עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ

(איכה ה' י"ח)

 

 

שׁוּב פַּעַם אַחַת הָיוּ עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר צוֹפִים, קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, רָאוּ שׁוּעָל שֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. הִתְחִילוּ הֵם בּוֹכִים וְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׂחֵק, אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי מָה אַתָּה מְשַׂחֵק? אָמַר לָהֶם, מִפְּנֵי מָה אַתֶּם בּוֹכִים? אָמְרוּ לוֹ, מָקוֹם שֶׁכָּתוּב בּו: (במדבר א) "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת", ועַכְשָׁיו "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ", וְלֹא נִבְכֶּה? אָמַר לָהֶם, לְכָךְ אֲנִי מְשַׂחֵק, דִּכְתִיב: (ישעיה ח) "וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים, אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ", וְכִי מָה עִנְיָן אוּרִיָּה אֵצֶל זְכַרְיָה? וַהֲלֹא אוּרִיָּה בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, וּזְכַרְיָה בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי? אֶלָּא - תָּלָה הַכָּתוּב נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה. בְּאוּרִיָּה כְּתִיב: (מיכה ג) "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּין תִּהְיֶה, וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר". בִּזְכַרְיָה כְּתִיב: (זכריה ח) "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם". עַד שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָה, הָיִיתִי מִתְיָירֵא שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵים נְבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, עַכְשָׁיו שֶׁנִּתְקַיְּמָה נְבוּאָתוֹ שֶׁל אוּרִיָּה, בְּיָדוּעַ שֶׁנְּבוּאָתוֹ שֶׁל זְכַרְיָה מִתְקַיֶּמֶת, בַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ לו: עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ, עֲקִיבָא נִחַמְתָּנוּ.

(בבלי מכות כד, ע"ב)

 

על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו - אמרו: עקיבא, לעולם אתה מתמיה עלינו; אנו בוכים ואתה משחק! (שם יט). חשדוהו שהוא משחק שלפי דעתו הלא בן כוזיבא הוא משיח (שם ב-ה) ועל ידו יעזרו בני ישראל, אמר להם כו' ושמחתי שנתקיימו דברי אוריה ולסוף דברי זכריה כו', אם גם לסוף ולזמן רחוק יתקיים דברי זכריה הנני מנוחם, ובלשון הזה אמרו לו: עקיבא, נחמתנו - תתנחם ברגלי מבשר, פירוש במשיח שישי לו קודם מבשר, וכדאמר פ' מי שהוציאוהו (ערובין מג ע"ב) דלא אתי משיח עד שיבוא אליהו, ולא בבר כוכבא שאין לו מבשר קודם.

(משך חכמה איכה שם, שם)

 

רבי עקיבא, שמסוגל היה להעמיק במחשבה ולהעמיק באמונה, עד כדי להגיע לחוויה - שעל יד חורבות בית המקדש חבריו התנאים בוכים והוא שמח - אתם יודעים את דברי האגדה בסוף מסכת מכות: חורבן, שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, כולם המומים, שבורים ורצוצים, והוא כבר רואה שם את חזון הגאולה: כיוון שנתקיימה נבואתו של אוריה: "ירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער" - תתקיים גם נבואתו של זכריה: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם, ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות, משחקים ברחבתיה". רבי עקיבא, בעל המבט העמוק הזה, ניסה בדרך זו לעודד ולחזק את רוחו של העם: "אשריכם ישראל" - קיומו של העם איננו תלוי בקיומו של בית המקדש!

(מאורות נריה אלול ותשרי עמ' 87)

 

 

מדרש סיפור לספר דברים

אילון לנגבהיים

שלושת הפרקים הראשונים של ספר דברים מתארים את סיפור מסע בני ישראל במדבר כפי שסיפר משה בערבות מואב. בגרסתו של משה לסיפור מתגלים מספר שינויים ביחס לסיפור המופיע בחומש שמות-במדבר. למשל, תפקידו של יתרו ביוזמת שיטת שרי האלפים ושרי המאות הושמט לחלוטין וכך גם הציווי האלוקי בשליחת המרגלים. רבים מההסברים הפרשניים לשינויים אלו מייחסים אותם לניסיון של משה לעצב מחדש את העלילה באוזני בניהם של דור המדבר, האנשים שבקרוב ייכנסו לארץ ישראל (כך למשל בפתח פירוש רמב"ן לספר דברים, או בהקדמתו של אברבנאל לספר).

