וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם

וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה. (בראשית ג, ט)

 

 

סיפורו של עם ישראל הוא סיפורו של אדם הראשון, הוא סיפורו של כל אדם

א"ר אבהו בשם ר' חנינא: כתיב (הושע ו) 'והמה כאדם עברו ברית' - המה כאדם הראשון.

מה אדם הראשון הכנסתיו לתוך גן עדן וצויתיו ועבר על צוויי, ודנתי אותו בשלוחין ובגרושין, וקוננתי עליו איכה, הכנסתיו לתוך גן עדן שנאמר 'ויניחהו בג"ע', וצויתיו שנאמר 'ויצו ה' אלהים על האדם', ועבר על הצווי, שנאמר 'המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת', ודנתי אותו בשלוחין, שנאמר 'וישלחהו ה' אלהים מג"ע', ודנתי אותו בגרושין, דכתיב 'ויגרש את האדם', קוננתי עליו איכה, שנאמר 'ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה', 'אֵיכָה' כתיב, אף בניו הכנסתים לארץ ישראל, וצויתים ועברו על הצווי, דנתי אותם בשלוחין ובגרושין וקוננתי עליהם איכה, הכנסתים לארץ ישראל, שנאמר (ירמיה ב) 'ואביא אתכם אל ארץ הכרמל', צויתים, שנאמר (שמות כז) 'ואתה תצוה את בני ישראל', עברו על צוויי, שנאמר (דניאל ט) 'וכל ישראל עברו תורתך', דנתי אותם בשלוחין, שנאמר (ירמיה ט"ו) 'שלח מעל פני ויצאו', דנתי אותם בגרושין שנאמר (הושע ט) 'מביתי אגרשם', קוננתי עליהם איכה, שנאמר (איכה א) 'איכה ישבה'.

(בראשית רבה יט, ט)

 

אַיֶּכָּה - היכן אתה? יאזו עמדה תפסת? לאיזו דרגה הגעת?

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

 

"וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה"

גילי זיוון

רבות נכתב (ועוד ייכתב) על פרשת קין והבל, הרצח הראשון בתולדות ימי האנושות. כבר דנו בעלי המדרש והפשט במניעי הרצח ("וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" - מה הוא אמר לו שם בשדה?); בתוצאותיו ההרסניות ("קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה" - "דמו ודם זרעיותיו" כלשון המדרש); בבריחתו של קין מהאחריות למעשהו ("וַיֹּאמֶר: לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?"); במשמעות עונשו של קין ("נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ")... ואני מבקשת הפעם לתהות על מקור כוחו של קין.

מדוע התעצם קין ועמד על אחיו להורגו נפש ובשל מה לא הצליח הבל לגבור עליו? במאמרו "קודש וחול" (הופיע לראשונה בשנת תש"ה באנגלית ופורסם בתרגום לעברית מחדש בשנת תשנ"ח) דן הרב סולובייצ'יק בשאלה זו ועונה תשובה שיש בה לא מעט אמפתיה כלפי קין, ואלו דבריו:

קין היה חזק מהבל אחיו, מפני שהיה חקלאי, בעוד שהבל היה רועה צאן, נווד. קין הרג את אחיו מפני שהיה חזק ממנו ומפני שהיה לו קשר עז עם אדמתו והיה מוכן להיאבק עליה. הבל הנווד היה חלש ולא ידע כיצד להתגונן. לא היו להבל כשרים נפשיים שיכלו לחזקו ולגרום לו שייצא למאבק עם אחיו. ואכן העונש המתאים ביותר שאפשר היה להעניש בו את קין היה לגזור עליו להיות נע ונד בארץ, חסר מרגוע ושלווה (הרב י. ד. סולובייצ'יק, "קודש וחול" בתוך האדם ועולמו, עמ' 146).

