עוז ושלום, החוג הרעיוני לציונות דתית ע"ר
שבת שלום
פרשת דברים
גליון מס' 197 תשס"א
לא
תכירו פנים במשפט ... לא תגורו מפני איש
כי
המשפט לאלהים הוא (דברים פרק א , יז)
אמר ר' יהושע בן קרחה: מנין
שאם היה יושב לפני דיין ויודע אתה זכות לעני וחובה לעשיר, אין אתה רשאי לשתוק ת"ל
"לא תגורו מפני איש" . (תוספתא סנהדרין א , ד)
”כי המשפט לאלהים הוא" - כאשר אתם
פוסקים את הדין, אתם עוסקים במלאכת שמים. אין זה עניין שלכם, שאתם יכולים להשתמט
ממנו כרצונכם, אלא המשפט הוא לאלהים, ומוטל עליכם להגשים אותו. משום כך אל תכבשו
בלבבכם פסק דין צודק ממורא בשר ודם,
ומאידך יכולים אתם לסמוך על עזרת ה' שאתם עוסקים במלאכתו. וכך אמרו חכמים:
"כל דיין שדן דין אמת לאמיתו...מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה
במעשה בראשית (שבת י, ע"א) כי המשפט מעצב אורח חיים אנושיים ונותן להם את הצורה שהבורא נתכוון לה בשעת
הבריאה, שהרי לא נברא האדם אלא כדי שיגשים בחירות את רצון ה', ורק לצורך זה הניח
הבורא את האדם בעולמו. (הרש"ר הירש על
דברים א, יז)
מוקדש לזכרו של נועם בן הרב
יהושע שטמפפר
שחייו נקטעו בדמי ימיו, בשלושים למותו.
כסדום היינו?
אלימלך הורוביץ
דברי ישעיהו בהפטרת השבוע אינם ההֵד הראשון (וגם לא האחרון) למעשים
המיוחסים לאנשי סדום בספר בראשית
(פרק יט). כפי שהרגיש הרמב"ן, בסיפור ה"פילגש בגבעה" שבספר שופטים (פרקים יט-כ) ישנם רמזים ברורים
לביקורם של שני המלאכים אצל לוט, גם בתחילתו - כשאיש בנימין אומר ללוי "רק
ברחוב אל תלין", הד לדברי המלאכים שאמרו "כי ברחוב נלין"¨
וגם בסופו המר, כשאנשי סדום נסבו על ביתו של לוט וביקשו "לדעת" את
אורחיו הוא אמר ׃"אל נא אחי תרעו" והציע להם את בנותיו הבתולות "הנה נא לי שתי
בנות אשר לא ידעו איש"¨, ואילו כשאנשי בנימין ביקשו מבעל הבית הזקן
"לדעת" את האיש אשר בא אל ביתו, גם הוא השיב לשכניו"אל אחי אל
תרעו נא", והציע להם שתי נשים: "הנה בתי הבתולה ופילגשהו, אוציאה
נא אותם וענו אותם ועשו להם הטוב בעיניכם".והנה, למרות שפילגשו של הלוי
מתה כתוצאה מהאונס הקבוצתי שביצעו בה אנשי בנימין, טען הרמב"ן שמעשיהם של
אנשי סדום היו חמורים יותר:
"כי ענין פילגש בגבעה, אך על פי שהיא נדמה לענין הזה [סדום]¬
איננו כמוהו לרוע,כי הרשעים ההם [בגבעה] לא היה דעתם לכלות הרגל [=האורחים]
ממקומם, אבל היו שטופי זימה ורצונם במשכב האיש האורח, וכאשר הוציאו אליהם פילגשו
נתפייסו בה". לדעתו של הרמב"ן, העוינות של אנשי סדום כלפי זרים שנכנסו למקומם היתה חמורה בהרבה
מרצונם של אנשי בנימין לבצע מעשה 'תועבה' (ראה ויקרא
יח¬ כב) בעובר אורח!!
