וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה

 וְהַמַּיִם לָהֶם חומָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (שמות יד, כב)

 

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם

 וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. (שמות יד, כט)

 

 

האם האמונה היא נחלת הכלל, או שמא צריך אומץ כדי להאמין?

'וימרו על ים בים סוף' (תהלים קו) - מהו שני פעמים? אלא על הים המרו שלא היו רוצים לירד, אלולי שבט יהודה שקפץ תחילה וקידש שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם /תהלים/ קיד) 'בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו', ובים סוף מנין שהמרו? אלא, כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט שהיה עד עכשיו לח מן המים ראובן לשמעון במצרים בטיט, ובים טיט, במצרים בחמר ובלבנים, ובים חמר מים רבים, הוי 'וימרו והיה בו כמין טיט, שנאמר (חבקוק ג) 'דרכת בים סוסיך חומר מים רבים', והיה אומר על ים בים סוף', ואחר כל הנסים האלו אתם גומלים לי בישא, הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם... ד"א 'הלה' תגמלו זאת' - אמר להם: אחר שעשה לכם כל הנסים אתם מסרבין בו, דכתיב (תהלים קו) 'וימרו על ים בים סוף'; 'על ים' - על שפת הים, 'בים סוף' - כמשמעו. באותה שעה נתמלא עליהם חֵימה שר של ים וביקש לשוטפן עד שגער בו הקב"ה ויבשו, שנאמר (נחום א) 'גוער בים ויבשהו', ואומר (תהלים קו) 'ויגער בים סוף ויחרב' - כיון שראה משה כך, הסיען מחטאו של ים, לכך נאמר 'ויסע משה את ישראל'.

(שמות רבה כד, א)

 

לכבוד מורי ורבי פרופ' אביגדור שנאן,

שיזכה להעמיד עוד תלמידים הרבה

וישֹגה בעבודתו הפורייה

שנים רבות וטובות

בחדוות הלב ובנחת רוח.

החיים יאמרו שירה

דליה מרקס

 

גדולה שירה זו שיש בה עכשיו

 ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא

ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא (ספרי דברים, שלג)

התינוק יוצא לאוויר העולם מתעלת הלידה ומתחיל לבכות.

בכיו של הולד הוא הבעה אולטימטיבית של אדם, אין פשוטה ממנה, אין טהורה ממנה.

התינוק בוכה את עצמו, אין זה בכי על מנת לקבל תשומת לב, ולא כדי לקבל חיבוקים (בכי כזה יבוא אחר כך). זהו הבכי הטהור, המושלם, התגובה הבלתי אמצעית לחוויה העצומה והנוראה שחווה תינוק בהיוולדו.

בני ישראל עוברים את תעלת הלידה, את מעבר ים סוף.

להישאר בגדה האחת אינם יכולים, הצד השני מפחיד ומאיים.

המעבר עצמו חוויה איומה,

בכל רגע נתון עשויות חומות המים לנפול ולקבור תחתיהן את בני העם הנבוכים.

כשבני ישראל יוצאים מעברה השני של תעלת הלידה הלאומית העצומה הזו - "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות יד, 31).

ואז הם שרים את השירה הזאת לה'.

שירת הים ששרו בני ישראל, המרדנים, הסרבנים, קשי העורף, עם עבדים ומזי רעב - היא בכיו של התינוק הנולד.

אמנם, מיד לאחר המעמד המפעים ההוא, חוזרים בני ישראל לסורם ומתלוננים על מי מרה "לאמור מה נשתה", ואחרי רגע קט, כבר מבקשים לחזור למצרים אל סיר הבשר.

אולם המומנט הזה, הרף העין היחיד והמופלא הזה, הוא רגע של בכיו של התינוק, רגע של האמירה האמיתית, הישירה, הלא מניפולטיבית.

בני ישראל אומרים את עצמם, את עצמם ללא שיור וללא התחנחנות.

ומי שר את שירת הים?

ר' יוסי הגלילי מלמד אותנו שכולם שרו:

עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו,

כיון שראו את השכינה -

עולל הגביה צוארו ותינוק שמט דד מפיו

ואמרו: 'זה אלי ואנוהו'...

היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו עוברים שבמעי אמם אמרו שירה?...

והא לא חזו [והרי לא ראו]?!