אין בכוונתי להיכנס לפרטי ההסברים הללו, אלא להציע מבט פרשני כולל על גרסתו של משה לסיפור המסע במדבר. ברצוני לטעון כי ניתן לזהות שני רבדים של משמעות בעיצוב הסיפור על ידי משה. כדי להבהיר את שני הרבדים הללו אשתמש כדרך המדרש במבנה של משל ונמשל שבו המשלים הם שני סיפורים שנכתבו והתפרסמו בעשור האחרון שמייצגים באלגוריה כל אחד רובד אחר בסיפורו של משה.

רובד ראשון

סיפור-המשל הראשון מתאר אב ובנו צועדים במורד הדרך בעולם חרב, אפל וקר. האב מסוכך על בנו, מגן עליו מפני בני בליעל, זן אותו, וסועד אותו בחוליו. למרות שהילד לעיתים מכעיס את האב בעקשנותו, בייאושו מאורך הדרך, האב מתעקש וסוחב אותו עימו. והילד הולך בעקבות האב, נאחז בו, אוהב ומעריץ אותו. הוא לא מכיר את העולם שהיה לפני כן, הוא מכיר רק מציאות אחת: עולם אכזר שלא ניתן לבטוח בו בדבר מלבד באביו. זוהי תמציתו של הספר "הדרך" של הסופר האמריקאי קורמאק מק'קרתי. הנמשל הוא מסעם של בני ישראל בעקבות אביהם שבשמיים: "ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך ה' אלוקיך כאשר יישא איש את בנו בכל הדרך אשר הלכתם עד בואכם עד המקום הזה" (דברים א' לא), משה מספר לבני ישראל את סיפור המסע בו ה' נושא את עם ישראל על כפיים, מאכיל אותו את המן וממלא אחר צרכיו.

אלא שבניגוד לילד בסיפור הקשור לאביו בכל נימי נפשו, ההולך בדרכיו של הגבר האציל והקשוח הדואג לו - בני ישראל אשר יצאו ממצרים אינם מפתחים יחס דומה כלפי הקב"ה. גרוע מכך, הם לא מאמינים לו ולא בוטחים בהבטחותיו על הארץ: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוקיכם, ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום...וישמע ה' את קול דבריכם ויקצף ..." (שם לב-לג). מדוע? העם שיצא ממצרים לא ראה בה' דמות של אב. המחויבות, ההערצה והתלות של ילד באביו מאפיינת את יחסם של בני ישראל אל משה דווקא. זאת הסיבה לחששם של ישראל מפני הכניסה לארץ, שתוצאתו היא חטא המרגלים. כך מציע ה"משך חכמה" על פרשת "שלח לך", על פי הדרשן בסנהדרין יז', ע"א. הוא טוען שבני ישראל שמעו מאלדד ומידד על כך שמשה ימות ולא יכניס אותם לארץ, ובשל כך הם מטילים ספק ביכולתם לכבוש ומביעים חוסר אמון בה'.

בתחילת ספר דברים מנסה משה לספר את הסיפור אחרת. הוא אמנם מספר על דור המדבר ולא מסתיר את חטאיהם, אך במהרה עובר להדגיש דווקא את תמיכתו של הקב"ה בבני ישראל במלחמותיהם האחרונות. משה מבהיר גם שהוא יעבור מן העולם ולא ייכנס לארץ, אך השמירה של הקב"ה על העם תימשך. בכך מנסה משה לתאר המסע הקשה במדבר כפי שעשה זאת מק'קארתי, מסע שאין בו רחמים, אך יש בו אב.