קין הוא הטיפוס של המתיישב, האדם המושרש באדמתו, מי שיש לו על מה ובשביל מה להילחם. בעיני הרב סולובייצי'ק, יש בדמותו של החקלאי יסוד של נאמנות למקום, יסוד שחסר באישיותו של הנווד. "במה היא עדיפותו של המתיישב שיש לו מקום, על הנווד שאין לו מקום כזה משלו?" (שם, עמ' 145) שואל הרב סולובייצ'יק והוא עונה:

ראשית כל, הנווד הוא מנצל, טפיל, נודד הוא ממקום למקום, ממקום מרעה אחד אל השני. כאשר מזג האויר או תנאים אחרים אינם נוחים לו, מיד הוא נוטה את אהלו במקום אחר. אין לו שום שאיפה או כוונה לעבד את האדמה, מפני שאין לו אדמה משלו;... ושנית, אין לנווד שום קשר נפשי עם האדמה; הוא לא נתן לאדמה מאומה ואין האדמה מעניקה לו מאומה. אין לנווד תודעת מקום כלשהי. החקלאי המתיישב הוא, לעומת זה, יוצר ומפיק. זוהי אדמתו והוא עמל וטורח בה. מתפלל לגשם שירד, ומוכן להיאבק עם כל מי שיתכוון לנשל אותו מאדמתו... לחקלאי-המתיישב יש קשר לאדמה, כי נחלתו היא חלק מאישיותו.... יש לו תודעת מקום (שם).

מה מבקש לומר לנו הרב סולובייצ'יק "היהודי הנודד" שנולד בפולין, עבר לצורך לימודים אקדמיים לגרמניה ואח"כ היגר לארה"ב, בה חי עד סוף חייו? מהי "תודעת המקום" שכל כך מרשימה את הרב סולובייצ'יק? על איזה מאבק למען האדמה הוא רומז?

התשובה לתמיהות אלו מתגלה בהמשכו של המאמר הנזכר. מסתבר כי הרב סולובייצ'יק לא מתכוון כלל ועיקר לחקלאי השרירי שפניו צרובי שמש ורגליו המוצקות נטועות בין רגבי אדמתו שהוא והיא - חד המה. מהר מאד מגלה הרב סולובייצ'יק לקוראיו כי שאלת ההתיישבות או הנוודות היא שאלה של נאמנות ומחויבות לתפיסת עולם והאדמה אינה אלא משל להשקפת עולם ודרך חיים ייחודית.

ההתיישבות לה מטיף הרב סולובייצ'יק היא הרבה יותר מהתיישבות על האדמה הריאלית. הוא מציע לנו לבחון את אופיים של הנווד והמתיישב כאבות-טיפוס לשני סוגים שונים של סגנונות חיים, כשני מודלים של אישיות ואם כך השאלה המעניינת היא שאלת הנוודות הרוחנית והתרבותית שגם אנו במקומותינו מתלבטים בה לא מעט. "אפשר להבין את הנוודים ואת המתיישבים כעין סמלים ובמושגים של ערכים רוחניים." (שם, עמ' 146). הנווד הוא ה"טפיל הרוחני", מי שאולי יודע הרבה, אך אינו מוכן להתחייב לתפיסת עולם ולצורת חיים אחת. אנשים כאלה, אומר הרב סולובייצ'יק, "אינם מראים שום סימן של תודעת מקום בקשר לנורמות ולערכים רוחניים" ואין להם "השקפת עולם משלהם" (שם, עמ' 146).

