וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם

וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן.

 (בראשית ג, ח)

 

 

ואמרו חז"ל: עד שלא יחטא אדם, אין נותנין לו אימה ויראה; משחטא, נותנין עליו אימה ויראה. עד שלא חטא אדם הראשון היה שומע קול הדבור ועומד על רגליו ויכול לעמוד בו. ומשחטא, היה שומע את הקול ומתחבא, שנאמר 'ויתחבא האדם ואשתו'. עד שלא חטאו ישראל ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, ואמרו חז"ל: שבע מחיצות של אש היו בוססות זו בזו, והיו ישראל רואין ולא היו יראין ולא מתפחדין, וכיון שחטאו, אפילו פני הסרסור לא היו יכולין להסתכל, שנא' 'וייראו מגשת אליו'. עד שלא חטא שלמה, היה רודה בשדים ובשדות, דכתיב 'עשיתי לי שרים ושרות ותענוגות בני אדם שדה ושדות' - עשיתי לי שרים ושרות משוררים זכרים ומשוררות נקבות ותענוגות בני אדם פרוביטא (מרחצאות), שדה ושדות - שידא ושידתין. וכיון שחטא, הביא ששים גבורים שהיו משמרין את מטתו, שנא' 'הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה', שהיה מתפחד מן הרוחות. לכן נאמר ביראת ה' מבטח עוז, שכל מי שיש בו יראת שמים אין עליו יראה אחרת, אלא יש לו יראה מוטלת על הבריות, ואפילו על המזיקין, כענין שנא' 'ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ' - לרבות את המזיקין.

(יעב"ץ, ספר מגדל עוז, בית מידות - עליית היראה)

 

מדוע דווקא "בתוך עץ הגן"? (עץ כאן כמובן בהוראה קיבוצית) ולא במקום אחר, למשל באיזו מערה וכדומה?

מילים אלו, בתוך, עץ, גן, באו כבר שלושתן פעמים רבות בפרשה, והן מזכירות לנו מה שקראנו למעלה על חטאם של אדם ואשתו. חזרות מעין אלה אינן רגילות לבוא בלי כוונה מסוימת. כנראה רצה הכתוב לרמוז בדבריו, שאף על פי שמנסה החוטא לשכוח ולהשכיח את חטאו, אינו יכול להשתיק את קול מצפונו ולמחוק את עקבות מעשיו, ובכל צעד ושעל הוא מוצא דברים המזכירים לו ולאחרים את החטא אשר חטא. בעץ אשר בגן חטאו, ובתוך עץ הגן נדחקו להתחבא.

 (מ.ד. קאסוטו: מאדם עד נח, עמ' 102-103)

 

 

 

הריקוד המקודש האינסופי

מרדכי בק

החג בעל השם הכפול "שמיני עצרת /שמחת תורה" הוא חג מעגלי ; הוא מציין את סיום מחזור החגים המוזכרים במקרא וגם את סיום המחזור השנתי של קריאת התורה ותחילתו של מחזור חדש.

חכמים מגדירים אותו כ"רגל בפני עצמו" המחובר לסוכות, למרות שאינו חלק מחג הסוכות. במסורת הקבלית, הוא ה"רגל" הרביעית בו "עולים לרגל" למקדש, הקשור למלכות הרביעית, ולכן הוא "נסתר".

בתורה (ויקרא כג, לו) אין מצוה מיוחדת לחג זה, מלבד הקרבן שמקריבים בו. סיום המחזור השנתי של קריאת התורה וההקפות עם ספרי התורה בחג זה הם מנהגים שהפכו למסורת בשלב מאוחר יותר

אחרי חג הסכות המאופיין בעשייה אינטנסיבית (ישיבה בסוכה, ארבעה מינים, הושענות), החג המקראי (עצרת) הוא חג של הוויה, ולא של עשייה.

המעבר הזה נרמז במנהג - המיוחס לנביאים - לחבוט את הערבות (הושענות) בהושענא רבה, שהוא יומו האחרון של חג הסוכות. על פניו, אין למנהג זה הסבר רציונלי, אך ניתן לשער שהוא קשור במידה מסוימת לסמליות של ארבעת המינים, ולכן הוא חלק אינטגרלי מהחג.

