וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר!

וַיְהִי אוֹר.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. (בראשית א, ג-ד)

 

 

אמר רבי יהודה בר סימון: אותה האורה שנבראת ביום הראשון היה אדם מביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שצפה הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה גנזה לצדיקים לעתיד לבא, הה"ד (משלי ד) ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום.

(בראשית רבה מב, ג)

 

על האור (הגנוז) הזה אמרו חכמים, שהקב"ה גנז אותו משום שאין העולם ראוילהשתמש בו, משום שהוא חשש שאין אנו מסוגלים להכיל אור אינסופי שכזה, שהרי גם באור המועט והמוגבל שיש לנו אנו משתמשים, למשל, כדי להאיר את גדרות בתי הסוהר או כדי לראות מה נמצא אצל השכנים. כאשר אין אנו משתמשים באור זה כדי להאיר את מה שנמנצא בתוכנו, מוטב שיישאר גנוז ושמור עד עת קץ. הבעל שם טוב היה אומר: איפה גנז הקב"ה את האור הזה? הוא גנז אותו בתורה. מי שלומד תורה כראוי, פותח את הספר ויכול לראות את אור שבעת הימים המאיר בתוכו. ואם הייתי נשאל איפה גנוז האור הזה, הייתי אומר שמקצתו גנוז בירושלים...האור של ירושלים הוא מיוחד; הוא אינו אור לבן פשוט אלא אור עם צבע, עם אופי, יש לו דמות והוא יוצר דברים.

(מתוך מאמרו של הרב עדין אבן ישראל-שטיינזלץ "האור כבריאה ראשונה" ב"אורים", הוצאת עם עובד, קרן עדי)

 

 

החטא הטהור של עץ הדעת

משה מאיר

ויצו ה' אלוהים על האדם לאמר: מכל עץ הגן אכול תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו - מות תמות... והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה ה' אלוהים, ויאמר אל האישה: אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן? ותאמר האישה אל הנחש: מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי ה עץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון. ויאמר הנחש אל האישה: לא מות תמותון. כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע. ותרא האישה כי טוב ה עץ למאכל, וכי תאווה הוא לעיניים, ונחמד ה עץ להשכיל, ותיקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עימה ויאכל. ותפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם, ויתפרו עלה תאנה, ויעשו להם חגורות.

התורה כדרכה - בניגוד לספרויות אחרות - מתארת תיאור חסר, המותיר מרחב פרשני לקורא. איזה סוג של עץ היה עץ הדעת? מאחר והתורה לא מתארת, ניתנה רשות לדרשן לדרוש:

מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם וחווה? רבי מאיר אומר: חיטים היה. כשאין לבן אדם דעה, אומרים [פתגם עממי]: לא אכל אותו אדם פת חיטים מימיו. רבי שמואל בר יצחק: הקשה לפני רבי זעירא: אמר לו: אפשר חיטים היה? אמר לו: כן. אמר לו: והרי כתוב עץ?! אמר לו: מתמרות היו כארזי הלבנון. רבי יהודה בר אלעאי אמר: ענבים היה, שנאמר 'ענבימו ענבי ראש, אשכלות מרורות למו'. אותן האשכולות הביאו מרורות לעולם. רבי אבא מעכו אמר: אתרוג היה. זה שאמר הכתוב: 'ותרא האישה כי טוב העץ...' אמרת: צא וראה: איזה אילן שעצו נאכל כפריו? ואין אתה מוצא אלא אתרוג. רבי יוסי אמר: תאנים היה. דבר הלמד מעניינו. משל לבן מלכים שקלקל עם אחת מן השפחות. כיוון ששמע המלך, טרדו והוציאו חוץ לפלטין, והיה מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו. אבל אותה שקלקלה עמו פתחה דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו האילן, טרדו הקדוש ברוך הוא והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל אילנות ולא היו מקבלין אותו. ומה היו אומרין לו? הרי גנב, שגנב דעתו של בוראו. אבל תאנה שאכל מפרותיה, פתחה דלתיה וקבלתו. זהו שכתוב: 'ויתפרו עלה תאנה'. (בראשית רבה, פרשה ט"ו)

כל זיהוי נאחז ברמז, זה בשפת הפתגם העממי וזה בשפת המקורות. הזיהוי האחרון רואה בהתכסות המבוישת בעלה התאנה, רמז לכך שעץ החטא היה גם הוא עץ תאנים.

