הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. (דברים א, י"ג)

אנשים חכמים וידועים - אבל נבונים לא מצאתי. זו אחת משבע מדות שאמר יתרו למשה ולא מצא אלא שלוש - אנשים צדיקים, חכמים וידועים.

(רש"י שם, שם)

הדרישות ההלכתיות מדיינים

בית דין של שלושה, אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב, וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה, הרי הוא אומר 'אנשים חכמים ונבונים' הרי בעלי חכמה אמור, 'וידועים לשבטיכם' אלו שרוח הבריות נוחה מהם, ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהיו בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודיבורן ומשאן בנחת עם הבריות, ולהלן הוא אומר: 'אנשי חיל' אלו שהן גיבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן, עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה, ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען', ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו, 'יראי אלהים' כמשמעו, 'שונאי בצע' אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו, 'אנשי אמת' שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן, אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוֶל.

( משנה תורה לרמב"ם הלכות סנהדרין ב , ז)

ציבור של אבלים - על ט' באב וימי בין המצרים

שירה בן ששון - פורסטנברג

"תנו רבנן, כל מצוות הנוהגות באֵבל, נוהגות בט' באב. אסור באכילה ובשתיה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים…" (תענית ל, ע"א)

תענית ט' באב ואופיים של הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב, ימֵי בין המצָרים, עוצבו במסורת ישראל כימים של אֵבל. מנהגי האבלות נוהגים בקהילות שונות בפרקי זמן שונים ("ימי בין המצרים", "משנכנס אב" או ב"שבוע שחל בו"), אך על-פי כל המנהגים, הולכת ומתעצמת אווירת האבל ככל שקרבים לט' באב.

ההתנהגות המצופה מכלל החברה בימי בין המצרים, מועתקת, במידה רבה, ממכלול כללי-ההתנהגות המצופים מאדם המתאבל על מות בן משפחה קרוב. ואכן ראינו מפורשות בדברי הבבלי במסכת תענית: "כל מצוות הנוהגות באבל- נוהגות בט' באב". כלומר, אבלו של עם ישראל על חורבן בית-המקדש גובש על-פי דגם הדומה ביותר לאבל של אדם על מות אדם אהוב.

אבלות קולקטיבית זו, בה נקרא לקחת חלק עם ישראל כולו, יש בה דמיון רב למנהגי האבלות הנהוגים בעת אבלו של היחיד, אך היא גם שונה מן האבל הפרטי במאפייניה. כלומר, התקה של מנהגי אבלות מרמת הפרט אל הרמה הקולקטיבית, יש בה הזמנה לשינוי כלשהו בכללי-ההתנהגות הנדרשים, וכן במשמעות הנגזרת מהם.

ראשית, בנויות האבלות הקולקטיבית והפרטית באופן הפוך זו מזו באשר לסדר הפעולות והזמנים. אבלו של אדם פרטי מעוצב בתנועה שנוכל להגדירה 'מן הכבד אל הקל'. שיאן של הפעולות המופעלות על גופו של האבל, על חפציו ועל אורחותיו מצוי בלוויה ובימי האבל הראשונים, היקף הדרישות וחומרתן הולכים ומצטמצמים ככל שמתמשכת תקופת האבל- מהשבעה, לשלושים, ועד לתום שנת האבל:

"אל תבכו למת ואל תנודו לו" - "אל תבכו למת" יותר מדי, "ואל תנודו לו" יותר מכשיעור. הא כיצד? שלושה ימים לבכי ושבעה להספד ושלושים לגיהוץ ולתספורת. מכאן ואילך אמר הקב"ה: אי אתם רחמנים בו יותר ממני". (מועד קטן כ"ז, ע"ב )

הגמרא מגדירה את עוצמתו ההולכת ופוחתת של האבל על מותו של האדם הקרוב, מיום המוות ועד לשגרה.

ואילו- האבלות הקולקטיבית מעוצבת בתבנית הפוכה: 'מן הקל אל הכבד'. אין דיני י"ז בתמוז חמורים כדיני ט' באב, האיסורים הולכים ומתווספים ככל שמתקרב מועד התענית. סקירה קצרה של סימן קכ"ב בקיצור שולחן ערוך (מהדורת גאנצפריד) מדגימה את מגמת ההתעצמות של מנהגי האבלות לקראת ט' באב:

"כיוון שבשבעה עשר בתמוז התחילו צרות החורבן, לכן נוהגים קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב... משנכנס אב ממעטין בשמחה... מנהג בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בתשעת הימים שמן ראש חודש עד לאחר תשעה בא... וכן אין מכבסים בתשעה ימים אלו... אין עושין בתשעה ימים אלו בגדים חדשים... אין רוחצין בתשעה ימים אלו אפילו בצונן..." כך במנהג אשכנז, ובמנהג ספרד - חלות ההגבלות האלה בשבוע שט' באב חל בו.

