה של דברים אלה היא ללמדנו, כי אחריתו של דבר נעוצה כבר בראשיתו, ומעשיהם של הפרט ושל הציבור, ותוצאות מעשיהם מתמזגים לדבר אחד או אם נאמר זאת בניסוח אמוני-דתי, החטא ועונשו אחד הם, והחטא הוא-הוא גם העונש.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 762)

 

 

 

על שנאת חנם ואהבת חנם

פנחס לייזר

דברי הגמרא (בבלי יומא ט, ע"ב) על הסיבות לחורבן הבית השני ידועים למדי, וזו לשון התלמוד:

מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב?

מפני שהיתה בו שנאת חנם.

לעומת "שנאת חנם" המוזכרת כסיבה לחורבן הבית במסכת יומא, נאמר בגמרא (בבלי בבא מציעא ל ע"ב):

אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין.

בעלי התוספות (בבא מציעא ל ע"ב ) מקשים על הסתירה הקיימת לכאורה בין שני המקורות: "לא חרבה כו' - ואם תאמר דביומא (ט, ע"ב) אמר 'מפני שנאת חנם'?" ומתרצים: "ויש לומר: דהא והא גרמא (שני הדברים גרמו לחורבן הבית)".

יתכן שניתן להתבונן בשני הנימוקים המובאים בתלמוד ולהבין את המושג "שנאת חנם", שהפך להיות מעין קלישאה נטולת משמעות, דרך הקשר בין שני הנימוקים.

אנשים השונאים זה את זה, קבוצות השונאות זו את זו או עמים השונאים זה את זה, בדרך כלל ימצאו סיבה מוצדקת בעיניהם לשנאתם את האחר. לעתים, הסיבה היא אישית, לעתים "אידיאולוגית", פוליטית או דתית. הם לעולם לא יגדירו את שנאתם "שנאת חינם"; הרי אם האחר הוא "כופר" או "בוגד" או סתם "רשע", יש הצדקה מלאה לשנוא אותו!

היטיב לתאר תופעה זו ש"י עגנון, בסיפורו הסטירי הנפלא "שלום עולמים" (מתוך "ספר המדינה" בכרך "סמוך ונראה" ,עמ' 261)

...צריכה היתה המדינה להקדים עצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכיסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ואת פרועי הראש כאחד. היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו? דבר זה מתפרש מתוך תולדותיה של האומה שעדיין משפיעות והולכות, אף על פי שכבר נשתנו סדרי עולם ונשתנה וסתה של האומה, ובניה פירשו מכל מה שהיה חביב על אבותיהם. אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים את עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו. וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלוא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות... אלו גדולות מקנאה ואלו קטנות מכינה... ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שיער, אלו קרחים ואלו גיבחים. ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהא מגולה... בדבר אחד בלבד שווים, שכל כת אומרת שכל הרעות הבאות על המדינה אינן באות אלא בשביל צרתה. ואלמלא לא היה בעל ספר המדינה חושש לדברים יתירים, היה אומר אלו ואלו דברי אמת.

סטירה זו, שנכתבה על ידי עגנון לפני שנים רבות, כאילו נכתבה בימים אלו ומתארת כפי הנראה תופעה אנושית שכיחה למדי. הפילוסוף הצרפתי סרטר הגדיר אותה בתמציתיות: "הגהינום - אלו האחרים".

בספרות חז"ל מתוארת המחלוקת בין הלל לשמאי כמחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים.

שני מקורות בתלמוד הבבלי מתארים מחלוקת בין שני בתי המדרש מתוך כבוד הדדי:

אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים 'הלכה כמותנו' והללו אומרים 'הלכה כמותנו'. יצאה בת קול ואמרה: 'אלו ואלו דברי אלהים חיים הן - והלכה כבית הלל'. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. (בבלי עירובין דף יג ע"ב)

אע"פ שנחלקו בית ובית הלל בצרות ובאחיות, בגט ישן , ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשוה כסף, בפרוטה ובשוה פרוטה , לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר ( זכריה ח): "האמת והשלום אהבו". (יבמות יד, ע"ב)

לעומת מקורות אלו, אנו מוצאים תיאור בתלמוד הירושלמי על מאבק כוחני בין שני בתי המדרש, וזו לשון התלמוד:

ואלו הן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גרון שעלו לבקרו, ונמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמנה עשר דברים גזרו בו ביום. (משנה שבת א , ד)

אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל - רבי אליעזר אומר: בו ביום גדשו את הסאה. רבי יהושע אומר בו ביום מחקו אותה. אמר לו ר' ליעזר: אילו היתה חסירה ומילאוה - יאות. לחבית שהיא מליאה אגוזין כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת.

אמר לו רבי יהושע: אילו היתה מליאה וחיסרוה - יאות?! לחבית שהיתה מליאה שמן , כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת את השמן.

תנא ר' יהושע אונייא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה, והיו הורגין בתלמידי בית הלל.

תני: ששה מהן עלו, והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים. (ירושלמי שבת פרק א, הלכה ד)

אותם בתי מדרש יכולים לנהוג כבוד זה בזה, יכולים גם להתחתן אלו עם אלו, למרות מחלוקות בדברים עקרוניים ומהותיים ביותר, אך יכולים גם לדרדר את המחלוקת לפסים אלימים וכוחניים.

מה מבדיל, אם כן, בין העמדה הסובלנית של בית הלל ובית שמאי המתוארת בבבלי, לבין המחטף הכוחני שנעשה על ידי אנשי בית שמאי?

דומני שהמפתח נמצא בהבנת המושג "מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים" - מחלוקת בה כל צד מקבל שגם כוונתו של הצד השני, החולק עליו, היא 'לשם שמים' ושאין לו מונופול על האמת השמימית, יכולה להמשיך ולהתקיים מתוך כבוד הדדי.