יחסו הסלחני של הרמב"ן כלפי פריצותם של אנשי הגבעה לעומת שנאת
הזרים של אנשי סדום לא נבעה, כמובן,
משיקולים אישיים וגם לא מהשפעות סביבתיות, אלא נשענה על דברי חז"ל,
ובעיקר על דרשה בסגנון "מידה כנגד מידה" המופיעה במדרשי ההלכה ובתוספתא.
וכך נאמר בתוספתא סוטה (מהדורת ליברמן על פי כ"י ערפורט)¨
"אנשי סדום לא נתגאו
אלא מתוך טובה...אמרו הואיל וכסף וזהב יוצא מארצינו אין אנו צריכין שיבא אדם
אצלינו,שאין באין אלא לחסרנו. אמר להם המקום: בטובה שהשפעתי לכם אתם
משכחין את הרגל
[האורחים]מביניכם, אני אשכח אתכם מן העולם" חז"ל, אשר נמנעו
מלהשתמש בביטוי "מעשה סדום" עבור "משכב זכר", הדגישו
יותר את רשעותה של מדיניותה החברתית של סדום לעומת ההפקרות המינית ששלטה
בעיר. המדרש המובא בתוספתא מסתיים בציטוט מדבריו הקשים של יחזקאל (טז: מח,מט)אל בני זמנו, אשר יש להם
נגיעה גם אל בני זמננו: "ױחי אני...אם עשתה סדום אחותך היא ובנותיה
כאשר עשית את ובנותיך. הנה זה היה
עון סדום אחותך¬ גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא
החזיקה". הנביא הדגיש את התעלמותם של אנשי סדום השבעים מצורכי העניים¬
וחז"ל הדגישו את התנכרותם
לזרים "שאין באין אלא לחסרנו". פריצותם המינית של אנשי
סדום,המהדהדת עדיין בספר שופטים, כאילו נשכחה לעומת פשעיהם החברתיים. נדמה
שטוב יעשו "קציני" המפלגות הדתיות והחרדיות, שחלקם אחראים ישירות על
עיצוב המדיניות כלפי עניים וזרים, אם יאמצו את סדרי העדיפויות האלה. ולא, קיימת
באמת סכנה שחלילה נהפוך לסדום וניהפך כסדום.
פרופ' אלימלך הורוביץ, חבר הנהלת עוז ושלום-נתיבות שלום, מלמד במחלקה
לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן
תורה שנכתבה בשבעים לשון היא ביטוי למסר האוניברסלי הטמון בה
בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה
הזאת לאמר. (דברים א, ה)
"באר את התורה" - בשבעים לשון פירשה להם . (רש"י דברים א , ה)
וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת
באר היטב. (דברים כז , ח)
"באר היטב" : בשבעים לשון . (רש"י דברים כז , ח)
במסכת סוטה (ל"ב, ע"א) פירשו חז"ל את "באר היטב"
על פי האמור לעיל "הואיל משה באר את התורה הזאת"; "באר היטב"
מורה אפוא, שיש לפרש את הדברים ולקרב אותם אל ההבנה. ולמדו מכאן שהעתק זה של התורה
כלל גם תרגום לצורך הבנת אומות העולם, שכן ישראל הוא רחוק מאותו פרטיקולריזם
המיוחס לו על ידי זרים, אלא מראש הוא ראה את שליחותו בהבאת גאולה רוחנית ומוסרית
לכלל האנושות ועם כניסת התורה לארץ ישראל כבר החלה ישועת העתיד של כל העמים. ולא
עוד, אלא אמרו שם ל"ה, ע"ב שתרגום זה כלל גם את הנימוק לגירוש העמים
הכנעניים; "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל" – גם הנימוק הזה הובא
לידיעת העמים האלה ונשנה ונתבאר בהעתק זה של התורה, למען ידעו ויבינו כל עמי כנען:
הם צפויים לגירוש רק אם רצונם להחזיק בהשקפותיהם ובאורחות חייהם האליליים, אך אם
ישובו למצוות האנושיות הכלליות, אין כל מניעה לישיבתם בארץ. (הרש"ר הירש דברים כז, ח)
אבל מקדש שני שהיו
עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב?