בעל ספר החינוך (מצוה רפה) מציע שארבעת המינים מסמלים ארבעה אברים בגוף האדם; האתרוג הוא הלב, הלולב - עמוד השדרה, ההדסים הם העיניים והערבות השפתיים. אם כך, באופן סמלי, חיבוט הערבות - השפתיים מבטאים אולי את הרעיון שתש כוחנו, שתמו כל תפילותינו, תחינותינו ובקשותינו, שנגמרו לנו המילים, ששפכנו את לבנו לפני ריבון העולם ולכן, ביום השמיני, שהוא מקרא קודש, אנחנו באינטימיות עם הקב"ה, שהיא מעבר למילים.

רבי חנוך, האדמו"ר מאלכסנדר, מסביר שיש קשר בין העובדה שאין מצוה מיוחדת לחג זה, לבין השם "עצרת", יום של סיכום, של עצירה; זהו יום "על חשבון העתיד", מכיוון ש"לעתיד לבוא" יתבטלו כל המצוות והתורה תהיה בנפש האדם בלבד. כך הוא מפרש את המילים: 'וביום השמיני, עצרת תהיה לכם', כלומר: בעתיד, התורה תיעצר בתוככם.

בעת שרגלינו הרוקדות ומסתובבות עם ספרי התורה נמצאות על קרקע מוצקה, ראשינו ומחשבותינו, אחרי שבועות של תפילה, מדיטציה, תשובה וחרטה יכולים לנוע ולהפליג למרחקים אין סופיים.

האם המעגלים שאנחנו "מציירים" בגופינו בשמחת תורה הם חד-ממדיים או שמא הם ספיראליים וגם עולים ויורדים? ואולי שתי האפשרויות קיימות?

התורה, שהיא צופן לחיים, יכולה להיראות לעתים כסדרה אין סופית של טקסים החוזרים על עצמם, אך גם כהזדמנות אין סופית להתחדשות עצמית.

הפילוסוף היווני הירקליטוס אמר שאיננו יכולים להיכנס פעמיים לאותו נהר; ניתן גם לומר שאין אפשרות ללמוד את התורה פעמיים באותו אופן; צריך לגלות בה כל פעם ממד נוסף חדש - "לעולם יהיו דברי תורה בעיניך חדשים, כיום שניתנו בסיני ". הרב פרופ' דוד הרטמן נהג לומר בבדיחות הדעת לקבוצות של נוצרים: אני מאמין אדוק ב"ברית החדשה", כי התורה היא תמיד חדשה בעיניי. רק כשהיא תאבד את מקוריותה, היא תהפוך ל"ברית ישנה" עבורי.

חכמים הבינו שיומו האחרון של חג זה הוא מיוחד לעם ישראל, בניגוד לחג הסוכות שהוא לכל אומות העולם. זהו אחד הפרדוקסים של התורה; היא גם מיועדת לכל בני האדם, אך היא שלנו באופן בסיסי. נאמר במשלי (ד, ב): "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל עזובו."

המדרש מנגיד את זה למתנה שניתנת ע"י אדם לאדם אחר; מהרגע שהמתנה ניתנה, היא שייכת למי שקיבלה. לעומת זאת, הקב"ה נתן את התורה לישראל, אך היא נשארת "תורתו".

דינמיות וזרימה הן מהותה של תורה, כך גם גורלו של עם ישראל. החל מתחילת האנושות בגן עדן, המקרא מאתגר אותנו ומעודד אותנו "לצאת", לעזוב את המקום בו אנחנו נמצאים ולצאת למרחב; לצאת מעדן, לצאת מאור כשדים, ממצרים, מבבל. "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה" - כך נאמר ליעקב אבינו (בראשית כח, יד) ובניו הפנימו מסר זה ולקחו את התורה איתם לכם מקום.

סיפור זה הוא "מדבק"; ג'ורג' סטיינר מעיר שהתנ"ך תורגם, במלואו או ברובו ל-2010 שפות שונות והטקסטים המקראיים הועברו בצורות מגוונות ; קלפים, תקליטורים, ספרי תפילה ועוד וניתן לומר אם כן שכתבי הקודש הם הספר הנפוץ ביותר בעולם

איזה ספר "לאומי" זכה לתפוצה כזו! ניתן להבין את הפופולריות שלו, מכיוון שלצד אופיו הפרטיקולרי, הוא מכיל מסר אוניברסלי של גאולה, התחדשות ושאיפה לארץ מובטחת

ואולי משום כך ה"הקפות" בשמחת תורה משמעותיות כל כך; תורה שאינה "זזה" עלולה להיות מוצר מוזיאוני, ולא תורת חיים. לרקוד עם התורה בפומבי הוא ביטוי לאהבה. הריקוד משוחרר, ללא חשש למבוכה או לגיחוך ומבטא, עד כמה שהגוף מסוגל לכך, אהבה ללא מצרים.

