וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ:

כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה,

 עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ . (בראשית ג, י"ד)

 

 

קללת הנחש

ר' אסי ורבי הושעיא בשם ר' אחא.

אמר לו הקב"ה: אני עשיתיך מלך על הבהמה ועל החיה, ואתה לא ביקשת.

אני עשיתיך שתהא מהלך קוממיות כאדם ואתה לא ביקשת - 'על גחונך תלך'.

אני עשיתיך שתהא אוכל מאכלות כאדם ואתה לא ביקשת - 'ועפר תאכל כל ימי חייך'.

אתה ביקשת להרוג את האדם ולישא את חוה - 'ואיבה אשית בינך ובין האשה'.

הוי מה שביקש לא ניתן לו, ומה שבידו ניטל ממנו.

וכן מצינו בקין, ובקרח ובלעם, ובדואג ואחיתופל, וגחזי, ואבשלום, ובאדוניהו, ובעוזיהו, ובהמן, מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם ניטל מהם.

(בראשית רבה כ, ה)

 

לכאורה הפסוקית "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" יכולה להתפרש כברכה; הרי משמעות הדבר היא שאין צורך לטרוח, שהאוכל זמין בכל עת, שלא צריך לחפש, ואף לא להרים את הראש כדי לספק את הצרכים הבסיסיים?!

דע עקא: כאשר אין צורך לחפש, להתאמץ ולא מרימים את הראש, נשארים צמודים לאדמה ולא מתעלים ממנה. יש כאן וויתור על הייעוד האנושי ועל החיפוש, הנחוץ לכל התפתחות.

 (ע"פ ר' מנחם מנדל מקוצק)

 

 

כשלונות ראשונים, הזדמנויות חדשות

נחם אילן

בפרשת "בראשית" אפשר למצוא את קיצור תולדות האנושות, לא כסיכום דחוס של ההיסטוריה אלא יותר כרישום מינימליסטי, אם לנקוט דימוי מתחום הציור, או אולי כטקסט ספרותי דחוס, המזמין פענוח והרחבה, הגם שעיקרי הסיפור ולקחיו המהותיים גלומים כבר בטקסט הדחוס הזה.

נקודות המפנה העיקריות הן תולדה של תובנות חדשות, שרובן פרי שיפוט ביקורתי של היש והאין, הראוי והמצוי. משהתברר לאל ש"לא טוב היות האדם לבדו" (ב יח) מתחוללת ההתפתחות הדרמטית של יצירת האישה. לשון הפסוקים בסוף הפרק רומזת - גם מבלי להידרש לקריאה פמיניסטית דווקנית של המקראות - שנוכחות האישה היא תנאי חיוני להשלמת בגרותו של האיש, ולא רק בהקשר המיני.

האכילה מפרי העץ מחוללת את מודעות האדם לעצמו. מכאן ואילך מייחדת את האדם תודעתו העצמית. לצד רגשות כיראה וכבושה (ג א, י) עוד גורמת האכילה ותגובת האל עליה לכך שהאל מתייחס אל האדם ואל אשתו כאל בוגרים - מעתה ואילך הם נדרשים לשאת באחריות למעשיהם ולמחדליהם ולקיים את עצמם (ג יט, כג).

מגמה זו מתעצמת בסיפור הבא, שבו הורג קין את הבל. בסיפור זה מודגשת הקדימות של התגובה הרגשית לעומת המענה הרציונלי (ד ה). בה בעת נחשפת היכולת - ועל כן גם התביעה - לשליטה בדחפים (ד ז). במונחים פסיכולוגיים דומה שלראשונה מבסס הסופר-אגו את אפשרות עליונותו על פני האיד. תופעת "הראש הקטן" מופיעה לראשונה ("השומר אחי אנכי?!") ונדחית על הסף, ובה בעת זוכה קין להזדמנות נוספת. מתברר שמשתלם להתווכח עם אלוהים, וקין זוכה למראית עין של הגנה ('אות קין').

עונש הנדודים מביא להתפתחות תרבותית שקשה להפריז בחשיבותה - "ויהי בנה עיר" (ד יז). בהמשך הפרק נרמזות שלוש התפתחויות חיוניות נוספות: ביות בעלי חיים - "אבי ישב אהל ומקנה" (ד כ), פיתוח כלי עבודה ושיפור תנאי הקיום האנושי בעזרתם - "לטש כל חרש נחשת וברזל" (ד כב), וראשית המעשה האמנותי - "אבי כל תפש כנור ועוגב" (ד כא).