אמר רבי תנחום: כרס נעשה להם כאספקלריה המאירה [=ראי] וראו  (בבלי סוטה ל, ע"ב)

גם העוללים, גם התינוקות ואפילו העוברים שרו את שירת הים.

אחרי השירה המופלאה שסחפה את העם כולו בהנחייתו של משה, באה מרים, התוף בידה "ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (טו, 20).

גם הנשים שרות.

הן שרו עם כל העם, ועתה הן שרות את שירן בעצמן.

איש אינו משתיק אותן.               

הן שרות, רוקדות, מנגנות...

השירה של הנשים שונה מהשירה של הגברים.

היא מילולית פחות.

הנשים שרות בקולן, בגופן בכלי הנגינה שלהן

אולי חוזרות שוב ושוב על האמירה: "אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים" (טו, 21)

שירת הים המסמנת את הרגע המכונן הזה,

הרגע הייחודי שבו הציץ לרגע כלל ישראל אל מעבר לפרגוד

והלוא, מה שראתה שפחה על הים, נשגב היה יותר ממה שראו גדולי הנביאים

רגע חולף, והנה איננו.

ועם זאת היא ממשיכה להתנגן בלבבות לדורות, כחלק מפסוקי דזמרה הנאמרים בתפילת השחרית וכחלק מן הקריאה בתורה.

ומהו השיר?

האם תמיד אפשר לשיר?

האם השיר זמין תמיד או שצריך הלך רוח מיוחד כדי לזקקו?

אמר ר' סימון: לא כל מי שהוא רוצה לומר שירה אומר,

אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה, בידוע שמוחלין לו עונותיו,

ונעשה כבריה חדשה.

ישראל, כשנעשה להם נס - אמרו שירה, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל'. (מדרש תהלים יח, ו)

אמירת השירה, היא לא רק יצירה חדשה או בריאה חדשה,

אמירת השירה עושה את עושָהּ ברייה חדשה.

* * *

שירת הים אינה השירה היחידה שמפעמת עמנו בשבוע הזה.

הפטרת פרשת בשלח היא סיפור דבורה הנביאה, אחת משבע הנביאות שקמו לעם ישראל לפי המסורת.

סיפורה המופלא של דבורה מובא במקרא פעמיים בספר שופטים, ראשית בלשון פרוזה ולאחר מכן בלשון שירה.

ומה גדול ההבדל בין תיאור מעשיה של יעל בפרוזה: "ותפתח את נאד החלב ותשקהו ותכסהו" (שופטים ד, 19)

לעומת תיאור מעשיה בשירה:

תבורך מנשים יעל

אשת חבר הקיני

מנשים באוהל תבורך

מים ביקש חלב נתנה

בספל אדירים הקריבה חמאה (ה, 24 - 25).

השירה היא הקול האחר,

השכוח,

הקול שאותו יש להעלות מנבכי הנשייה,

זה שלא בקלות מתמסר לשולחיו ולשלוחיו.

שירתה של דבורה הדגישה והעצימה את פועלה האמיץ ורב התושייה של יעל אשת חבר הקיני.

השירה נותנת קול ליסודות שאין תמיד זוכרים להגותם בשפת היום יום הסואנת.

השירה נותנת קול לנימים ולקווים דקים שאין לב הבשר נוח לזוכרם. השירה נותנת קול לאותם שבדרך כלל שתוקים הם.

* * *

אבל לא רק בני האדם ובנות האדם אומרים שירה לפניו יתברך.

כל הטבע כולו אומר שירה.

שבת זו מכונה: 'שבת שירה'. זאת מפני שהיא מכילה את שתי השירות השירות הגדולות - שירת הים שבפרשה ושירת דבורה שבהפטרה.

בשבת זו, שבה אנו מציינים את שירתם של ישראל, מנהג הוא להאכיל את הציפורים,

מנהג עממי הוא לפזר גרגירי מזון לבעלי הכנף האלה ששירתם אומנותם.

בשבוע הבא נציין את טו בשבט.

ביום זה אנחנו נקראים להיות מודעים במיוחד לשירתו של הטבע.

שירה שבמאוצת ובמרוצת חיינו אין בנו תמיד משאבים לשים אליה לב.