השאלה המעניינת היא: מדוע האכילה מעץ הדעת מהווה חטא? אפשר לומר כי הסיבה לכך היא ציוויו של אלוהים שלא לאכול מהעץ, אך קישורו של העץ אל הדעת אינו מאפשר להסתפק בתשובה זו. מדוע אלוהים רואה בפניה אל הדעת חטא, ומעניש עליה בגרוש מגן עדן? הרמב"ם ניסח את השאלה בחריפות:

מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה היתה שהאדם יהיה כשאר בעלי החיים בלי שכל ובלי מחשבה, ולא יבחין בין טוב לרע. וכאשר המרה את פי האל, גרם לו מריו בהכרח, את השלמות הגדולה ביותר לאדם... ומפליא הוא שעונשו על מריו הוא שניתנה לו שלמות שלא היתה לו. (מורה נבוכים חלק א' פרק ב')

הרמב"ם פירש כי ההבחנה שלא היתה לו היא התבונה המוסרית, עץ הדעת טוב ורע. התבונה המבחינה בין אמת ובין שקר מצויה היתה באדם מלכתחילה, ואילולא חָטָא, היתה היא נותרת תבונתו היחידה והטהורה. אך מפשוטו של מקרא נראה כי ללא החטא לא היתה לאדם תבונה כלל.

יש בתבונה ובדעת במהותן פריצת גדרות ועבירה על הכללים. התבונה היא אֵם חוש הביקורת והספקנות, מושאן כולל הכל וגם את דברי הסמכות העליונה. אי אפשר להפעיל את התבונה מבלי לחטוא, מבלי לשבור את כללי המשחק ולערער מוסכמות. בריאת האדם בתבונה משמעה יצירת יצור שבהכרח יחטא, אחרת - לא יממש את מהותו.

גירוש האדם מגן עדן הוא תולדה של היותו יצור תבוני. יצור תבוני איננו יכול להישאר בגן העדן של התמימות. שימת הסיפור בפתיחת התורה מורה, כי אלוהים חפץ ביצור שייבדל מהחיות בכך שיערער, יטיל ספק וימרוד. וכהתדמות לאל - כך גם האדם. הורה ומורה שאהבת בנו ותלמידו בליבו, ישאף כי הלה יהיה לחושב עצמאי. בראותו כי הלה חולק עליו - ישמח ויגל לבבו.

 

 

האדם מצֻווה לכבד את החיים

...אך הבשר לא הורשו בו עד בני נח כדעת רבותינו , והוא פשוטו של מקרא. והיה זה מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה, והכתוב אומר "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג, כ"א), וכאשר חטאו והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ונגזר שימותו במבול ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול כי קיומם בעבורו, ועם כל זה, לא נתן הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי, והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש...כי התיר הגוף בחי שאינו מדבר אחר המיתה, לא הנפש עצמה וזה טעם השחיטה.

(רמב"ן בראשית א, כ"ט )

 

"זה ספר תולדות אדם"

רבי נחמיה אומר: מנין שאדם אחד שקול כנגד כל מעשה בראשית? שנאמר 'זה ספר תולדות אדם' ולהלן הוא אומר (שם ב) 'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם' מה להלן בריאה ועשיה, אף כאן בריאה ועשיה.

(אבות דרבי נתן פרק לא, משנה ג)

 

 'ואהבת לרֵעך כמוך' (ויקרא יט) רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה.

 בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה.

(ירושלמי נדרים פרק ט, הלכה ד; ספרא)

 

'זה ספר תולדות אדם' (בראשית ה) זה כלל גדול מזה" פסוק זה מביע את אחדות המין האנושי. הגדול שבפושעים, הדיוטא התחתונה של ההשחתה, הכל כתוב בספרה' וכלול ב" תולדות אדם"; הכל התפתח מאדם אחד, שנברא בדמות אלהים... ובכן, כל בני האדם קרויים אדם , לעולם לא יאבד אדם צלם האלהים עד תום, - זו האמת הראשונה, הכתובה בראשית ההיסטוריה האנושית.

 (הרש"ר הירש על בראשית ה, א)

 

כל באי עולם נבראו בצלם

'חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה... שנאמר: 'בצלם אלהים עשה את האדם.' (אבות ג, יד) ...ובכל אדם, אמר רבי עקיבא. וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח, לא לבני ישראל לבדם ורצה רבי עקיבא לזכות את כל אדם אף לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפ"ח מהלכות מלכים (הלכה י') , וזו לשונו: 'ציווה משה רבנו ע"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל ייהרג, והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וכו' כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא'... ומעתה אני תמה למה זה רחקה הדרך מן המפרשים ולא רצו ללכת בה לפרש דברי רבי עקיבא שאמר מאמרו כלפי כל אדם, כי אם לישראל בלבד. ונסמכו במאמרם ז"ל 'אתם קרויים אדם'וכו'' והרי זה דרש על דרש. ובזה נכנסו בדוחק ענין הצלם. ובפירוש הכתוב שהביא לראיה. אבל בעיני זו הדרך דרך סלולה ומרווחת כי בא ר"ע להיישיר לכל באי עולם כאשר נצטוינו מפי משה רבנו ע"ה, כדברי הרמב"ם. ואם בכפיית חרב הרג ואבדן נצטווינו, כל שכן בכפיית דברים להמשיך לבם אל רצון קונם וחפץ צורם. יזכרם לטובה. ושהם חביבים שנבראו בצלם להורות נתן בלבם. כי זאת תורת האדם לעשות חוקי אלהים ומשפטיו מצד אשר הוא ציווה כדברי הרמב"ם, דהואיל שחיבבו לבראו בצלמו.

