וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם. (שמות י,כא- כב)

 

 

ולא קמו איש מתחתיו - אין דרך החושך לאסור את האדם במאסר שלא יוכל לקום מתחתיו, כי גם עוורים ילכו ויגששו בחושך, מכאן למדנו שנחרדו ממראות זרות עד שלא יכלו עוד להתנועע ממקומם מרוב הפחד, כמו שיקרה לאדם נבהל משואת פתאום כי תבוא.

שְׁלֹשֶׁת יָמִים - מאחר שהאריכה המכה כל כך ולא יכלו לקום מתחתיהם, היו מתים ברעב ובצמא, לולי שבאו בני ישראל לעזור אותם ולהאכילם ולהשקותם, וכן הדעת נותנת שעשו כן, גם יש רמז מזה בפסוקים הבאים, וכראות המצרים שישראל משלמים טובה תחת רעה, אבדה שנאתם עליהם ועתה התחילו לכבדם ולאהבם ולהאמין שיש בהם עניין אלהי, ולכן השאילום בעין יפה ונשוא להם חן, גם כיבדו מאד את משה, מה שלא עשו עד הנה.

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם - בערוב ובברד הזכיר ארץ גושן, וכאן אמר 'במושבותם' להורות לנו סוד הדבר, שלא היה חושך על הארץ אלא בעיני המצרים לבד, ולכן לבני ישראל, אפילו לסמוכים אל מצרי היה אור, וזה טעם 'במושבותם' שהכינוי מוסב אל המצרים, כלומר אפילו במושבותם של המצרים וסמויכם להם היו רואים אור, אבל בארץ גושן היה גם כן חושך, כי מצרים רבים ישבו בארץ גושן בתוך בני ישראל וגם עליהם עבר הכוס, כי לאנמלט מצרי אחד מצרה זו, אלא כל מצרי ישב באפלה, וכל איש ישראל השמש אור לו.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שמות י, כג)

 

 

לזכרה הברוך של אמי מורתי

מרים לייזר ז"ל

שהלכה לעולמה בכ"א בטבת תשנ"ו

ביום השנה העשירי לפטירתה.

"החֹדֶש הזה לכם - החֵרֵש היה לִבָּם" (בבלי שבת קמז ע" ב)

פנחס לייזר

"חמישה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. הוא היה מונה שבחן:... ורבי אלעזר בן ערך - מעין המתגבר" (משנה אבות ב, ח).

על רבי אלעזר בן ערך, מתלמידיו המובחרים של רבי יוחנן בן זכאי ואולי אף התלמיד המועדף, מספרת לנו הגמרא (בבלי שבת קמז, ע"ב ובשינויי נוסחאות באבות דרבי נתן, קהלת רבה ובילקוט שמעוני) את הסיפור הבא:

"רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם (דיומסית- פורגיתא), אימשיך בתרייהו (נמשך אחרי מקומות אלו) איעקר תלמודיה (ונשכח ממנו תלמודו). כי הדר אתא (כאשר חזר ובא), קם למיקרי בספרא (עמד לקרוא בספר התורה). בעא למיקרא (שמות יב) 'החֹדש הזה לכם', אמר: 'החֵרֵש היה לִבָּם'. בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה. (ביקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו)."

קיימות כאמור גרסאות ספרותיות מעובדות יותר לסיפור זה, אבל מהמסופר בתלמוד הבבלי, ניתן לדמיין מצב, שאחרי פטירתו של רבו הגדול, רבי יוחנן בן זכאי, פרש רבי אלעזר בן ערך מהחכמים האחרים ומצא לו מקום מהנה ונעים לשהות בו, ליד מרחצאות וכרמים. הוא שילם על פרישה זו בשכחת תלמודו. כאשר חזר למקום ישיבתם של חבריו החכמים, כנראה בשבת בה קראו את פרשתנו, פרשת בא, או אולי בפרשת החודש, הוא התכבד לקרוא בתורה, וטעה בזיהוי המילים שבפרשה. ניתן לשער שגם ילד שלמד לקרוא לא היה עושה טעות גסה כזו.