אדם חווה לראשונה את ההזדמנות הנוספת שמעניקה חוויה מתקנת - "וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן, ותקרא את שמו שֵת, כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין" (ד כה).¹

המקרא רומז בלשון עמומה מאוד להתפתחות נוספת. פרק ד' נחתם בפסוק "ולשת גם הוא ילד בן, ויקרא את שמו אנוש, אז הוחל לקרא בשם ה'" (ד כו). מלשון התורה כאן אין להבין מה התרחש בימי אנוש, והאם הייתה זו התפתחות חיובית או שלילית. הרמב"ם, כידוע, ראה בפסוק זה רמז לתחילת העבודה הזרה בעולם (משנה תורה, הלכות עבודה זרה א:א), ובזה המשיך מגמה שראשיתה כבר במדרש ההלכה (מכילתא דרבי ישמעאל, מהדורת הורוביץ-רבין, ירושלים תש"ל, מסכתא דבחדש, יתרו, פרשה ו, עמ' 223; ספרי דברים, מהדורת פינקלשטיין, ניו יורק תשכ"ט, פיסקא מג, עמ' 97) ובמדרש האגדה (תרגום יונתן בן עוזיאל על אתר, מהדורת גינזבורגר, ירושלים תשל"ד, עמ' 10).

פרק ה' קובע את מקומו של המוות כתופעה טבעית בחיים האנושיים, לצד ההריגה שהופיעה עד כה במפורש (קין את הבל - ד ח) ובמרומז (למך את קין - ד כג).

אולם ההפתעה הגדולה ביותר שמורה לסוף הפרשה. בחמשת הפרקים הראשונים של התורה קשה היה למצוא רצף סיפורי שלם. אין תמה שפרשני המקרא לדורותיהם השקיעו מאמצים גדולים בפירושיהם לפרשת בראשית דווקא - ועדיין עניינים רבים בה נותרים עמומים או פתוחים לכמה כיוונים גם לאחר מפעלי פרשנות מרשימים.² פרק ו' פותח בסיפור כמו מיתי על בני האלוהים ובנות האדם, ולאחריו הסיכום העגום: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו" (ו ה-ו). עד כדי כך! והמסקנה? "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, כי נחמתי כי עשיתם" (ו ז). האם משהו השתבש בתוכניתו של אלוהים? ומה פשר הלשון הרגשית שנקט הכתוב בבואו להביע את עמדתו של האל כלפי מה שמתרחש בעולמו? גם אם "דיברה תורה בלשון בני אדם", יש לשונות מגוונות ויש הרבה דרכי תגובה בתפריט האנושי. דומה שגם הלשון שננקטה כאן היא מחושבת.

הפרשה נחתמת בקביעה קצרה - "ונח מצא חן בעיני ה'" (ו ח). ההפתעה היא כפולה: ברובד הגלוי - מה כוחו של נח כנגד כל האנושות שאך לפני שלושה פסוקים תוארה בלשון קשה מאוד והביאה את אלוהים לחרטה על מעשה הבריאה? ברובד הסמוי יש בסיפור המקראי תחבולה סגנונית שמעצימה את התמיהות. התבנית "ונח מצא" אינה שכיחה בלשון התורה, שלרוב מקדימה את הפועל לנושא. התבנית שלפנינו - נושא ולאחריו הנשוא - מציינת את העבר הרחוק, ה-past perfect. מתי אפוא מצא נח חן? ואיך זה משפיע על עצבונו של אלוהים? התשובה תתפענח בשלבים רק בפרשה הבאה, אולם זה המקום לסכם את הלקחים העיקריים מפרשת בראשית.

מתברר שהכישלון הוא חוויה אנושית בסיסית, אך אין היא סוף דבר אלא משמשת ראשית דבר דווקא. הכישלון גובה מחירים כבדים ובה בעת מביא את האדם לתובנות חדשות ופותח בפניו אפשרויות חדשות. עוד נרמזים בפרשה הכוח והסיכון הגלומים בהתפתחויות ספונטניות: התפתחויות תרבותיות מרשימות מחד גיסא והשחתה כוללת מאידך גיסא. ולבסוף, הפרשה נחתמת בעיצוב חדש של יחסי אלוהים-אדם. לפתע גם אלוהים זקוק לחוויה מתקנת, והגורם המאפשר והמחולל אותה הוא האדם!

