וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה.

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר: אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ.

וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם

 וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם. (שמות טו, כג-כז)

 

 

'ויבאו אילמה ושם שתים עשרה וגו'' - מגיד שאותו מקום מהולל במים יותר מכל המקומות, תדע שכן שהרי היו שם שנים עשר מבועין ולא ספקו אלא לשבעים דקלים. וכיון שבאו ישראל ושרו עליהם שישים ריבוא אדם וספקו להם ולנו ושנו ושלשו.

'ויחנו שם על המים' - לעולם אין ישראל שורין אלא על המים, דברי רבי יהושע.

רבי אלעזר אומר: מיום שברא הקב"ה את עולמו, ברא שנים עשר מבועין כנגד שנים עשר שבטים; שבעים דקלים כנגד שבעים זקנים. ומה תלמוד לומר: 'ויחנו שם על המים'? - אלא מלמד שהיו עוסקין בדברי תורה שנתנו להן במרה.

 (ילקוט שמעוני בשלח רמז רנז)

 

המודל היהודי ללחימה בטרור, על-פי מלחמת יהושע בעמלק

רפי לדרמן

במהלך מתקפת הטרור של 50 החודשים האחרונים, נאמרות הצהרות רבות על דרכי הפעולה הנכונות להתמודדות עם מציאות של טרור. השיח הציבורי כלל אמירות כגון "תנו לצה"ל לנצח" לצד "די לכיבוש". הפעולות הצבאיות כללו ענישות קולקטיביות, לצד סיכולים ממוקדים, תוך הקפדה על 'ערכי צה"ל' והקוד האתי שלו.

ניתן לראות בפרשת "בשלח" התמודדות עם איום דומה, בתיאור מתקפת הטרור של עמלק בבני-ישראל היוצאים ממצרים: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם" (שמות יז, ח). ניתוח אסטרטגי של מצב בני-ישראל יַראה, שהמתקפה העמלקית 'תופסת' את בני ישראל במצב חזק ואיתן: ביטחונית וכלכלית; ביטחונית (לאחר קריעת ים סוף והטבעת הצבא המצרי בים) וכלכלית (אספקה נסית של מים, מן והשלו). אופן ההתקפה של עמלק על בני ישראל מציין בפרשת 'כי-תצא' "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (דברים כה, 18). ראשי העמלקים הבינו כי מתקפה חזיתית גלויה (כדוגמת ההחלטה של צבא פרעה) נדונה לכישלון. מפרשת 'כי תצא' אנו למדים כי עמלק נמנע מלתקוף את שבטי ישראל בהתקפה חזיתית גלויה, והלך על נקודות התורפה של החברה הישראלית: "כל הנחשלים אחריך". כלומר, הקבוצות בשיירת בני ישראל שאינם מסוגלים להגן על עצמם - האזרחים הלא-ממוגנים. כלומר, יושבי בתי הקפה ונוסעי האוטובוסים.

משה רבנו מבין שלא מדובר ב 'תקריות בודדות', אלא בהתקפה יזומה בטקטיקה של טרור "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם". ואכן, משה מזעיק את יהושע לתכנון הצעדים הצבאיים המתבקשים.

משה הוא יוזם ומתכנן המלחמה, כפי שמביא רש"י ממדרש תנחומא (פסוק יג, ד"ה 'ויחלש') ומבהירים "שפתי חכמים": "...לפי שלא הוזכר בתחילת המלחמה דברי הש"י אלא כתיב 'ויאמר משה אל יהושע' - משמע שמעצמו צוהו. לכך הוצרך רש"י לפרש שעל פי הדבור היה עושה". לפי פרשנות זו החלטות ההנהגה דאז המתוארות בסוף פרשתנו, אף מקבלות גיבוי מלא של הקב"ה.

כיום נוטים לראות את הלחימה ב'עמלק' כחלק מהציווי של "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט). יתרה מזאת, אנו אף מודעים להנחיות שקיבל שאול במלחמתו בעמלק "לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמואל א, טו, ג). אולם, יש לדייק בלימוד המקורות התנ"כיים ולהבחין בעובדה שהתכנון הצבאי של משה ויהושע כנגד התוקף העמלקי קדם לציווי האלוקי להשמדה טוטלית של עמלק. דהיינו, משה ויהושע היו לכאורה 'משוחררים' מהפקודה החד משמעית להשמדה טוטלית של העמלקים. תגובתם חייבת להיבחן ע"פ דפוסי פעולה הנדרשים מהמציאות שנכפתה עליהם: מציאות של טרור.