רבי משה חיים אפרים, נכדו של הבעש"ט, סיפר פעם את המשל הבא, בשם סבו:

פעם כנר ניגן בצורה כה מרגשת ויפה שכל מי ששמע את נגינתו התחיל לרקוד, וכל מי שהתקרב, הצטרף לריקוד. כשעבר חרש וצפה ברוקדים, הוא חשב אותם למשוגעים.

על הבעל שם טוב עצמו מספרים שבשמחת תורה הוא רקד פעם כמנהגו עם ספר התורה וברגע מסוים הוא הניח את התורה והמשיך לרקוד בהתלהבות בלי ספר התורה. אחד מחסידיו-תלמידיו הסביר: רבנו הניח את התורה הגלויה הנראית ורוקד כעת עם התורה הנסתרת, הבלתי-נראית.

ה"ניגון" של התורה יכול להישמע רק על ידי אנשים המוכנים לרקוד; רק תורה המגיעה ל"רגלינו" היא אותנטית. ובלשונו של רבי זלמן שכטר-שלומי: "כל דבר אחר הוא רק מניפולציה של מילים".

מרדכי בק הוא אמן וסופר המתגורר בירושלים

 

 

"ולא ידע איש את קבורתו"

והנה עשה זה ה' (שלא ידע איש קבורתו), כי אולי אם נודע מקום קבורתו, טעה יטעו הדורות הבאים ויעשו ממנו אלוה מצד מה שנתפרסם מהנפלאות שעשה. הלוא תראה שגם בנחש הנחושת שעשה משה, טעו בו קצת ישראל מצד מעלת מי שעשאו (מלכים ב יח, ד) ולזה שעשה ה' שקבר אותו על דרך מופת, לא נגע בקבורתו אחד מן האנשים.

(רלב"ג על דברים ל"ד, ו).

 

...ומציינין את כל בית הקברות ובונין נפש (=מצבת זיכרון) על הקבר, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זיכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

(רמב"ם הלכות אבל ד , ד)

 

 "ישכֹן לבטח…ובין כתפיו שכן"

הפרשנות המסורתית, ספק פשט וספק דרש אגדי, מייחסת את הדברים האלה לעובדה שבית-המקדש בהר הבית הוא בתחום נחלת שבט בנימין - ואם בית-המקדש הוא משכן כבוד ה', הרי הוא שוכן בין כתפיו. אבל זה מעורר שאלה. נאמר "חופף עליו כל היום". כל היום? איזה יום? הכוונה איננה ליממה, זמן סיבוב הארץ על צירה; יומו של הקדוש-ברוך-הוא הוא הנצח. משמע, שמשכן ה' הוא נצחי - והרי עינינו רואות שלא היה נצחי: המקדש חרב וחולל המקום הזה, ועומד עליו היום היכל זר. אבל יש מאמר מדרשי מפתיע (במדרש "פתרון התורה", אשר זכה לפרסום בדפוס רק לפני שנים אחדות בהוצאתו של אחד מחכמי דורנו, ר' אפרים אורבך). זה מדרש מתקופת הגאונים, אשר יש בו הרבה חומר ממדרשים אחרים המוכרים לנו, אבל גם מדרשים שאין אנחנו יודעים אם הם מקוריים או לקוחים ממקורות שאבדו לנו. והנה, במדרש זה נאמר משהו על "חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן". נאמר, שברכה נבואית זו של משה אכן נתקיימה, שהרי ההיכל העומד היום שם, היכל של אומה זרה, איננו מקום עבודה זרה. ההיכל הזה הוא מקדש לאומה שמכירה בייחוד ה' ומתכוונת לעבודת ה', גם אם לא קיבלה את התורה ואיננה עובדת את ה' בקיום המצוות. נמצא, שעדיין זה מקום מקדש לעובדי ה' באמת. הדברים האלו נאמרו בתקופת הגאונים, בתקופת שלטון הערבים על ארץ ישראל, ובוודאי קדמו למסעי הצלב, שבהם השלטון על הר הבית עבר לידי אלה שאינם בעלי אמונת הייחוד במובננו אנו.

(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 140-141)

 

 

האדם נברא בצלם, ולכן כל פגיעה בו היא ,כביכול, פגיעה בקב"ה

דרש רבי עקיבא: כל מי שהוא שופך דמים , מעלים עליו כאלו הוא ממעט את דמות.

מאי טעמא (מהו ההסבר)? 'שופך דם האדם, באדם דמו ישפך' מפני מה? 'כי בצלם אלהים עשה את האדם'.

