וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים: לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל - וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְדֹוָד אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם, וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה.

וַיֹּאמֶר: אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא, כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא.

וַיֹּאמֶר: מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה, הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל.

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לָאִשָּׁה: מַה זֹּאת עָשִׂית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל.

 

האדם הוא בן שיח וגם יכול להשתנות

אתה מוצא באדם הראשון כשבראו נתנו בגן עדן וציוהו ואמר לו: 'מזה אכול ומזה לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות' (בראשית ב) עבר על צווי הקב"ה הביא עליו אפופסין (גזר דין), בא השבת ופטרו, התחיל מסיח עמו אולי יעשה תשובה, שנאמר (בראשית ג) 'ויקרא ה' אלהים לאדם ויאמר לו: איכה?' אן את? ואין ה' אלא מדת רחמים, שנאמר (שמות לד) 'ה' ה' אל רחום וחנון' הקדים מדת הרחמים למדת הדין שיעשה תשובה, הוי אומר 'כי לא אל חפץ רשע אתה' שאינו חפץ לחייב בריה, התחיל מסיח עמו, שנאמר (בראשית ג) 'מי הגיד לך כי ערום אתה?', 'ויאמר האדם: האשה וגו'' הניח אדם והתחיל מסיח עם האשה, שנאמר (שם /בראשית ג'/) 'ויאמר ה' אלהים אל האשה מה זאת עשית וגו'?', אבל כשבא אצל הנחש לא הסיח עמו כמו שהסיח עם האשה, אלא מיד נתן לו אפופסין, שנאמר (שם /בראשית ג'/) 'ויאמר ה' אלהים אל הנחש וגו' ואיבה אשית בינך וגו'', חזר אצל האשה ואמר לה 'הרבה ארבה וגו', וכשחזר אצל אדם לא חייבו עד שנתן לו רמז לעשות תשובה.

(תנחומא תזריע סימן ט)

 

 

האדם הפרוזאי והאדם הפואטי

יאיר אלדן

 

סיפור הבריאה היהודי מתחיל בשוא - "בְּרֵאשית" נכתב ולא "בָּ(=בְּהָ)רֵאשית". כלומר, מדובר רק באחת מן ההתחלות ולא "בהתחלה" בהֵא היידוע ומכאן ש"הקב"ה בונה עולמות ומחריבן". "היה זה מאורע איום בשביל האדם וקשה היה עליו להסתגל למצב החדש" כותב ש.ה. ברגמן ז"ל על השפעתה של המהפיכה הקופרניקאית שהכריזה כי כדור הארץ חדל להיות מרכזו של העולם. ברגמן כותב כי כמענה למצוקה זו החלה הפילוסופיה של הזמן החדש לעסוק ב"אני" של האדם במקום בכדור הארץ. התורה מתחילה במהפיכה מעין זו בכך שהיא מגמדת את העולם המוכר לנו ומזכירה לנו את זמניותו ושבריריותו. מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית זו, מגיע פירושו האפולוגטי של ר' יצחק

לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם', שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל.

מעבר להיותו של "העולם" רק עולם אחד מני רבים, ר' יצחק מתקשה לקבל את העובדה שסיפור הבריאה הראשון איננו מציב את האדם (וכמובן, גם את עם ישראל) במרכז. סיפור הבריאה הראשון נכתב בפרוזה (בניגוד לשירה) - גיבור הסיפור הוא האל ובריאת האדם מוצגת כפרק אחד בתהליך הבריאה. לאחר בריאת האור, הבדלתו מן החושך, בריאת הרקיע, הימים, הצומח והמאורות מגיע תור בעלי החיים. ביום החמישי בורא אלוהים את החיה והעוף. בפעם הראשונה משתמש המקרא בשרש "ב.ר.א" והוא עושה לגבי בריאת החיות - "ויברא אלהים את התנינים הגדולים... וירא אלוהים כי טוב... ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו". ביום השישי בורא אלהים את האדם. המקרא משתמש באותה לשון שהשתמש בתאור בריאת בעלי החיים כדי לתאר את בריאת האדם:

ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם...ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ.

בריאת האדם בסיפור הבריאה הראשון היא רק חלק מתהליך הבריאה כולו. תהליך הבריאה מוצג כתהליך מתקדם והאדם איננו מוצג כנזר הבריאה מלכתחילה אלא רק בדיעבד. סב סבי, ר' ברוך פריידנברג עמד על כך בפירושו לתורה "מקור ברוך":

ועתה נצייר בנפשנו אם היה בורא ה' בריאה גם ביום השביעי, כי אז היתה הבריאה הזאת יותר שלמה מהאדם... והוא היה אז במדרגה שפלה כזאת כמו אשר החי הוא בערך אל האדם... ולכן לא נתברך יום הששי היום אשר נברא בו האדם (אלא נתברך היום השביעי - י.א.) בטרם נודע אם תעמוד היצירה ואם יהיה הוא - האדם - תכלית הבריאה.