במחלוקת כזו, מחזיק כל צד חלק מהאמת ואינו מתיימר לייצג את כל האמת. מחלוקת כזו מאפשרת למחלוקת להתקיים וגם לבעלי המחלוקת, אלו לצד אלו; כאשר נדרשת הכרעה, היא מתקבלת על פי קריטריונים מקובלים ומתוך כבוד הדדי, וההכרעה המעשית אינה מבטלת את עיקרון-העל "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

לעומת זאת, מצב בו כל צד במחלוקת (או אחד מהצדדים) רוצה לנצח בכל מחיר ומשוכנע שיש זהות בין האמת שלו לבין האמת השמימית, אינו מאפשר קיומם של בעלי המחלוקת אלו לצד אלו. במקרים אלו, אנו עדים לתופעות של נידוי חברתי, של החרמה, של כינויי גנאי כגון "בוגד" או "כופר בעיקר", והמחלוקת הופכת לשנאה אישית העלולה להידרדר לאלימות כוחנית.

לעתים, נובעת הנטייה לפסול ולהחרים את בעל המחלוקת מתחושה של איום. כאשר אדם או קבוצה חשים מאוימים על ידי אדם אחר, קבוצה אחרת או השקפת עולם שונה, עלולה הדה-לגיטימציה לשמש תחליף להתמודדות ישירה עם האדם, הקבוצה או השקפת העולם ובמקרים אלו, אנו עדים ל"שנאה המקלקלת את השורה".

דומני שאין צורך להוכיח שתופעה מצערת זו, המתוארת בספרות חז"ל ובסיפור הסטירי של עגנון, קיימת גם בימינו אנו. אמנם, חשוב להצביע על הסכנות ההרסניות הטמונות בגישה זו.

ואם נחזור לשני המאמרים התלמודיים שהוזכרו לעיל, נוכל, בהמשך לפירוש התוספות, לתאר את שתי התופעות - שנאת חינם והעמדת הדברים על 'דין תורה', ללא הממד של 'לפנים משורת הדין' - כנובעות ממקור אחד; חברה המבוססת על "דין תורה" בלבד, היא חברה ללא חמלה אנושית, חברה נטולת אהבה. כשאין התייחסות וכבוד לממד האנושי על כל מורכבותו, מתפתחת בהכרח שנאה לכל מה ששונה. "לפנים משורת הדין" איננה קטגוריה על-אנושית. אף חברה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן, אם אין בה כבוד לכל אדם באשר הוא אדם.

כמה נאים וחשובים דברי הרב קוק (אורות הקודש ג, שכד):

ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות , והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם.

הצירוף "אהבת חינם" אינו מצוי במקורות חז"ל, אבל אולי המושג "אהבה שאינה תלויה בדבר", שבדומה ל"מחלוקת לשם שמים", סופה להתקיים, משקף בצורה נאמנה את הרצוי במקומותינו - אהבת אדם באשר הוא אדם, למרות שונותו, למרות אי הסכמה עם עמדותיו. יהי רצון שיקויים בנו "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ."

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

 

 

"שמע בין אחיכם": על ההגינות במשפט

עוד ירצה שלא יהיה השופט מצהיל פניו ונושא עיניו באחד מהם, ומשפיל עיניו מאחד מהם, אלא שתהיה דרך שמיעה שווה ביניהם, והוא אומרו שמוע, פירוש דרך השמיעה תהיה בין אחיכם, אם אתה תשא עיניך תשא שניהם, ואם תשפיל תשפיל לשניהם, או אפשר שיצו ה' שלא ישא עיניו כל עיקר בהם, כי אפשר שיטעה אחד מהם במין הראיה שהוא עין יפה יותר ממנו ויסתתמו טענותיו. ושמעתי מפי חכם גדול חסיד וגדול בישראל חביב עלי כרוחי, הרב רבי משה בירדוגו זלה"ה, שהיה מדקדק בשעת הדין שיהיו עיניו למטה ולא היה נושא עיניו כל עיקר שהיה מרגיש שאם היה נושא עיניו לצד ההכרח באיזה אחד מבעלי הדין היה מתבלבל שכנגדו, והוא אומרו "שמע בין אחיכם", שלא יעשו אלא השמיעה והדברים באים מהטוענים לפניהם באין השתנות לאחד מהם, ובזה "ושפטתם צדק".

(אור החיים דברים א , טז)

 

תורה שנכתבה בשבעים לשון היא ביטוי למסר האוניברסלי הטמון בה

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.

(דברים א, ה)

 

"באר את התורה" - בשבעים לשון פירשה להם.

(רש"י דברים א , ה)

 

וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב.

(דברים כז , ח)

 

"באר היטב" : בשבעים לשון.

(רש"י דברים כז , ח)

 

במסכת סוטה (ל"ב, ע"א) פירשו חז"ל את "באר היטב" על פי האמור לעיל "הואיל משה באר את התורה הזאת"; "באר היטב" מורה אפוא, שיש לפרש את הדברים ולקרב אותם אל ההבנה. ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם, שכן ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא ראה את שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית לכלל האנושות ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים. ולא עוד, אלא אמרו שם ל"ה, ע"ב שתרגום זה כלל גם את הנימוק לגירוש העמים הכנעניים; "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל" - גם הנימוק הזה הובא לידיעת העמים האלה ונשנה ונתבאר בהעתק זה של התורה, למען ידעו ויבינו כל עמי כנען: הם צפויים לגירוש רק אם רצונם להחזיק בהשקפותיהם ובאורחות חייהם האליליים, אך אם ישובו למצוות האנושיות הכלליות, אין כל מניעה לישיבתם בארץ.

(הרש"ר הירש דברים כז, ח)