רובד שני

המשל השני מתאר אם המגוננת על בנה מרחוק. הילד הוא חייל היוצא למבצע צבאי, והאם הולכת לטיול ומספרת את הסיפור המשותף שלה ושלו בתקווה שדבריה יגנו עליו. הילד נולד לאב שיצא מן השבי פגוע נפשית ופיזית. גורלו של האב נחתם והוא נדחק אל מחוץ לחברה. האם מנסה לגדל את הילד בעצמה הרחק מן האב, ליצור עבורו מציאות אחרת אך הילד גדל, מתגייס לצבא והיא מרגישה ויודעת שהרע מכל נטבע באישיותו של הילד ושהוא בסכנה גדולה. האם אינה מגנה על בנה באופן פיזי, הסיפור שהיא מספרת לעצמה, לאביו של הילד, ולארץ עליה היא צועדת, היא זו שאמורה להגן עליו. זוהי הדרמה הגדולה ברומן "אישה בורחת מבשורה" שכתב דויד גרוסמן, סיפור שנע בין תקווה לייאוש ונחתם בטרגדיה הנוראה של מחברו.

אמו של הילד בסיפורו של גרוסמן נמשלת למשה רבנו, הילד והאב - שני דורות בעם ישראל. לפיכך, הסיפור שמספר משה לא מכֻוון רק אל העם, אלא גם אל הכוח העליון - הקב"ה, היחיד שיכול למנוע חורבן של דור הילדים שגדל בחיקם של יוצאי מצרים. משה פוחד שהגנטיקה חסרת האמון של המתאוננים רע תתגלה בדור הבנים וההיסטוריה תחזור על עצמה. משה מפחד שהעם יחטא ושהקב"ה ישמיד אותו כפי שהשמיד את דור המדבר. לכן, ברובד השני, הנסתר, פונה משה בפרשת דברים אל ה' ומספר את סיפור המעשה באופן מעט שונה מכפי שהתרחש. הוא מקווה בכך להגן על העם שבקרוב ייפרד ממנו, ומשתמש בסיפור ההיסטוריה המשוכתב כדי להפיס את הקב"ה ולשנות את הגורל. קריאה הסיפור ברובד זה גם מבהירה את רמיזותיו של משה לקב"ה בעניין חורבן בית המקדש "איכה אוכל שאת לבדי טורחכם ומשאיכם" ואת החלטתם של חז"ל לתאם את לוח השנה כך שדווקא פרשה זו תיקרא לפני ט' באב.

שני הסיפורים-משלים שהוזכרו כאן דומים זה לזה בחוט השדרה שלהם: שניהם מתארים מסע של הורים שתכליתו הצורך לגונן על הבנים. הסיפורים נכתבו באותה התקופה בשני מקומות שונים שהותקפו זמן קצר לפני כן בטרור רצחני. האווירה הקודרת שורה על שני הסיפורים, אך בעוד שבסופו של הספר האמריקאי יש תקווה, הספר הישראלי מותיר את הקורא בתחושה קשה של אי ידיעה. היוכל ההורה לגונן על ילדו, האין זה מאוחר מידי?

הורים רבים בישראל מאמינים שמדינת ישראל תצטרך תמיד לחיות על חרבה. בשל כך, הם מוכנים לקבל את העובדה שילדיהם יצטרכו לחיות במציאות של מלחמה ואי ודאות כפי שהם חיו ולא עושים מספיק כדי לשנות העתיד. האם אכן נידונו לחיות באופן תמידי על סיפו של חורבן? האם עלינו לקבל את רוע הגזירה? האין זה הזמן להפריד בין גורל הדור שלנו ודורם של ילדינו ?

אילון לנגבהיים הוא מורה לפיסיקה ודוקטורנט בהוראת המדעים וגר בירושלים.

 

 

"הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם"

"חכמים": יודעי חוק ומשפט; "ונבֹנים": אנשים המוכשרים להסיק מן הנתון את המסקנה הנכונה כדי להכריע במשפט הנידון; "וידֻעים לשבטיכם": מי שאופיו ידוע לכם. הייתי יכול לבחון אותם בעצמי כדי לעמוד על חכמתם ובינתם, אולם אופיים המוסרי נודע רק מתוך חייהם והוא ידוע רק לאלה הבאים אתם במגע. משום כך אוכל למנות אותם רק על פי הצעתכם. "ידועים לשבטיכם" כולל את כל תכונות האופי המוסריות שיתרו פירט אותן בלשון "יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע..." ונמצינו למדים מכאן: לאמיתו של דבר, על פי השקפת משה ויתרו, הרי תכונות האופי - יראת אלהים, אהבת אמת, שנאת בצע - חשובות יותר לעשיית משפט מהשכלה וחריפות שכלית. אך בעיני הבריות עיקר מעלתו של השופט הוא בהשכלתו ובחכמתו.