(מדרש רבה בראשית פרשה לד)

 

"בצלם אלהים ברא אותו": פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא.

(רש"י בראשית פרק א פסוק כז)

 

רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית, שנא' (בר' ה '): 'זה ספר תולדות אדם'.

(אבות דרבי נתן פרק אחד ושלשים, משנה ג)

 

"יד" לשבת שלום

גם השנה, בגלל הצמידות של שמחת תורה לשבת בראשית, הגיליון הזה, שהוא האחרון למחזור י"ד והראשון למחזור ט"ו, מחבר את סיום התורה לתחילתה, בדומה להצמדת קריאת "וזאת הברכה" ל"בראשית" בשמחת תורה.

עברנו דרך ארוכה מאז שהתחלנו בפרסום דפי שבת שלום ובהפצתם בבתי הכנסת, בדוא"ל ובאינטרנט, ועתה, עם כניסתנו לשנה ה-15, עלינו להתבונן בדרך שעברנו וגם לחשוב על משמעות קיומו של גיליון זה, המשמיע לעתים קרובות ובמודע, קולות אחרים.

כשחברנו פרופ' ג'רלד קרומר ז"ל יזם את פרסום הגיליון לקראת סוף שנת תשנ"ז והפצתו בבתי כנסת, היה לנו חשוב לגוון את המסרים אליהם חשופים המתפללים בבתי הכנסת, כאשר בעת ההיא היה ברור שכמעט כל הגיליונות משמיעים קול אחד ומדגישים צלע אחת מתוך המשולש: ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל.

רצינו, לצד הקריאה הזאת של מקורותינו, להציג את כבוד האדם (כל אדם) שנברא בצלם, את היחס לגר ולזר, את השלום ואת הצדק החברתי כערכים תורניים חשובים ורלוונטיים בחברה יהודית ריבונית במדינת ישראל עצמאית.

רבי חייא בר אבא (בבלי ברכות לא, ע"א) אומר שנכון להתפלל בבית שיש בו חלונות, ואכן, מי שפותח את החלונות ומקשיב לקולות שנשמעו הקיץ בשדרות ובכיכרות מבין שגם לתורה יש מה לומר בסוגיות חשובות אלו.

לשם כך, דלינו מתוך התורה, התלמודים, המדרשים וההגות מבחר עצום של מקורות המציגים פן של יהדות רלוונטית, המתמודדת עם נושאים אלו. לצד זה, התגייסו כותבים רבים להציע קריאות מקוריות, המבוססות על פרשנות קודמת ואני מקווה שתרמנו את חלקנו ל"שבעים פנים לתורה", והשכלנו לפתוח צוהר אל מורכבותה של תורה וגם אולי להציג דגם של "תורת חיים".

שמחנו לראות שהדברים שפורסמו עוררו תגובות, גם מקוראים שהביעו ביקורת על מסרינו.

אנחנו שמחים על הדיון שמתפתח וגם נוהגים, לעתים, לפרסם את תגובות הקוראים, כי השיח הפתוח והמכבד נראה לנו חשוב ביותר.

לפני קצת יותר משנה , יצא לאור הספר "דרישת שלום" המבוסס על דברי תורה שפורסמו בשבת שלום. גם פרסומו של ספר זה, הערוך לפי נושאים מהווה מעין שלב נוסף בהפצת תורה של אהבה, לעומת פרסום הזורע שנאה, שלצערנו זכה לתהודה בחודשים האחרונים.

ברצוני להודות כבכל שנה לשותפיי הנאמנים העושים במלאכה והמאפשרים את קיומו של שבת שלום והפצתו ברבים: להרי לנגבהיים שתרם מאיוריו המקוריים למדרש הפותח את הגיליון, לדני לזר הדואג לעיצוב הגיליון ולמהדורת האינטרנט, לקדיש גולדברג ולג'ף גרין שטרחו על תרגום הגיליונות לאנגלית, למרים פיין, המרכזת את גיוס התרומות ואת הפצת הגיליון לבתי הכנסת ולנמענים רבים בארץ ובעולם, לגרפוס פרינט על ההדפסה, לקרן ההולנדית ולכל אוהדינו המאפשרים את קיום הגיליון וכמובן לכל הכותבים ולקוראינו הנאמנים ברחבי הארץ ובעולם, בעזרת ה' ובעזרת כולכם, נמשיך להפיץ את תורת השלום והצדק גם בעתיד.

חזק חזק ונתחזק

פנחס לייזר - עורך

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.