מפני שהיתה בו שנאת חנם, ללמדך
ששקולה שנאת חנם כנגד שלש
עבירות עבודה זרה גלוי עריות
ושפיכות דמים. (בבלי יומא ט, ע"ב)
...כי בית שני נחרב עבור עון שנאת חנם (יומא ט, ע" ב),ועדיין לא נטהרנו
בעוונותינו הרבים מזה העוון,על כן בן ישי לא בא עדיין. כלל העולה, חטא
בית ראשון מחמת עבירות שבין אדם למקום,
דהיינו עבודה זרה, והוא
היפך מ 'ואהבת את ה'
אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך' וחטא
בית שני מחמת עבירות שבין אדם לחבירו, דהיינו שנאת חנם,שהוא היפך מ 'ואהבת
לרעך כמוך'. (ספר השל"ה, מסכת
תענית נז)
מה בין פרשת דברים, חזון ישעיהו ותשעה באב?
שבת "דברים" היא "שבת חזון", השבת שלפני תשעה
באב...לכאורה אין קשר בין ההפטרה הקשה הזאת ובין הסדרה עצמה, שאיננה פרשת חורבן
אלא פרשת בניה, הסיכום שנותן משה למסע בני ישראל במדבר בדרכם לארץ. הוא מונה את כל
הכשלונות שנכשל בהם דור המדבר; אבל למרות כל הכשלונות האלה הוא הגיע אל הארץ...הוא
כבר כבש את אדמות סיחון ועוג והפך אותן לאדמת ישראל, ומובטח לו שיירש את כל הארץ,
יוריש את את תושביה הקדומים, והארץ תהיה לו למורשה.
כל הדברים האלו נשמעים כאילו ללא תלות בטיבו
ובהתנהגותו ובמעשיו של עם ישראל הוא זוכה בירושת הארץ, זוכה שאחרים יידחו מפניו.
לכאורה זה דבר מיוחד בהיסטוריה. והדברים אמורים בצורה מפורשת מאד: "ראה
נתתי לפניכם את הארץ... בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאברהם יצחק וליעקב לתת להם
ולזרעם אחריהם"
אבל בואו וראו: תוך כל הדברים האלו, שבהם משתמע מעין ייחוד לעם ישראל
מבחינת מה שה' ייעד לו בהיסטוריה, נאמרים גם דברים על עמים אחרים, על שכני עם
ישראל וארצותיהם, ביניהם על עמים שהם האויבים ההיסטוריים של עם ישראל. והדברים מפתיעים
מאד...הנה נאמר שם על האדומים: "אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך
כף רגל, כי ירֻשה לעשו נתתי את הר שעיר". אותו מונח של ירושה או הורשה,
נאמר על עם אחר., שלא רק שאיננו עם ישראל אלא הוא אפילו אויבו...וכמשעה ישראל
בכנענים, מסופר גם שבאותה הארץ, שהיא היום ארץ מואב, ישבו לפנים האֵמים, והמואבים
השמידום...
מה משמעות כל האזכורים האלה על תולדות העמים, על כיבושי ארצות והורשת עמים
מסוימים מפני אחרים?
לומר לנו שייחודו של עם ישראל איננו במאורעות ההיסטוריים. ההיסטוריה
האנושית כולה – תולדות עם ישראל ותולדות כל יתר אומות העולם – או שהיא בבחינת עולם
כמנהגו נוהג, או שהיא כולה עניין של הנחיה אלוהית. ואם יש ייחוד לעם ישראל, הוא
איננו בכיבוש הארץ ולא בהתנחלות בה ולא בהורשת עמים אחרים מפניו, אלא במה שמוטל
עליו לעשות בארץ הזאת: בחיובים שמוטלים עליו ושאינם מוטלים על עמים אחרים, אשר גם
מפניהם הורישה ההשגחה העליונה עמים והנחילה להם את ארצם. לכן יש משמעות עמוקה
שהדברים האה נקראים בשבת חזון, לפני תשעה באב. (מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' י. ליבוביץ עמ' 111-112)