(תוספות יום טוב על אבות ג, יד)

 

"אדם מאדמה?"

כבר הבאנו ראיות דקדוקיות והגיוניות כדי לסתור את הדעה המקובלת על "אדם". לא "אדם" נגזר מ"אדמה", אלא היפוכו של דבר": "אדמה" נגזרת מ"אדם". זאת ועוד: האדם איננו "יליד אדמה" אופייני; שכן, במוצאו מן האדמה שייך האדם לשאר הברואים; ואילו ייחודו של האדם הוא בכך, שלא נברא כולו מן האדמה; אלא הנשמה בנפוחה בחומר אדמתו, היא היא העושתהו לאדם. עצם ההכרזה כאן מעידה, ש"אדם" מבטא את ייעודו הנעלה של האדם, וכן יעידו גם מקראות אחרים, כדוגמת "ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד, א). אדם ודאי לא נתפס כאן כגוש אדמה גרידא. כבר עמדנו על קרבת "אדם" ל"אדום". האור האדום נשבר פחות מכל אור. ואכן, זה כל האדם: הוא ההתגלות הקרובה ביותר של האל, ובו מתגלה שכינה בתחתונים. - כמו כן קרוב אדם להדום; הוה אומר: האדם הוא הדום רגלי השכינה בארץ... כמו כן קרוב אדם לחתם; הוה אומר: האדם הוא חותמת האל בבריאה; הוא החותם, בו יכיר העולם את ריבונו הנעלם. - ובסופו של דבר, קרוב אדם לדמ(ה) בתוספת א' מייחדת. ייעודו של האדם להיות דומה לאלהיו; אך מוטל עליו להידמות לאלהיו בכחו החפשי והפעיל. הוה אומר: האדם הוא נציג ובא כח לאל. כל המושגים האלה חד הם; אחד הוא ייעודו כ"אדום", "הדום", "חותם" ו"א-דם". הכל מסתכם במושג מילוי המקום, אדם הוא אפוא נציג ובא כח.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על בראשית א, כ"ו)

 

 

...וסיפר ראשונה כי הוא יתברך ברא האדם בצלמו כדמותו, למען יבחר להידמות ליוצרו כפי האפשר, כי בזה ישלם ויהיה פעלו שלם ונכבד מכל פועל זולתו, כראוי לו יתברך המרומם על כל זולתו. והוא רחום בחמלתו נתן לאדם די מחסורו שלא בצער, ויניחהו בגן עדן, עד שהרע מעשיו וקלקל את פרנסתו שגרשו האל יתברך משם לעבוד את האדמה, ולטרוח כמה טרחות עד שלא אכל פת.

(מתוך הקדמתו של רבי עובדיה ספורנו לפירושו על התורה)

 

קוראים מגיבים

יפה עשה פנחס לייזר (פ' כי תצא) שהזהיר אותנו מפני הסכנה שבמלחמות יזומות, במיוחד אלו שהן רק "להרבות בגדולתו ושמעו" של המלך, ולכן כמה חשוב שהחלטות לצאת למלחמות כאלו יקבלו אישור מ"אינסטנציה שיפוטית בלתי תלויה".

בין האירוניות שבציונות ימינו היא האפשרות שמנהיג יכנס למו"מ לקראת שלום - ולא מלחמה - כדי להרבות בגדולתו ושמעו.

כמובן, שלום צודק ויציב נקבל בזרועות פתוחות ממניע כל שהוא, אך מו"מ כזה הנובע בעיקר ממניעים פוליטיים אישיים עלולים לגרום נזק של ממש. לצערנו, לא ברור מה היא האינסטנציה השיפוטית הבלתי תלויה היכולה לפקח על מקרים כאלו.

דוד רזניק, ירושלים

 

פנחס לייזר, כותב המאמר ועורך שבת שלום, מעיר

אני מודה לדר' דוד רזניק על תגובתו ועל הערתו החשובה.

אכן, כל החלטה מדינית מצריכה שיקול דעת ובוודאי מן הראוי שמשא ומתן לשלום ייעשה לא מתוך שאיפות של הישרדות פוליטית או כ"ספין" תקשורתי, אלא מתוך רצון כן לבחון את האופציה של הפסקת שפיכות הדמים והשכנת שלום בארצנו.

יחד עם זאת, הדגשתי בדבריי את הסכנה שביציאה למלחמת הרשות מתוך עיון והתבוננות בהשלכות המוסריות של מלחמות אלו על האדם והחברה, מתוך קריאה בדברי חז"ל והפרשנים על הפרשות הראשונות ב"כי תצא".

לפי קריאה זו, פרשת כי תצא מתארת את מה שעלול לקרות כאשר מחליטים לצאת למלחמת ברירה. בדברים שכתבתי, הדגשתי את יצר הכיבוש הקיים בכל אדם ובכל חברה והצורך לרסנו.

יצר זה בא על סיפוקו במלחמה ובפעילות אלימה ולא במשא ומתן שמטרתו השגת שלום.