לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים

 וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם.

(שמות י, כ"ג)

 

ותמצא בפרשה ג' פעמים חשך: 'ויהי חשך' 'וימש חשך' 'ויהי חשך אפלה', לרמוז כי ג' מיני חשך הם ואלו הם; עלטה אפלה ערפל.

עלטה הוא חשך של בין הבתרים, שנאמר (בראשית טו) 'ועלטה היה'.

אפלה הוא חשך של מצרים, שנאמר 'ויהי חשך אפלה'

ערפל הוא חשך של מתן תורה, שנאמר (שמות כ) 'ומשה נגש אל הערפל'.

 (רבינו בחיי שמות י, כא)

 

על-כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על החושך, אלא מוסיפים אור, אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה.

(מתוך "ערפילי טוהר לרב א.י. הכהן קוק זצ"ל כז-כח)

 

אבי זקני ז"ל אמר על הפסוק 'לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו' שמי שאינו יכול לראות את חבירו בעין יפה אין לו תקומה בעצמו.

(אמרי אמת בשם חידושי הרי"ם, דרוש לפסח)

 

 

הכבדת הלב כהתמכרות

גילי זיוון

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אלהים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה... וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. (שמות, ז, א-יג)

פרשת "בא" מעלה בנו כל שנה מחדש את שאלת הכבדת ליבו של פרעה, אנו מתקשים שוב ושוב לקבל את דברי הפסוקים המתארים את חיזוק לב פרעה על יד הקב"ה. וכמו אותם מינים שהזכיר רבי יוחנן, אנו רוצים להתריס ולומר: "לא היתה ממנו שיעשה תשובה?!"¹

קולמוסים רבים השתברו סביב סוגיית הבחירה החופשית וליבו הכבד של פרעה... ואודה: למה התכוון הכתוב, אינני יודעת, אבל בהזדמנות שכבר הגענו לסוגיה זו אני מבקשת לפתח מה שכבר נאמר על ידי המדרש, פותח על ידי הרמב"ן (בתשובתו הראשונה) ונרמז בדברי הרמב"ם.

לשאלת המינים עונה ריש לקיש:

'אם ללצים הוא יליץ', שהקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית, ואינו חוזר בו - והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע - כיון ששיגר הקב"ה חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך - הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, הֶוֵי: 'כי אני הכבדתי את לבו'".

המדרש עומד על העובדה שהקב"ה הכביד את לבו של פרעה רק מהמכה השישית ואילך. בחמשת המכות הראשונות, היה זה פרעה שהכביד את לבו מבחירתו שלו והעונש על סירובו זה היה מניעת חזרתו בתשובה. בכיוון דומה אומר הרמב"ן:

והנה פירשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו? ויש בו שני טעמים ושניהם אמת! האחד - כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם, נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה...  ולפי מעשיו הראשונים נדון.

הרמב"ם שבדבריו בהלכות תשובה חוזר ומדגיש שוב ושוב את מרכזיותה של הבחירה החופשית כאבן יסוד בחשיבה הדתית אומר לעניינינו:

פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה ונכשלין בהן רוב האדם, ויעלה על דעתן מהן שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה, ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים - בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו, כמו שהודענו, ראוי להפרע ממנו. והקב"ה יודע איך יפרע -... במה דברים אמורים? בזמן שלא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה - התשובה כתריס לפני הפורענות. וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו, כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו. ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה הוא... לפיכך כתוב בתורה 'ואני אחזק את לב פרעה', לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר: 'הבה נתחכמה לו' - נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חזק הקב"ה את לבו. (הלכות תשובה פרק ו, הלכות א-ג בדילוגים)

העיקרון העובר כחוט השני ממדרש רבה ועד הרמב"ם הוא שפרעה בחר ברצונו החופשי לנצל את המיעוט הגר בארצו, בחר לפגוע, בחר להמית, ובחר שלא להקשיב לצעקת המשועבדים המבקשים לצאת לחופשי ומבקשים שוב ושוב "שלח את עמי". הקשיית לבבו המונעת ממנו בשלב זה לחזור בתשובה, היא היא עונשו על החלטתו לנצל ולהתעלל במיעוט חסר ישע.

אני רוצה לקחת צעד נוסף, ולטעון שהקשיית הלב איננה תגובה חיצונית המוטלת על הנענש על ידי המעניש, אלא היא חלק ממבנה האישיות של בני-אדם באשר הם: יש רגע בו מה שהתחיל כהכרעה הופך להיות הרגל, וההרגל הופך עם הזמן להיות "טבעו השני" של האדם. כולנו מכירים את הקושי להיגמל מהרגל שראשיתו בהחלטה חופשית שלנו. עישון סיגריה שהופך עם הזמן לקופסת סיגריות, אכילה מופרזת שאין האדם יכול להשתחרר ממנה, צורת דיבור שסיגל פלוני לעצמו, דרכי תגובה וכיו"ב. על אחת כמה וכמה נכון הדבר לגבי התמכרויות למיניהן, סמים, אלכוהול, או כל התמכרות אחרת.