מהי נאמנות להשקפת עולם? נאמנות כזו אינה יכולה להתבטא רק בידיעותיו של היחיד, אלא היא חייבת להיות מלווה בסוג של מחויבות לערכים ונורמות. "הנווד הרוחני יכול שתהא לו דעת כוללת ומקיפה, ובכל זאת להישאר חסר-תרבות, מכיוון שאין אדם כזה חווה את דעתו" (שם, עמ' 147). כמו שהנווד, רועה הצאן, עובר ממרעה למרעה בחפשו אחר עשב טרי, כך הנווד הרוחני עובר ממערכת ערכית אחת לחברתה. שניהם, הנווד רועה הצאן והנווד הרוחני, מקדשים את הסיפוק המיידי ואת השירות המהיר. "מהרגע שבו חוויה כלשהי מאבדת מאיכותה המהנה, [הוא] זונח אותה" (שם, עמ' 146). לפיכך, מי "שאין לו התחברות אישית עם השקפת עולם... [אין לו] הכרת מקום ולא הרגשת שייכות" (שם, עמ' 147).

בניגוד לנווד, המתיישב הוא מי שבנוסף לרכישת הדעת יוצר מחויבות באורחות חייו לתפיסת עולמו. המאמין, שהוא מעין "מתיישב רוחני", אינו יכול למצות את עמידתו הדתית בהיגדים תיאולוגים - עליו לחוות את אמונתו, לתרגמה לפרקטיקה של אורחות חיים ונורמות אישיות וחברתיות. אורחות חיים המחברות את המאמין/המתיישב אל אדמתו העתיקה ואל מורשתה. פרופ' הרב דוד הרטמן, תלמידו של הרב סולובייצ'יק, ניסח רעיו זה בכנות וישירות:

אני התחנכתי בבית דתי, בתוך מסגרת ישיבתית ובתוך קהילה עם אנשים שנתנו עדות בחייהם שיש אלוהים. החיים שלהם הם העדות... אני בדעה שאתה לא מתחיל עם "זה אלי ואנווהו" אלא אדרבא, עם "אלוהי אבי וארוממנהו". זאת אומרת שהמסגרת הרוחנית-קהילתית שאתה מזדהה אִתה מעידה בתוך קיומה על עבודת השם (דוד הרטמן, בתוך שאלות על אלוהים, עמ' 13).

המאמין, הוא ה"מתיישב" שנאמן לאדמתו גם בעתות בצורת קשה, גם בימים של אכזבה מנחלתו, לא יעלה על דעתו להמירה באחרת, כי היא שלו. הוא אוהב אותה, מסור לה ושייך אליה בכל נימי נפשו. בלשונו הציורית של הרב סולובייצ'יק:

מה עניינו של התואר "מקום" בקשר לאלוקים, שהוא אין סוף וכל יכול? על יד השימוש בתואר זה גילתה ההלכה לעולם כולו השקפה מהפכנית על האלוקות. אין הוא נעלם מאתנו... הבורא הוא כביכול, חברותא שלנו... בדומה לאדם המתיישב החווה את ביתו... חווה היהודי את אלוקיו. אין הקב"ה מגיע אל האדם על ידי חשיבה פילוסופית והיסקים מטאפיסיים. היהודי פוגש את בוראו על ידי חוויה ואינטואיציה (שם, עמ' 148-149).

ההתיישבות עליה מדבר אפוא הרב סולובייצ'יק אינה התיישבות בארץ ישראל בעיקרה, אלא ההתיישבות בתוך תוכה של השקפת העולם היהודית, בתוך תוכה של הוויה יהודית.

אכן הרחקנו נדוד מסיפורם של קין והבל, אבל אולי לא היה סיפור זה יותר ממצע נוח לרב סולובייצ'יק לתקוע בו יתד ולדרוש דרשה שעניינה מצוקת דורו: "הטרגדיה של הרבה יהודים מודרניים היא שהם זונחים את ירושתם עתיקת הימים ומנתקים את החישוקים הרוחניים שלהם..." (שם, עמ' 148).