ראינו את ההיפוך בסדרי המנהג, האבל הפרטי פותח בשיא ומתקדם ממנו אל החיים הנורמטיביים, ואילו האבל הקולקטיבי יוצא מתוך השגרה ומתקדם בהגבלות ובאיסורים לקראת נקודת השיא. השוני בסדרי המנהג מוסבר על יסוד המטרה השונה של כל אחד ממקרי האבל. תקופת האבל עבור האדם הבודד מיועדת על מנת לאפשר חזרה לחיים של שגרה למרות אסון כבד שאירע וערער את חיי האבל. תקופת האבל הקולקטיבי, הנהוגה בימי בין במצרים מבקשת ליזום את תחושת האסון, על-מנת להחיות מחדש את כאבו של עם ישראל על חורבן הבית, באמצעות המנהגים, המבנים בהדרגה את האווירה המתאימה.

ביסוד יחס החברה לאבל הפרטי עומדת המטרה של החזרת האבל לחיי החברה הנורמטיביים, ולכן מקלים את ההתרכזות באבלו באופן הדרגתי. מאידך, בכדי ליצור תחושת "ביחד" סביב נושא האבל הקולקטיבי היזום, יש צורך להדק את הדפוסים באופן הדרגתי שהולך ומחמיר.

הבדל נוסף בין האבל הקולקטיבי של ימי בין המצרים לאבל שחווה אדם בודד, נעוץ בתפקיד החברתי שניתן למנהגי האבלות בכל אחד מן המקרים.

הפרדיגמה הפונקציונלית במדעי החברה מסבירה התנהגויות אנושיות בהתאם לפונקציה שהן ממלאות בחברה. על-פי גישה זו, נתפסים מנהגי האבלות בעמים ובישראל, כמנגנון חברתי בעל מספר תפקידים מרכזיים. הפונקציות שיוחסו למנהגי האבלות בישראל נוגעות לגורמים השונים עליהם עשוי להשפיע אירוע המוות: המת, האבלים והחברה הסובבת. בכל מקרה מוות טמונה סכנה פוטנציאלית לערעור הסדר החברתי הקיים ופגיעה בשיווי המשקל של הקהילה. בין השאר, משמשים מנהגי האבלות בישראל על מנת להפריד את האבל מן הקבוצה, ומאידך- לכוון את חברי הקהילה למגוון דרכים בהן ניתן לתמוך באותו אדם ששגרת חייו התערערה.

'סימון' האבל כחבר שונה ונפרד בקהילה מתרחש במספר מישורים: האבל אינו מגולח או מסופר, בגדו קרוע אינו מכובס ואינו מגוהץ, האבל לא יוצא מפתח ביתו במשך ימי האבל, אין דורשים בשלומו ואין הוא עוסק במסחר.

מאידך, התמיכה החברתית באבלים באה לידי ביטוי במגוון דינים: הציבור מסייע בסדרי הלוויה, ההספד, דואג למזונם של האבלים. חשיבותה של מצוות ניחום אבלים מודגשת במסגרת הדרכים בהן יכול האדם להידמות לקב"ה:

"הקב"ה ניחם אבלים דכתיב "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו" אף אתה נחם אבלים". (סוטה, י"ד,ע"א)

אך מהו מקומן של פונקציות אלה כאשר האבל הוא קולקטיבי? לכאורה, אין כאן ערך לשני התפקודים החברתיים שמנינו בהקשר של האבל הפרטי: אין סיבה להפריד אחד מהחברים ביחס לשאר בני הקהילה, וכן אין כאן קהילה סובבת התומכת באדם ה'מסומן', הקהילה כולה מצויה למעשה בתפקיד האבל.

מצב של אבל קולקטיבי במידת-מה, עשוי להתפתח כאשר מתרחש מקרה מוות בקהילה בעלת מבנה חברתי הדוק וקרוב. במסכת שמחות מובא האיסור לשאול איש בשלום רעהו כהוראה המחייבת קהילה שלמה:

"אין שואלין שלום זה את זה בעיר, במה דברים אמורים בכפר קטן, אבל בעיר גדולה מותר." (שמחות, א' ז').