כמו בשירו של ברי סחרוף "עבדים", "...כולנו עבדים אפילו / שיש לנו כזה כאילו / פותחים פה גדול / ומחכים לעונג הבא". בחברה מעריצת המדיה שלנו קשה מאד שלא להיות מושפעים מקביעות חברתיות על הטוב ועל הרע. כולנו "מכורים למשהו", כולנו מתקשים לגאול את עצמנו מהרגלים שמקורם בעיוותים חברתיים.

העונש של הכבדת לב פרעה, או במילים אחרות מניעת התשובה (השינוי) מהחוטא איננה אלא אותו רגע בו האדם כבר לא יכול להפסיק. אולי הוא רוצה להשתנות, אבל זה כבר מאוחר מידיי עבורו. גופו לא יחזיק מעמד ללא הסם, אישיותו לא תוכל לוותר על הריגוש שהפך עם הזמן להיות טעם החיים עבורו. הסם מכביד את לבבו וכל ההבטחות שהבטיח לעצמו פורחות כלא היו כשהוא שוב נזקק לו.

לכמה עזרה ותמיכה זקוק המכור כדי להשתחרר מן התלות שפיתח? וגם אז יעידו אנשי המקצוע שלא תמיד הוא מצליח במשימה. לצעירים יש עוד תקווה, אבל ישנו גיל שבו כבר כמעט בלתי אפשרי להשתנות.

האם אין החברה הישראלית סובלת כולה ממחלת "הכבדת הלב", כלומר מהתמכרויות שהולכות ומתרבות גם בחברה הדתית המוגנת שלנו? ["השימוש לרעה בחומרים פסיכואקטיביים וההתמכרות להם ולהתנהגויות דומות, כגון התמכרות להימורים, למין או לאוכל, קיימים גם בקרב מבוגרים וצעירים דתיים, אף שהם נראים לכאורה "מחוסנים" מפני תופעות אלו", (רטורנו - קהילה טיפולית יהודית לטיפול בהתמכרויות, עמ' 9) ב"רטורנו" (בספרדית: סיבוב פרסה, או שיבה, כסמל לחזרה לחיים) כפר הנגמלים ששוכן בגבעות שפלת יהודה מטפלים בנערים ונערות, מרקע דתי בעיקר, שמשבר קשה בחיים הביא אותם למצוא את הפתרון במקום הלא נכון. במבוא לספר המחקר על כפר הגמילה מנתחים המחברים (רונאל, חן, תימור ואלישע) את שיטת הטיפול של כפר הגמילה "רטורנו" ומשווים אותה לשיטת 12 הצעדים הידועה מאלכוהוליסטים אנונימיים (AA), תוך שהם מדגישים את המימד הרוחני בטיפול ב"רטורנו":

מחלת ההתמכרות מתאפיינת בתחושה של ריקנות פנימית במישור הרוחני. ריקנות זו מוליכה לצורך בהשגת סיפוק חיצוני באמצעות סמים. הריקנות הפנימית נובעת מהריכוז הקיצוני של המכורים בעצמי, שנתפס כשורש הפנומנולוגי של ההתמכרות וכביטוי להפרעה הרוחנית... בהתאמה לכך, ההחלמה מההתמכרות נתפסת כ"מסע רוחני", ושנים-עשר הצעדים הם האמצעי לצמיחה רוחנית. (שם, עמ' 12)

האם אין הדברים הללו מחזירים אותנו לפרשתנו? האם התרסתו של פרעה: "מי ה' אשר אשמע בקלו לשלח את ישראל?!" (שמות ה, ב) וסירובו לראות בסבלם של האנשים סביבו: "...כי נרפים הם על כן הם צעקים לאמר נלכה נזבחה לאלהינו. תכבד העבודה על האנשים...!" (שמות ה, ח-ט) - אינם מעידים על אגואיזם קיצוני וריכוז באני?

התרופה לתחושת הריקנות ממנה סובל המתמכר היא מסעו הרוחני, חיפושו האישי אחר "משמעות החיים" טוענים מחברי הספר. משמעות החיים - "אינה תוצאה של גורמים נפשיים-חברתיים, אלא תוצאה של החלטה אישית שמקורה בתהליכים רוחניים" (שם).