דרכי הפעולה שנבחרו ברפידים מראים לנו, כיצד ההנהגה הישראלית והפיקוד הצבאי שלה נאבקו באויב ובפועלו במאפיינים, שניתן להשליך בהקבלה היסטורית למציאות שלנו. אם כן, ניתן למצוא בתיאור ובפרשנות של מלחמת משה ויהושע בעמלק את היסודות לתפיסה יהודית למלחמה בטרור.

 

"בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" (פסוק ט)

משה פוקד על יהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק". כלומר, משה מבקש מיהושע להכין סיירת מובחרת "בחר לנו אנשים" ולפי המפרשים (רש"י ואבן-עזרא) - הלוחמים שנבחרו למשימה - היו גיבורים, יראי חטא וידועים.

הפקודה שמקבל יהושע ברורה וחסרת פשרות: "צא הלחם בעמלק". אבן עזרא מבהיר באמרו "וצא הלחם": צא ממחנה ישראל להלחם בעמלק כי ההתקפה צריכה להעתיק את מרחב הלחימה מהרחובות והקניונים של מחנה בני ישראל, לתשתיות הטרור העמלקית במקומותיהם.

 

"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (פסוק יב)

משה יודע כי לחימה בטרור קשה ממלחמה קונבנציונלית, במיוחד לאור העובדה שתכלית המלחמה, לשבור את רוח הלחימה של הצד השני. לפי רש"י בפסוק ט': השתמשו העמלקים במלחמתם בכשפים ובמזלות, כדי להשפיע על בני ישראל ועל רוח הלחימה של לוחמיו (כיום, ניתן להשוותם ללחצי התעמולה הפלשתינאית והתקשורת הבינלאומית). בעלייתו לראש הגבעה ובהרמת ידיו בתמיכת אהרן וחור, מהווה משה אמצעי השראה וחיזוק ללוחמים. ידיו המורמות מסייעות לבני ישראל לכוון את ליבם לשמים, לזכור את מטרת מלחמתם ולשמור על הרמה המוסרית הנדרשת מצבא ה'.

 

"ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (פסוק יג)

יהושע יוצא להתקפת נגד והכתוב מתמצת במלה אחת את הטקטיקה של 'סיירת יהושע' : "ויחלש". צורת קרב זו אינה מוכרת לנו מספרי ההדרכה של צה"ל או של צבאות אחרים בעבר או בהווה. המפרשים, מסבירים פועל יוצא דופן זה בכיוונים שונים:

רש"י ופירוש יונתן בן עוזיאל מסבירים את המלה "ויחלש" באופן מעניין: "חתך ראשי גיבוריו ולא הרגם כלם". רש"י מציע שנעשתה אבחנה תוך כדי לחימה בין 'הגיבורים', המהווים איום מיידי על הלוחמים או שאר אזרחי ישראל, לבין אילו שאינם מהווים איום מיידי ועל-כן אין דינם מוות.

דעת זקנים מבעלי התוספות מרחיבים את גישתו של רש"י ומתארים את הקרב באופן הבא: "לא כתיב 'ויכה', לפי שעמלק חוזה בכוכבים היה ובחר לו אנשים שאינם עתידים למות באותה המלחמה... לכך לא היה יהושע יכול להרגם, אלא לחתך ידיהם ורגליהם וזהו 'ויחלש'". מילוי המשימה היתה הסרת האיום מעל מחנה בני-ישראל, ולא השמדה מוחלטת של כל מחנה עמלק.

רס"ג ורשב"ם סבורים שהפסוק מתאר את תוצאות הקרב, מלשון הריגה או ניצחון. במסכת זבחים קטז ע"א, טוען ר' יהושע שהדי הניצחון הגיעו עד למדין ובשל כך החליט יתרו להצטרף לבני ישראל.