סיפור הבריאה הראשון לא רק מדבר באדם פרוזאי אלא גם נכתב בפרוזה כז'אנר. הסיפור מחוייב למסגרת זמן (פול ואלרי: "הפרוזה היא הליכה, השירה היא ריקוד") המתקדמת מנקודה א' לנקודה ב' והמביאה את הדרמה לשיא ולסיום. פרק ב' של בראשית, לעומת זאת, מציג תיאור אחר של בריאת האדם. בפרק זה מוצגת בריאת האדם בפואטיקה כז'אנר:

אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה...

תיאור זה הוא בעל איכויות שונות לחלוטין מהתיאור שבפרק א'. הלשון היא מרוכזת ותמציתית ואין בה מחוייבות למסגרת זמן קוהרנטית. כמו כן אין כאן התפתחות המובילה לשיא אלא עטיפה הרמונית של הטקסט. ואולם, כל אלה יכולים להיות גם מאפיינים של טקסטים בפרוזה - ההבדל המהותי המאבחן את שני התיאורים של בריאת האדם הוא מיקום האדם שבהם. בפרק ב' האדם מתואר, מלכתחילה, כנזר הבריאה. בפרק ב' האדם הוא הנחת היסוד - "ואדם אין לעבוד את האדמה".

הפואטיקה מבוססת על העמדה של האדם במרכז, על התמקדות של האדם בתחושותיו, על הסתכלות של האדם פנימה ודליית נקודת מבט אישית וחד פעמית. הסתכלות כזו מחייבת רגישות פנימית וחיצונית אך היא כרוכה, מניה וביה, באנוכיות מסויימת ובהפעלת כח על הסביבה בהנכחת נקודת המבט האקסקלוסיבית של המשורר.

הפרוזה, לעומת זאת, מאפשרת מגוון של נקודות מבט - אפשר להזדהות עם גיבור הסיפור או עם יריבו, עם אחת מדמויות המשנה או עם כולן. האדם בסיפור הבריאה השני הוא פואטי מכיוון שעבורו נברא היקום והוא בעל מודעות עצמית. האדם הזה קורא שמות לבעלי החיים ובכלל זה לאשה. קריאת השם היא, מצד אחד, מעשה המחייב רגישות אך מצד שני היא מעשה כוחני המבטא אדנות ובעלות אך גם יותר מזה - היא כוללת את ההתיימרות לדעת את זהותו של "הנקרא" ואת האומץ (או היהירות) המאפשרים לתאר את הזהות הזו.

הרב סולובייצ'יק ז"ל זיהה בסיפור הבריאה הראשון את הפוטנציאל החברתי של האדם היוצר ובסיפור הבריאה השני את הפוטנציאל הפילוסופי של האדם הבודד וראה בשניהם "אישיות כוללת" ודיאלקטית של האדם. הצבת סיפורי הבריאה במונחים של פרוזה ופואטיקה מלמדת דווקא על יחס של תלות ולא של דיאלקטיקה. האדם הפואטי חודר לתוככי נפשו ומסוגל להודיע על ממצאיו לעולם. החשיפה הזו מספרת לנו על עצמנו דברים שקשה לנו לומר אותם או אפילו לחשוב אותם. כך, באמצעות אנוכיות דווקא מושגת הקירבה האינטימית ביותר בין בני אדם המזהים את היסוד האנושי השווה שבכולם.

האדם הפרוזאי שומר על ערוץ פתוח עם הבריאה - בעלי חיים ואנוש גם יחד. האדם הפרוזאי מתחזק את הקשר האנושי באופן יומיומי ובכך מאפשר בסופו של דבר את הקירבה האינטימית הפואטית ואילו האדם הפואטי מעמיד את הבסיס האיתן לגשרים היומיומיים שלולא ההתגלויות הפואטיות היו נרקבים ומתמוטטים. התאמת סוגת הכתיבה לסוג האדם שאותה סוגה באה לתאר, כלומר, העובדה שפרק א' של בראשית הוא פרוזה המתארת אדם פרוזאי, ופרק ב' הוא פואטיקה המתארת אדם פואטי, מלמדת אותנו על חשיבותה של השפה בהבניית התודעה האנושית וביצירת קשרים בין-אנושיים.