מעבר לטעות בזיהוי אותיות דומות (ד-ר; כ-ב) ובניקוד המעניק משמעות אחרת לפסוק זה, מייחס המהרש"א משמעות סמלית לטעותו של רבי אלעזר בן ערך, וזו לשונו:

"ונפל טעות זה בפיו, לפי עניינו, שנעשה לבו לב אבן וחֵרֵש מלהבין, אחרי אשר היה לבו כמעיין המתגבר בחיבורו לחכמים".

תיאורו של רבי אלעזר בן ערך על ידי רבו באבות דרבי נתן, רבן יוחנן בן זכאי הוא אפילו עשיר יותר מאשר במשנה המוכרת לנו, וזו לשון הברייתא:

"ולאלעזר בן ערך קרא לו נחל שוטף ומעין המתגבר, שמימיו מתגברין ויוצאין לחוץ, לקיים מה שנאמר: (משלי ה) "יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים".

הוא לא "מעיין המתגבר" בלבד, דבר שיכול להתפרש כיצירתיות מופלגת, או כבעל יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן (כפי שמפרש הרמב"ם בפירוש המשניות), אלא 'מימיו מתגברים ויוצאים לחוץ'; הוא מפרה את סביבתו ותורם מחכמתו ומכשרונותיו לחברה.

השבחים המורעפים על רבי אלעזר בן ערך ב"אבות דרבי נתן" על ידי רבו, תואמים את מסורת אבא שאול במשנה המוכרת לנו ('אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בכף שניה, מכריע את כולם'); הוא היה אם כן התלמיד המועדף, שגם היה היחידי שהצליח לנחם את רבו, כאשר זה שכל את בנו (אבות דרבי נתן, יד).

הסיפור על פרישתו מחבריו והליכתו לאמאוס-פורגיתא-דיומסית, אחרי פטירת רבו, הוא אם כן פרדוכסלי וטראגי במיוחד.

אין להסיק מהגירסאות הקצרות של סיפור זה באבות דרבי נתן ובתלמוד הבבלי את המניעים של רבי אלעזר לפרישתו מהציבור. בקהלת רבה ובילקוט שמעוני מניחים שהוא "הלך אצל אשתו" וגם אשתו היא זו שפיתתה אותו להישאר במקומות אלו לתקופה ממושכת. אין זו, כידוע, הדוגמה היחידה בה מוצגת האישה כגורם המפתה והמחטיא, אך אין שום הכרח להניח שדווקא אשתו היא ה"אשמה".

באבות דרבי נתן, שהוא כנראה המקור הקדום ביותר לסיפור זה, מצמידים סיפור זה לסיפור תנחומיו את רבן יוחנן בן זכאי והוליכתו לבית המרחץ.

האם יתכן שהערצתו של רבן יוחנן יצרה אצלו מעין התנשאות ואגוצנטריות? האם בעקבות אותה תחושה של התנשאות, הסתגר רבי אלעזר בן ערך בד' אמותיו וחשב שאיננו זקוק לחברותא, שאין לו מה ללמוד מאחרים? אולי בניגוד לרבי אליעזר הגדול שנוּדָה למרות רצונו להשפיע על חבריו, ש'חבריו בדלים ממנו' (כדברי רבי עקיבא בבבא מציעא נט, ע"ב), התבדל הוא מחבריו.

הבבלי כאמור אינו מגלה לנו את פשר הליכתו של רבי אלעזר למקומות אלו, אלא מתמקד בכוח משיכתם של ה"חיים הטובים" אפילו על גדולי החכמים. לנהנתנות יש כוח אדיר ואף אדם אינו מחוסן מפניה.

דומני שניתן להרחיב את התובנה העמוקה שהיתה למהרש"א בקשר שראה בין הליכתו של רבי אלעזר לדיומסקית לטעות שעשה בקריאת "החדש הזה לכם". אולי מסיבות אחרות, רבי אלעזר, מסיבות שונות - אולי מתוך התנשאות וגאווה, אולי מתוך קושי לראות את רבו באבלו, אולי בגלל כוח המשיכה של תענוגות העולם, ואולי מסיבות אחרות שאינן ידועות לנו - הרגיש שאין לו מקום בבית המדרש, שאינו יכול להיתרם בו וגם המוטיבציה לתרום אבדה לו, ולכן "ברח" ממעורבות חברתית וחינוכית והתרכז בעצמו.