 

"ויקחו אבן וישימו תחתיו" (פסוק יב)

ואולם, בתיאור הקרב אנו מוצאים מרכיב נוסף, שהיה חלק משמעותי בניצחון הצבאי של צבא יהושע על תשתית הטרור העמלקית. נאמר: "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה" (שמות יז, יב) - משה רבנו, מנהיגם של ישראל, שהרים את ידיו כדי לחזק את הכוחות הלוחמים יכול היה לבחור כל ריהוט, כדי להרגיש בנוח בשעות הארוכות של הנפת הידיים. אולם הוא בחר לשבת על אבן. רש"י בפירושו " ולא ישב לו על כר וכסת- אמר: ישראל שרויין בצער, אף אני אהיה עמהם בצער" מסביר שהאבן מיועדת היתה להעברת מסר של אמפתיה והשתתפות בצערם של אלה, הסובלים מהטרור והחיילים הנלחמים בו. יסוד זה מלמד גם אותנו, כיום, שעל אף שהטרור אינו משפיע על כולנו באורח שווה, עלינו להזדהות, לתמוך ולסייע לאותם חלקים בעם ישראל המאוימים והסובלים ממנו. יסוד זה של תחושת האחדות, מהווה 'חומת מגן' אמיתית שאינה מאפשרת לתוקף להשיג את מטרותיו.

לסיכום, המודל היהודי למלחמה בטרור, על פי מלחמת משה ויהושע בעמלק, כולל את היסודות הבאים:

·        רמה אישית, ערכית ומוסרית גבוהה ביותר של הכוחות הלוחמים.

·        העברת זירת הלחימה לשטחו של האויב.

·        הזדהות עם מטרת המלחמה.

·        פגיעה בראשי הטרור וחיסולם.

·        נטרול הסכנה של האויב (ולא חיסול טוטלי של העם התוקף)

·        שמירה על אחדות עם ישראל, תוך גילויי הזדהות ואמפתיה עם הקבוצות הסובלות מהטרור.

רפי לדרמן (סא"ל מיל') הוא בוגר הטכניון בהנדסה ובעל תואר שני במנהל עסקים - MBA , המתגורר בכפר סבא.. במבצע 'חומת מגן' היה אחד ממפקדי הקרב במחנה הפליטים ג'נין. מאז, הוא פעיל בהסברה בארץ ובחו"ל ומשמש (בהתנדבות) כיו"ר ארגון "עמכם"-העמותה למען חטיבה 5, התומך בחיילי מילואים ובמשפחות שכולות.

 

 

 

נפש שפלה מקבלת את השעבוד, נפש גבוהה נלחמת על החופש

יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל רפים ואינם מלומדים למלחמה, הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל, והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות, והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות.

(אבן עזרא, שמות יד, יג)

 

המקדש השלישי לא ייבנה בידי אדם

תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך. ( שמות טו) ...אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) 'מקדש ה' כוננו ידיך'.

(רש"י סוכה מא, ע"א)

 

 "השעור" והמידות לעומת פריצת הגבולות המזמינה איום חיצוני

 ומה שאחֵר עד עתה לפרש שעור מדת העומר, והיה ראוי שיזכירנו מעלה בצווי ה' או במעשה, ושיאמר "עומר לגלגלת הוא עשירית האיפה" או "וימדו בעומר הוא עשירית האיפה", אבל הענין מפני שכל הפרשה מבארת ענינו של מן ואחר שהשלים הספור בעסקי המן, הוצרך לפרש עתה באחרונה כמה השעור, או נאמר כדי שיסמוך השעור לענין רפידים, כי בנוהג שבעולם מתוך שפע השלוה ורבוי הטובה, יתרשל אדם מן העבודה ויתרפה בתורה ולא יעשה כן בספוק ובשעור הבינוני, אך יתחזק בזה. ועל כן הודיענו הכתוב כי ישראל מתוך הספוק ושעור הבינוני לכל אחד ואחד שהוא עשירית האיפה, רפו ידיהם ברפידים מן התורה, על כן "ויבא עמלק" וזהו סמיכות הפרשיות זו לזו.

(רבינו בחיי שמות פרק טז פסוק לו)

 

הנטיעות מקשרות את האדם לנצח

'כי תבואו אל הארץ ונטעתם': אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אף על פי שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם, אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד מתיגע לאחרים? למחר אני מת. אמר שלמה: 'את הכל עשה יפה בעתו, 'גם את העלם נתן בלבם' (קהלת ג יא), העלם כתיב, חסר וא"ו. מהו כן? אילולי שהקדוש ברוך הוא העלים מלבו של אדם את המיתה, לא היה אדם בונה ולא נוטע, שהיה אומר, למחר אני מת, למה אני עומד ומתיגע לאחרים? לפיכך העלים הקדוש ברוך הוא מלבות של בני אדם את יום המיתה, שיהא אדם בונה. זכה, יהיה לו. לא זכה, לאחרים.

(מדרש תנחומא קדושים סימן ח)