האם אין זו בדיוק טענת המפרשים שבדבריהם פתחנו את הדיון? האם אובדן היכולת לבחור אינו נובע מכך שהמכור מרוכז בעצמו. המסע הרוחני בחזרה אל החיים תלוי אם כך בגילוי שביכולתו של האדם להעניק לזולת - אהבה, שמחה, אופטימיות, תמיכה וכיו"ב.

המתמכר זקוק ליד מסייעת כדי שיוכל לשוב. פרעה שאינו מכיר באל, אלא רואה עצמו כאל, איננו מכיר ב"אחר" ואינו זקוק לו ולפיכך התשובה נמנעת ממנו.

תנועת התשובה ("רטורנו" בספרדית) נמנעת רק ממי שכובד ליבו כה גדול עד שאין הוא יכול לפתוח ולו פתח קטן למי שנמצא מחוץ לו עצמו.

1. "אמר ר' יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, אמר ליה ר' שמעון בן לקיש: יסתם פיהם של מינים! אלא..." מדרש רבה, שמות פרשה י"ג פסקה ג'.

דר' גילי זיוון היא מנהלת שותפה במרכז יעקב הרצוג וחברת קיבוץ סעד.

 

 

"וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה": העזרה לסובלים אינה מכירה בגבולות

כאשר עלה כי לא נגאלו עד שהשהה י"ב חודש שהיה משפט מצרים, וממכת ערוב ואילך השיגו התרועעות הרבה, ולא עוד אלא במכת חושך שלא קמו איש מתחתיו ג' ימים ואיך התענו כולם ג' ימים, אלא ישראל שהיה אור במושבותם הושיטו להם מזון וכל ההכרחי, ולא שמחו לאידם ולא נקמו בהם, ובזה השיגו ישראל חן גדול בעיניהם.

(העמק דבר על שמות יא, ב)

 

 

מה בין קדושה לזיקה היסטורית לאומית?

והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, רק מהאומה והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא אדם ושם הקריב אברהם את יצחק, וכן נבחר על-פי נביא, ובדת לא כתוב רק "מקום אשר יבחר ה'", והר סיני מקום הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו ועלו צאן ובקר, שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס להדת איזו ציור, רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו, שרשי האומה, והתאחדות האומה לשרשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה.

(משך חכמה שמות יב; כא, כב)

 

 

הדם על המשקוף: מבפנים? מבחוץ? לצורך מי?

'ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף': מבפנים. אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר 'והיה הדם לכם לאות' לכם לאות ולא לאחרים.

(מכילתא פרשת בא מסכת דפסחא פרשה ו)

 

ורבים אמרו כי נתינת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות להראות שישחטו תועבת מצרים בפרהסיא, כי כבר נפל פחדם עליהם ולא יפחדו שיסקלום, ואילו היה כן, היה זה בשער החצר, והנה לא הושם הדם כי אם בסתר שסגרו שער החצר, והם שחטו בין הערבים שלא יראה אדם שהוא סמוך ללילה ואיש לא יצא מפתח ביתו עד בקר, שהלכו לדרכם וסגרו כל אחד שער חצרו כי המצריים חשבו שישובו, רק הטעם להיות הדם על המשקוף להיותו כופר בעד כל האוכל בבית ויהיה סימן למשחית שיראנו, כדרך והתוית תיו.

(אבן עזרא שמות יב, ז)ׂ

 

נצטוינו בשחיטת כבש הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ (ויקרא א, ב) לנקות עצמנו מאותן השקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית הוא המציל מן ההשחתה.

(מורה הנבוכים לרמב"ם ג, מ"ו)

 

 

"והיה לאות על ידכה": תפילין יש להניח על היד החלשה

וכן הוא בשני ידות האדם, כי יד שמאל החלושה והיא כהה כנגד הלב שבו משכן החכמה, כי המקום השכלי שבלב גורם שידו כהה, כי היד עסקנית בתשמישי החומר, אבל יד ימין במקום הכבד כי בו משכן הכח המתאוה ואינו מתנגד אל היד כי שם עיקר כחה, אבל במקום משכן השכל, שם היד כהה. וכשהוא אומר כאן 'והיה לאות על ידכה' כאילו אמר שיהיה לאות על לבך, כי הלב סבה לכהות היד, כי טעם התפילין הוא להיות לאדם לזכרון במקום משכן השכל שבמוח ושבלב ואמר בשל ראש שיהיו 'בין עיניך' כי עינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו - העין והלב הם שני הסרסורים לדבר עברה - (ירושלמי ברכות פ"א הל"ה) על כן שני מקומות אלו צריכין לדבר המזכיר אותם על מציאות השם יתברך ויכלתו ועל-ידי זה ישובו מאון.

 (כלי יקר שמות יג , טז)

 

 

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.