פרשת בראשית פורסת את ראשית סיפור האדם, ראשית נטילת האחריות למתרחש בעולם והתוודעות לזיקה המורכבת והמאתגרת שבינו לבין אלוהיו. המשכו של הסיפור ומגמת התפתחותו הם אתגרים נוכחים גם לקורא בן ימינו.

פרופ' נחם אילן מלמד בתוכנית לתואר שני בלימודי היהדות במכון לנדר בירושלים (מיסודו של טורו קולג').

1       דיון מרתק במשמעות השמות של בני חוה ואדם ובעניינים נוספים שרק רמזתי להם כאן ראו אצל: יצחק אורן, מהחל ועד כלה, ירושלים 1987, עמ' 43-55.

2       ראו, כדוגמאות בלבד, את פירושי ר' אברהם בן הרמב"ם, הרמב"ן, רבנו בחיי והנצי"ב מוולוז'ין ('העמק דבר') לפרשת בראשית.

 

 

 

הקדמה והמערכת החוקית אינן ערובה לעולם מתוקן

הגם שקין ובניו יסדו עיר וקיבוץ מדיני ותיקנו נימוסים ומלאכות להנהגת החברה, בכל זאת אם לא התבונה תיתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי יושר ואוהבי צדק בטבעם, לא יועילו הנימוסים, שאם יעמוד איש עריץ, יצחק לכל חוק ונימוס ויגזול משפט וצדק.

 (המלבי"ם, בראשית ד,כ"ג )

 

לאחר שהזכירה (התורה ) החידושים שחידש קין ובניו בתרבות האנושות, מביאה היא את שירו של למך, המוכיח שעל ידי ההתקדמות החומרית לא היתה מורגשת התקדמות מוסרית. החמס היה שורר ובמעשי החמס היו אותם דורות מתפארים,ודווקא המידות המגונות והשנואות בעיני ה', היו נחשבות למעלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט.כל ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי המידות הטובות בדרכי המוסר.

 (פרופ.מ.ד.קסוטו ,"מאדם ועד נח ",עמ' 130)

 

האדם מצווה לכבד את החיים

...אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו , והוא פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה, והכתוב אומר "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג, כ"א), וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזר שימותו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו, ועם כל זה, לא נתן הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי, והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש... כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה וזה טעם השחיטה.

(רמב"ן בראשית א, כ"ט )

 

"זה ספר תולדות אדם"

רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר 'זה ספר תולדות אדם'

ולהלן הוא אומר (שם ב) 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם' מה להלן בריאה ועשיה, אף כאן בריאה ועשיה.

(אבות דרבי נתן פרק לא, משנה ג)

 

'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט) רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה.

בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה.

(ירושלמי נדרים פרק ט, הלכה ד; ספרא)

 

'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה" פסוק זה מביע את אחדות המין האנושי. הגדול שבפושעים, הדיוטא התחתונה של ההשחתה, הכל כתוב בספרה' וכלול ב" תולדות אדם"; הכל התפתח מאדם אחד, שנברא בדמות אלהים... ובכן, כל בני האדם קרויים אדם , לעולם לא יאבד אדם צלם האלהים עד תום, - זו האמת הראשונה, הכתובה בראשית ההיסטוריה האנושית.

(הרש"ר הירש על בראשית ה, א)

 

כל באי עולם נבראו בצלם

'חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה... שנאמר: 'בצלם אלהים עשה את האדם.' (אבות ג, יד) ...ובכל אדם, אמר רבי עקיבא. וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח, לא לבני ישראל לבדם ורצה רבי עקיבא לזכות את כל אדם אף לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפ"ח מהלכות מלכים (הלכה י') , וזו לשונו: 'ציווה משה רבנו ע"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל ייהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וכו' כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא'... ומעתה אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים ולא רצו ללכת בה לפרש דברי רבי עקיבא שאמר מאמרו כלפי כל אדם, כי אם לישראל בלבד. ונסמכו במאמרם ז"ל 'אתם קרויים אדם וכו'' והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק ענין הצלם. ובפירוש הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני זו הדרך דרך סלולה ומרווחת כי בא ר"ע להיישיר לכל באי עולם כאשר נצטוינו מפי משה רבנו ע"ה, כדברי הרמב"ם. ואם בכפיית חרב הרג ואבדן נצטווינו, כל שכן בכפיית דברים להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם לטובה. ושהם חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם. כי זאת תורת האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד אשר הוא ציווה כדברי הרמב"ם, דהואיל שחיבבו לבראו בצלמו.

(תוספות יום טוב על אבות ג, יד)