במובן זה, ההחלטה להתחיל את התורה בשווא (בראשית) המציין חוסר תנועה ולכן פתיחות וקבלה ולא בקמץ (בראשית) המציין פעולה של סגירה וכיווץ, גם היא החלטה בעלת משמעות אידיאולוגית. בשמחת תורה גיבשה המסורת היהודית את המנהג לקרוא את מעשה בריאת האדם הפרוזאי (מ"בראשית" ועד "אשר ברא אלהים לעשות"). אנו קוראים על בריאת העולם כתהליך ועל בריאת האדם כחלק ספונטני מתהליך זה. שמחת תורה, כחגים נוספים, עוסק ביצירת הקהילה וחיזוק קשריה. לכן הושאר האדם הפואטי מחוץ לשמחת תורה, הונחו בצד חדותו, אנוכיותו ואמיתותיו על מנת לאפשר לקהילה לגבש את קשריה הפרוזאיים כדי שבמהלך השנה תוכל גם להגיד שירה.

יאיר אלדן הוא סטודנט מ.א. בתכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית

 

 

כל בני האדם נבראו בצלם, ולכן כל פגיעה באדם היא ,כביכול, פגיעה בקב"ה

'חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה... שנאמר: 'בצלם אלהים עשה את האדם.' (אבות ג, יד) ...ובכל אדם, אמר רבי עקיבא. וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח, לא לבני ישראל לבדם ורצה רבי עקיבא לזכות את כל אדם אף לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפ"ח מהלכות מלכים [הלכה י'], וזו לשונו: "ציווה משה רבנו ע"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל יהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וכו' כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא'..." ומעתה אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים ולא רצו ללכת בה לפרש דברי רבי עקיבא שאמר מאמרו כלפי כל אדם, כי אם לישראל בלבד. ונסמכו במאמרם ז"ל 'אתם קרויים אדם'וכו'' והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק עניין הצלם. ובפי' הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני זו הדרך דרך סלולה ומרווחת כי בא רבי עקיבא להיישיר לכל באי עולם כאשר נצטווינו מפי משה רבנו ע"ה, כדברי הרמב"ם. ואם בכפיית חרב הרג ואבדן נצטווינו, כל שכן בכפיית דברים להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם לטובה. ושהם חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם. כי זאת תורת האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד אשר הוא ציווה כדברי הרמב"ם, דהואיל שחבבו לבראו בצלמו.

(תוספות יום טוב על אבות ג, יד)

 

דרש רבי עקיבא: כל מי שהוא שופך דמים , מעלים עליו כאלו הוא ממעט את דמות.

מאי טעמא (מהו ההסבר)? 'שופך דם האדם, באדם דמו ישפך' מפני מה? 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

(מדרש רבה בראשית פרשה לד)

 

"בצלם אלהים ברא אותו": פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא.

(רש"י בראשית פרק א פסוק כז)

 

רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית, שנאמר (בר' ה '): 'זה ספר תולדות אדם'.

(אבות דרבי נתן פרק אחד ושלשים, משנה ג)

 

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

 (דברים כא, כב-כג)

 

'כי קללת אלהים תלוי' - זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך, ואחד נתפס ללסטיות ונתלה, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי.

(רש"י דברים כא , כג)

 

האדם נברא יחידי

אדם נברא יחידי בעולם שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו.ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות זו בזו, אילו נבראו שניים על אחת כמה וכמה

(תוספתא סנהדרין ח, ב)

 

לפיכך נברא אדם יחידי... מפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך

(משנה סנהדרין ד,ה)

 

 

הקדמה והמערכת החוקית אינם ערובה לעולם מתוקן

 

הגם שקין ובניו יסדו עיר וקיבוץ מדיני ותיקנו נימוסים ומלאכות להנהגת החברה, בכל זאת אם לא התבונה תיתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי יושר ואוהבי צדק בטבעם, לא יועילו הנימוסים, שאם יעמוד איש עריץ, יצחק לכל חוק ונימוס ויגזול משפט וצדק.

( פירוש המלבי"ם, בראשית ד, כ"ג )

 

לאחר שהזכירה (התורה ) החידושים שחידש קין ובניו בתרבות האנושות, מביאה היא את שירו של למך, המוכיח שעל ידי ההתקדמות החומרית לא היתה מורגשת התקדמות מוסרית. החמס היה שורר ובמעשי החמס היו אותם דורות מתפארים,ודווקא המידות המגונות והשנואות בעיני ה', היו נחשבות למעלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט. כל ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי המידות הטובות בדרכי המוסר.

 (פרופ.מ.ד.קסוטו ,"מאדם ועד נח ",עמ' 130)

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozshalom@netvision.net.il
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.