הוא לא ידע שויתר על ידי כך גם על צמיחתו הרוחנית ואף גרם להידרדרות ברמתו הרוחנית. יתכן שניתן ללמוד מכך שאין אפשרות לצמיחה רוחנית של ממש, ללא מעורבות חברתית.

"החודש הזה לכם" היא המצווה הראשונה, שלולא הצורך להנחיל את העקרון החשוב של "לה' הארץ ומלואה", ניתן היה להתחיל את התורה במצווה זו; היא המצווה של "קידוש החודש", כלומר המצווה הקובעת עבורנו את הזמנים והמועדים; הזמנים והמועדים חשובים לחיים הציבוריים והחברתיים. כמו-כן, מציינת פרשה זו את ראשיתה של גאולת מצרים, את השחרור ואת ההתחדשות. כנראה שלא תיתכן גאולה, כאשר הלב "חרש מלהבין", כלשון המהרש"א.

יתכן שיש לתובנה זו השלכות חשובות לתקופתנו: יש לנו הזדמנויות של גאולה, שחרור, התחדשות וצמיחה במישורים שונים, ברמה האישית, החברתית והלאומית. הזדמנויות אלו מותנות ביכולתנו לפתוח את לבנו למצוקות החברה הסובבת, למעורבתנו ביצירת חברה צודקת יותר ולחתירה לשלום . הסתגרות בד' אמותינו גורמת לנו ל"החריש את לבנו" ומונעת את האפשרות לצמיחה, התחדשות וגאולה בכל המישורים.

בדומה לרבי אלעזר בן ערך, אנו זקוקים לחכמים מעורבים בחברה, המגלים איכפתיות, שיבקשו רחמים, כדי שההזדמנויות לצמיחה ולתיקון יוכלו להתממש.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג..

 

"החודש הזה"

התחדשות ירח זו תהיה לכם התחלה של התחדשויות; כלומר, בהבחינכם בחידושו של אור הירח, תתעוררו לקבל עליכם התחדשות כדוגמתו; תקופות חודש לעצמכם תקבעו על פי הבחנה זו. לא נאמר "החדש הזה ראש חדשים" אלא "לכם ראש ראש חדשים".

 (הרש"ר הירש שמות יב,ב)

 

"אור וחושך"

על-כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך, אלא מוסיפים אור, אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה.

("ערפילי טוהר לרב א.י. הכהן קוק זצ"ל כז-כח)

 

"ערב רב": שתי זוויות-ראיה

'שחת עמך' שחת העם לא נאמר, אלא עמך; ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו.

 (רש"י שמות פרק לב פסוק ז)

 

'אף חיבב עמים'. גם אומות העולם כגון ערב רב ומן האומות שנתגיירו ובאו לקבל התורה עם ישראל גם אותם חיבב הקב"ה וקבלו שכר עליהם, כדכתיב במזמור 'יקום אלהים יפוצו אויביו' דכתיב ביה רכב אלהים.

(רשב"ם דברים פרק לג פסוק ג)

 

'את העם': בגימטריא 'גם ערב רב'.

(בעל הטורים שמות יג, יז)

 

מצוות הזיכרון לדורות שונה מהשמחה הקשורה לחוויה אישית של שחרור

"חוקת עולם תחגוהו" - בפרשת אמור בכל המועדים כתוב "חוקת עולם לדורותיכם", ופשוט כי על שמחה גדולה כזו שיצאו ממצרים מסבלותם ועבדים נרצעים היו לגוי מצוין במלכיו וכוהניו, הלא מדרך הנימוס והתולדה לחוגג היום הזה, אך זה לדור הזה, אולם לדור אחרון אשר לא ראו בהצלחתם, ולא לקחו חבל בעבודתם, מוזר זה, רק הוא חוק מחוקי התורה ככל חוקי התורה, וזהו "לדורותיכם תהיה זאת לחוקת עולם". לא כן לדור הזה אינו חוק וגזירה, רק נימוס ומושכל מונח בחוקי הטבע.