ואנחנו, שקוראים את הדברים בישראל בראשית שנת תשס"ו, חמישים שנה לאחר שנכתבו, יכולים רק להעיד על עולמנו אנו ולומר כי בדור האינטרנטי שלנו, דור הקליפים התזזיתי נעשתה שאלת השורשיות והנאמנות הרוחנית אף קשה מזו שבדורו של הרב סולובייצ'יק. דומה כי נוודות, במובנה הרוחני, הפכה למאפיין מרכזי של החברה הישראלית בשנות האלפיים. נאמנות לתפיסת העולם "שלי" ומחויבות לערכיה ואורחותיה - היא כבר מזמן מצרך יקר ונדיר בישראל הנהנתנית, בחברה הממסחרת כל ערך, מוכרת, מחליפה ומעבירה בעלות למעלֵה במחיר ובין לבין - מפטרת עובדים, שוברת הסכמי פיצויים ועוברת לפרוייקט התעשייתי המשתלם הבא...

דר' גילי זיוון מנהלת את מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות בקיבוץ עין צורים.

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

(בראשית א, כו -כז)

 

...האדם שנברא להיות בעל נשמת חיים, כי בצלמו דהיינו בגופו שוכנת נשמה בעלת השכל והדעת, ויותר מזה, אם יזכה תשרה עליו שכינה וידבר עמו, על כן צלמו לבדו נקרא צלם אלהים, כלומר צלם המוכן בתכונתו שתחול בו נשמה עליונה ושישרה עליו כבוד ה'...

כדמותנו - הוא שידמה בדרכיו ובמנהגיו לדרכי השם ברוך הוא, כאמרו 'והלכת בדרכיו', וזאת היא בכח נשמת חיים הנטועה בו, שבהיותה ממרומים וכל כוחותיה הן בה לתשמישי החכמה, השכל והבינה להבין גדולת השם ומעשיו הנכבדים, והאהבה לאהוב את השם ודרכי הצדק, והשנאה לשנוא עוול ומעשה נבלה, וכיוצא בכל אלה, הנה ידמה בדרכיו לעשות צדק ומשפט לדרכי השם יתברך החפץ בכל אלה, גם אין בעליונים ובתחתונים כוח הבחירה כי אם באדם, וגם בזה הוא דומה ליווצרו יתברך.

(ביאור הרב יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

ואהבת לרעך כמוך - לא שיאהב כל אדם כאשר אוהב את עצמו ממש, כי זה אי אפשר, וכבר בא רבי עקיבא ולמד 'חייך קודמין לחיי חברך', אלא כמוך פירושו הדומה לך - כמו 'כי כמוך כפרעה' - וכן כאן 'ואהבת לרעך כמוך', שהוא כמוך שווה לך ודומה לך, שנברא גם הוא בצלם אלהים, והרי הוא אדם כמוך, וזה כולל לכל בני אדם, שכולם נבראים בצלם.

(ביאור הרב יש"ר רג'יו ויקרא יח, יט)

 

כדמותנו -...תפקידו של אדם להידמות לאלהיו... אל יהא בלבו דבר הסותר למידות האלוהיות של אמת חסד, צדק וקדושה - אין אדם יכול להשתוות אל ה', אך עלייו להידמות אליו. ייעודו של אדם "להתקדש" ולשוף אל על בדרגות הקדושה האלהית. נמצא זה פירוש הפסוק: נעשה בא כוח לנו, בלבוש הראוי לנו, כראוי לזה שנועד להידמות אלינו.

(הרש"ר הירש בראשית א, כו)

 

'ואהבת לרֵעך כמוך' (ויקרא יט) - רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה.

בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה.

(ירושלמי נדרים ט, ד; ספרא)

 

'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה" פסוק זה מביע את אחדות המין האנושי. הגדול שבפושעים, הדיוטא התחתונה של ההשחתה, הכל כתוב בספר ה' וכלול ב'תולדות אדם'; הכל התפתח מאדם אחד, שנברא בדמות אלהים... ובכן, כל בני האדם קרויים אדם, לעולם לא יאבד אדם צלם האלהים עד תום, - זו האמת הראשונה, הכתובה בראשית ההיסטוריה האנושית.

 (הרש"ר הירש על בראשית ה, א)

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozshalom@netvision.net.il
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.