כלומר, מוות של אדם במקום בו הרשת החברתית הדוקה ביותר, משפיע על הציבור כולו כאילו היו בני משפחה אחת. כגוף אחד עומדת קהילה זו בנפרד מכלל ישראל, ובכך קובעת את גבולות האבל. עם זאת, האבל שהונהג בישראל סביב חורבן בית-המקדש, אינו נוגע לקהילה מצומצמת והדוקה באופייה. לאורך הדורות חדל עם ישראל להיות מאורגן ברשת חברתית צפופה ומאוחדת לחלוטין (אם אכן אי פעם היה כך כלל). כיצד אפוא מתעצבים מחדש מנהגי האבלות של בין המצרים לאור זאת?

ניתן היה לראות במנהגי האבלות לקראת ט' באב אך ורק פעילות סמלית, וכלשון הרב דניאל שפרבר בספרו 'מנהגי ישראל': "ישנה קבוצה של מנהגים שתוכנה העיקרי הוא בסמליות שבהם: מנהגים כאלה אשר באו לתת מעין ביטוי מוחשי לרעיון מופשט." (מנהגי ישראל ג', קי"ג). עם זאת, נדמה כי תיאור זה הנותר ברובד הסמלי אינו מבטא במלא עצמתו את כוחם של מנהגי האבלות בחיים היהודים הממשיים.

שני ממדים מתווספים להשלים תמונה זו.

הפונקציה החברתית של ההפרדה, המגולמת במקרה של אבל פרטי מקבלת גוון חדש במקרה של אבל קולקטיבי: ימי בין המצרים מופרדים משאר ימות השנה. כפי שהאבל הבודד לומד למקם את תחושותיו בהתאם למקומו בחברה הסובבת, כך כלל ישראל מגדיר את מקומה של האבלות לצד סדרי החיים בשאר ימות השנה. אלמלא ההצבה המוגדרת של זמן האבלות, לו האבלות היתה נשזרת במהלך השנה, לא ניתן היה להעצים את תחושת האובדן ולהזדהות עמה.

לצד חשיבות ההפרדה בין החיים לבין האבֵלים, במרחב ובזמן, ישנו ממד ממשי נוסף באבלות הקולקטיבית שאותו למדנו על בשרנו לאחרונה. אך באבל הקולקטיבי הקשה העכשווי אין צורך להבנות את תחושת הטראומה ולעורר זיכרון, האווירה הקשה והאבל הטבעי קיימים ממילא. אבלות הכלל, הטבעית או היזומה, היא סימן מובהק לסולידריות וללכידות חברתית. אנשים שונים חיים כל אחד כדרכו, אך הם דומים באבלם. מנהגי האבלות הקולקטיביים גם משקפים את האסון המשותף וגם מתעלים את תחושת השיתוף לקראת חיים של אחדות.

היפוכם של שני סוגי האבל הללו מובטח להתרחש באחרית הימים. תיקון לאבל פרטי בתחיית מתים ולאבל הקולקטיבי בהקמת בית-המקדש.

בימים אלה, בהם שבע עם ישראל אבל לסוגיו - האישי והקולקטיבי, נזכה ויקוים בנו: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".

שירה בן ששון- פורסטנברג היא סטודנטית למ.א באנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, ועובדת במרכז המחקר והמידע של הכנסת

"חטא חטאה ירושלים" - ייחודו של עם ישראל כעם נבחר.

על הפסוק ב"איכה" - "חטא חטאה ירושלים על-כן לנידה היתה" (א, ח) שואל המדרש:" 'חטאה ירושלים', וכי אומות העולם אינם חוטאים"? אלא אף על פי שחוטאים, אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו'." משמע האחריות הרובצת על עם ישראל גדולה מזו של הגויים, וכשאומות העולם חוטאות, לפעמים הן אף נוחלות הצלחות חרף חטאיהן, ואילו לגבי עם ישראל אין הדבר כן, ועָוֶל ורשעות שאינם מערערים כלל את יסודות קיום עולם הגויים, יש בכוחם לערער קיומו של עם ישראל, וזוהי ייחודיותו של עם ישראל המוצאת ביטויה בנוסח הידוע 'אתה בחרתנו מכל העמים', בחירה שהיא לקבלת חובות ומילויין בלבד, שהן-הן גם כל זכויותיו כעם ה'.

(מתוך: י.ליבוביץ, שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 138)

בית המדרש לשלום בשבוע שתשעה באב חל בו