 (הרש"ר הירש דברים א, י"ג)

 

 

התורה והגאולה מותנות בעשיית משפט

'ואלה המשפטים' ככתוב (תהלים צט) 'ועוז מלך משפט אהב' אמר להם משה לישראל: הרי נתן לכם הקב"ה את תורתו. אם אין אתם עושין את הדינין, נוטל תורתו מכם. למה? שלא נתן לכם הקב"ה את התורה אלא על מנת שתעשו את הדינין, שנאמר 'ועוז מלך משפט אהב' ואם עשיתם את הדינין, עתיד הקב"ה להחזיר לכם בתי דינין שלכם, שנאמר (ישעיה א) 'ואשיבה שופטיך כבראשונה' מה כתיב אחריו? 'ציון במשפט תפדה'.

(שמות רבה פרשה ל)

 

 'וארשתיך לי בצדק ובמשפט' - שתתנהגו בהן . ובחסד וברחמים - שיבא לך מאתי על ידיהם. באברהם אבינו כתיב (בראשית יח) 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט' וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב"ה, שנאמר (דברים יג) 'ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד' (שם יז) פסקו מן הצדקה והמשפט, כמו שנאמר (עמוס ה) 'ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו', אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים, שנאמר (ירמיה טו) 'כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים' וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט, שנאמר (ישעיה א) 'ציון במשפט תפדה...' הקב"ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה ארבעתן ומושיבן בראשן.

(רש"י הושע ב , כא)

 

"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין." בעלי התוספות (בבא מציעא ל ע"ב ) מקשים על הסתירה הקיימת לכאורה בין שני המקורות: "לא חרבה כו' - ואם תאמר דביומא (ט, ע"ב) אמר 'מפני שנאת חנם'?" ומתרצים: "ויש לומר: דהא והא גרמא (שני הדברים גרמו לחורבן הבית)".

(בבלי בבא מציעא ל ע"ב)

 

...צריכה היתה המדינה להקדים עֵצה לפורענות. אבל בני המדינה מחולקים לשתי כיתות, לכיסויי ראש ולגלויי ראש, וכל שכת אחת מבקשת שנייה מעכבת, ואף הכיתות עצמן מחולקות ביניהן ושונאות אלו את אלו, אולי יותר מששונא האויב את כסויי הראש ואת פרועי הראש כאחד. היאך נחלקה מדינה אחת כשתי אומות שצוררות זו את זו? דבר זה מתפרש מתוך תולדותיה של האומה שעדיין משפיעות והולכות, אף על פי שכבר נשתנו סדרי עולם ונשתנה וסתה של האומה, ובניה פירשו מכל מה שהיה חביב על אבותיהם. אותה מדינה מסורת יש בידיה שאבותיה הראשונים יהודים היו, והרי דרכם של יהודים לכסות את ראשם, לפיכך נוהגים קצתם לכסות את ראשם. וקצתם, מה טעם מגלים את ראשם? אלא שרואים את עצמם כיהודים שלפני מתן תורה, שעדיין לא נצטוו על כיסוי הראש, לפיכך מגלים את ראשם. והואיל ואלו מכסי ראש ואלו מגלי ראש לפיכך חלוקים הם ושונאים אלו את אלו. וכסויי הראש מה טעם שונאים זה את זה, והלוא אלו מכסים ראשם ואלו מכסים ראשם, אלא אלו חובשים ירמולקאות ואלו חובשים מצנפות...אלו גדולות מקנאה ואלו קטנות מכינה...ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהא כיסויו ניכר. גלויי הראש מה טעם שונאים זה לזה, והלא אלו פורעים ראשם ואלו פורעים ראשם, אלא אלו מגדלי בלורית ואלו קצוצי שיער, אלו קרחים ואלו גיבחים. ואין צורך בראש דווקא, ובלבד שיהא מגולה...בדבר אחד בלבד שווים, שכל כת אומרת שכל הרעות הבאות על המדינה אינן באות אלא בשביל צרתה. ואלמלא לא היה בעל ספר המדינה חושש לדברים יתירים, היה אומר אלו ואלו דברי אמת.

(מתוך ש.י. עגנון: "ספר המדינה" בכרך "סמוך ונראה" ,עמ' 261)

 

 

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.