(משך חכמה שמות יב, יד)

 

מה בין קדושה לזיקה היסטורית לאומית?

והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, רק מהאומה והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם את יצחק, וכן נבחר על-פי נביא, ובדת לא כתוב רק "מקום אשר יבחר ה'", והר סיני מקום הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו ועלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו, שרשי האומה, והתאחדות האומה לשרשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה.

(משך חכמה שמות יב; כא, כב)

 

'והיה לאות על ידכה' - יד כהה; בין כוח למוח

'והיה לאות על ידכה': אמרו רז"ל (מנחות לז) 'יד כהה - להורות שהנחת תפילין ביד שמאל'... לכך הזכיר יד כהה להורות שלא בכוח יגבר איש, כי אם לה' המלחמה, לפי שיד האדם כהה וחלושה מלעשות גדולה או קטנה אם לא כי יד ה עשתה זאת המחזיק בידו...ועל כן צווה ה' להניח התפילין אשר שם ה' חקוק בהם על יד כהה להורות שיד ה' החזקה הימנית היא הנותנת כוח ליד כהה זו, זה שנאמר 'כי בחוזק יד הוציאנו ה ממצרים' היינו יד ה' הימנית החזקה, אשר היא כנגד יד שמאל שבאדם ובה הוציאנו ה' ובהיות פני כנגד ה' אז ימינו כנגד יד כהה ולהורות נתן בלבם, שאין שום מעשה תלוי בפעולת האדם, כי אם בעזר השם יתברך.

 (כלי יקר, פ' בא)

 

 

הדם על המשקוף: מבפנים? מבחוץ? לצורך מי?

'ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף': מבפנים. אתה אומר מבפנים או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר 'והיה הדם לכם לאות' לכם לאות ולא לאחרים.

(מכילתא פרשת בא מסכת דפסחא פרשה ו)

 

ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא, כי כבר נפל פחדם עליהם ולא יפחדו שיסקלום, ואילו היה כן, היה זה בשער החצר, והנה לא הושם הדם כי אם בסתר שסגרו שער החצר, והם שחטו בין הערבים שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר, שהלכו לדרכם וסגרו כל אחד שער חצרו כי המצריים חשבו שישובו, רק הטעם להיות הדם על המשקוף להיותו כופר בעד כל האוכל בבית ויהיה סימן למשחית שיראנו, כדרך והתוית תיו.

(אבן עזרא שמות יב, ז)ׂ

 

כדי למחות את עקבותיהן של דעות לא נכונות אלה צֻוֵּינוּ להקריב שלושה מיני מקנה אלה דווקא: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קָרבנכם (שם, א', 2), כדי שבמעשׂה שאותו חשבו לשׂיא העבירה יתקרבו לאל, ובמעשׂה הזה יכופרו החטאים. כך תֵּרָפֵאנָה הדעות הרעות, שהן מחלות הנפש האנושיות, באמצעות הניגוד שהוא הקצה השני. לשם אותה תכלית עצמה נצטווינו לזבוח את כבשֹ הפסח ולהזות את דמו בְּמִצְרַיִם על השערים מבחוץ, כדי להסתייג מדעות אלה, לתת פרסום להפכן ולהקנות אמונה שהמעשׂה, שאתם חשבתם אותו לגורם ממית, הוא המציל מן המוות: וּפָסַח ה' על הַפֶּתַח ולא יתן המשחית לבֹא אל בתיכם לנגֹף (שמות י"ב, 23), בתור שָׂכָר על מתן פרסום לציות והרחקת (מעשׂיהם ודעותיהם) המגונים של עובדי עבודה זרה. זה הוא הטעם לבחירת שלושת המינים האלה⁶ דווקא לקורבן, בנוסף להיות מינים אלה חיות-בית המצויות לרוב וְ(זה) אינו כמעשׂי עובדי עבודה זרה, שהיו מקריבים אריות, דובים וחיות-בר.

(מורה נבוכים, ג, מו)