בטו בשבט אנחנו נקראים לעצור מן השטף,

ולהתבונן ולחוות,

ולהיזכר שכל עשב ועשב יש לו ניגון מיוחד משלו,

ולכל בעל חיים ולו הפחות והקטן יש שירה מיוחדת משלו

ומשירת כולם, נעשה ניגון של רועה, ניגונו של עולם ובוראו:

אמרו על דוד המלך, בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו,

אמר לפניו: ריבונו של עולם, כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי?!

נזדמנה לו צפרדע אחת,

אמרה לו: אל תזוח דעתך עליך שאני אומרת שירה יותר ממך (ילק"ש תהלים, תתפט).

ט"ו בשבט עצמו, כפי שאנו מציינים אותו היום, אינו אלא שירה חדשה, מנהג שחודש.

יין ישן וטוב יצוק בקנקנים חדשים,

צוף עסיסי וטרי מזוג בכלים עתיקי יומין.

* * *

עתים מזוגה השירה בכלים שאינם מתמסרים לה בקלות.

עתים נוכל לזהות את הניצוץ השירי, את הממד הפואטי גם במקומות לא צפוים.

עתים גם מרוץ החיים וסאון הפרוזה מאפשרים הצצה אל השירי.

וכבר אמר הנצי"ב בהקדמה לפירושו לתורה:

'כתבו לכם את השירה' (דברים לא) שהוא כל התורה.

כך מסביר הנצי"ב את קביעתו:

הא מיהא יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה, והרי לא נכתבה בלשון של שירה?

אלא על כן יש בה טבע וסגולות השירה, שהוא דִּבור בלשון מליצה [...]

ולו [למשכיל בדבר] מתוק האור של הדיוק ביותר [...]

דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר [...]

ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה.

* * *

והיכן שוכנת לה השירה? האם רק בארמונות הדעת ובמגדלות הבינה?

הרי למדנו מן הצפרדע שהוכיחה את דוד המלך שגם בביצה שרויה היא.

חומריה - חומרי החיים, אלא שלא תמיד הנרקיסים שבביצה נותנים לה מרחב מחייה.

אהרון דוד גורדון החלוץ ואדם רליגיוזי, ממנהיגי העלייה השניה אמר:

מה לי שירה?

מה לי בלסטריסטיקה?

מה לי ספרות?

חיים, חיים אני מבקש,

החיים יאמרו שירה!

ואכן חייו של גורדון היו שירה.

האם רק יחידי סגולה מסוגלים לחיות חיים של שירה?

האם ניתן בכלל לחיות חיים של שירה?

אולי מדובר ברגעים מיוחדים, נדירים.

הלשון מכסה יותר מאשר מגלה, אומר לנו ביאליק במאמרו 'גילוי וכיסוי בלשון'.

הוא קורא לתת את הדעת על אותם רגעי התגלות נדירים ש"בין כיסוי לכיסוי",

רגעים שבהם "מהבהבת התהום".

"ולְמה הללו דומים?" שואל ביאליק, ועונה:

למי שעובר את הנהר בשעת הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים.

חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף עין,

יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך אליו ומחברו לחברו.

בין הפרצים מהבהבת התהום, הרגל מתמוטטת, הסכנה קרובה

השירה היא תפילה

התפילה המזוקקת היא שירה

אחד מעשרה לשונות שנתקראת בהם תפילה היא רינה, דהיינו שירה (דברים רבה ב, א)

אבל כמה חמקמקה היא השירה,

כה מהר היא עשויה ליהפך לקריקטורה עצובה של עצמה,

אם מנתקים אותה ממקורות חיותה.

בעולמנו, אנחנו שרויים במלל אין סופי

טוחנים עד דק כל רעיון

עורכים טבלאות

גודרים גדרים

מחשבים חישובים

משווים חשבונות...

האם נדע לשמוע ולו לפרקים

את השירה בעולמך אשר בראת,

לשיר את שירת חיינו,

את השירה שבחיינו,

החזק את ידינו כשאנו מבקשים לחוות את הרגעים הקצובים והנדירים הללו,

כי חוששים אנחנו.

הייה עמנו כשאנו מנסים לחוש את הפעימות

שבהן מהבהבת התהום,

לשהות ולו להרף עין בהתגלות שכינתך - - -

דר' דליה מרקס מלמדת בהיבריו יוניון קולג' ובאוניברסיטה העברית בירושלים.

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.