בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר.

וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב

וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ.

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד.

 

 

אמר רבי ברכיה: כך דרשו שני גדולי עולם - רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:

'ויבדל' - הבדלה ממש; משל למלך שהיה לו שני איסטרטיגין - אחד שליט ביום ואחד שליט בלילה, והיו שניהם מדיינין זה עם זה, זה אומר 'ביום אני שולט', וזה אומר 'ביום אני שולט'.

קרא המלך לראשון, אמר לו: פלוני, יום יהא תחומך.

וכן לשני אמר לו פלוני, לילה יהא תחומך.

כך 'ויקרא אלהים לאור יום' - אמר לו: יום יהא תחומך, 'ולחשך קרא לילה' - אמר לו: לילה יהא תחומך.

אמר רבי יוחנן: הוא שהקב"ה אומר לאיוב (איוב לח) 'המימיך צוית בקר ידעת השחר מקומו, הידעת מקומו אי זה הוא', אתמהא?! א"ר תנחומא אנא אמרי טעמא, 'יוצר אור ובורא חושך עושה שלום' - משנבראו, עושה שלום.

ויקרא אלהים לאור יום - א"ר אלעזר: לעולם אין הקב"ה מיחד שמו על הרעה אלא על הטובה, 'ויקרא אלהים לאור יום ולחושך קרא אלהים לילה' אין כתיב כאן, אלא 'ולחושך קרא לילה'.

 (בראשית רבה ג, ו)

 

אל"ף בי"ת, בין ראשית לתכלית

עמוס ברדע

מעשה הבריאה מתחיל באות ב': "בּרֵאשׁית בּרָא אל-הים..." ומסתיים באות ת' "...ברא אל-הים לעשות". וכבר העמידו חז"ל תלי תלים של מדרשים ורמזים על המילה "בראשית" והאות בי"ת הפותחות את ספר הספרים. סופי תיבות של שלושת המילים הראשונות ואחרונות של מעשה הבריאה מציגים את הערך "אמת" מבחינת "ראש דברך אמת" כדברי בעל הטורים על האתר. האות בי"ת אשר מקור צורתה הוא ביתו של האדם, מסמלת את הבריאה. שמים וארץ וכל אשר בם מהווים את הבית האוניברסלי בו מצוי האדם. צורת הבי"ת היא צורה סגורה משלושת צדדיה ופתוחה רק בצידה הקדמי, היקום וכל אשר בו הוא מסגרת קיומו הפיזי והמנטלי של האדם, כל השגותיו התודעתיות מוגבלות לביתו שהיא המציאות הטבעית, אין הוא יכול להכיר את מה שמעבר לפרגוד, חושיו וכישורי תודעתו מסוגלים לתפוס את הטבע ולא מה שמעבר לו. הבי"ת פתוחה בצידה הקדמי, רמז ליכולתו של האדם להביט רק מעבר לנקודה הבראשיתית ולהיות מסוגל להבין את המציאות בתוך רצף של זמן מנקודה מסוימת בזמן הלאה, קדימה ולא אחורה. התורה פתחה באות בי"ת להודיע שהאל"ף של שם האלוקות ושם ההויה הם מה שמעבר לבי"ת (הנקודה הבראשיתית) ואינם כלולים במציאות השכלית והטבעית של האדם והבריאה.

ההקדמה לתיקוני הזוהר מעמידה את התורה כולה על הדגש של האות הראשונה בי"ת. "מאן ראשית? דא נקודה מלגאו דאיתמר בה: כל כבודה בת מלך פנימה". "דגש" בראשי תיבות "דא גזירת שמיא". הנקודה הנותנת טעם לבי"ת מדמה את הבריח התיכון של ההוויה כולה המסומל באות בי"ת. הדגש מורה על התוכן הרוחני אשר נותן טעם למציאות הטבעית. התוכן של הבריאה מתקיים כאשר יש בה אדם שהוא חלק ממציאות טבעית זאת העומד תדיר לפני גזירת שמים, לפני מה שמעבר להשגתו. זה מהותו של הדגש (דא גזירת שמיא) הנתון כעיגול התלוי על בלימה בתוך הבי"ת המסמלת את המציאות הטבעית ונותן לה את טעמה. "כל כבודה בת מלך פנימה" מוסיף מימד אינטימי לאותה הפנימיות של העולם הטבעי, המתבטאת באדם העומד מול גזירת שמים בתוך המציאות הטבעית המוחצנת והמסומלת בבי"ת.

מדוע נפקדה האות אל"ף ובאה במקומה בי"ת, היה לקב"ה להתחיל את תורתו באות אל"ף כפי שתרגמו ליוונית לתלמי המלך? "חמשה זקנים כתבו את התורה לתלמי המלך יוונית ועשרה דברים שינו בה, ואלו הן: אלהים ברא בראשית..." (אבות דרבי נתן פרק לז'). התשובה הניתנת ע"י דעת זקנים מבעלי התוספות: "באותה שעה באה אות אל"ף וקראה תגר ושילם לה הקב"ה במתן תורה, שפתח באל"ף דאנכי" (דעת זקנים בראשית א', א'), וכן בעל הטורים מקביל את עניין הבריאה לתכליתה, קרי, מתן תורה, ומחשב שמספר המילים בפסוק הראשון בתורה הוא שבע ומספר אותיותיו עשרים-ושמונה כמספר המילים והאותיות של הפסוק הפותח את עשרת הדיברות בחומש שמות "וידבר אלו-הים את כל הדברים האלה לאמר". וכן בסיכום הבריאה "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" (בראשית א', לא'), דרשו חז"ל כפי שמובא ברש"י על אתר "הוסיף הא' בששי בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר: יום הששי - כולם תלוים ועומדים עד יום הששי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה".

מהדברים דלעיל אנו למדים כי יש להבדיל בין הראשית הכרונולוגית לראשית הלוגית. בעוד שהבריאה היא ראשית כרונולוגית המשמשת אמצעי לתכלית והינה שניונית המסומלת באות השנייה בי"ת שבמילה בראשית, תכלית הבריאה, קרי, מתן תורה, היא הראשית הלוגית, וראשוניותה מרומזת באות הראשונה אל"ף המתחילה את עשרת הדיברות, "אנוכי ה' אלו-היך...". על דרך זאת נוכל להפליג לעניין נזר הבריאה, הוא האדם, שראש שמו מעוטר באות אל"ף, שכן הוא מגמת הבריאה, המיועד לקיים את גזירת שמיים. בריאת האדם שונה משאר הבריאה בכמה עניינים:

א. האדם נברא יחידי.

ב. האדם נברא ללא סוגים ומינים ולא נאמר בו "למינהו" כמו שנאמר בבריאתם של שרץ המים, העופות וחית הארץ.

ג." זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אתָם" (בראשית א', כז'), "... וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית ה', ב').

ד. האדם נברא בצלם אלוקים, ה. רק בו נאמר שעלה במחשבה להיברא ורק אחר כך נברא, וכך מתארת התורה את אשר נעשה מאחורי הפרגוד, "ויאמֶר אֱל-הִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ..." (בראשית א', כו').

ו. האדם נוצר יש מיש ולא יש מאין, "ויִּיצֶר ה' אֱל-הִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה.." (בראשית ב', ז').

ז. לא נאמר על יצירתו " וירא אלו-הים כי טוב".

האדם מוצג כיצור בינתחומי הניצב בין עולם העליון לזה התחתון, האדם עומד בארץ וראשו בשמים. צלמו כאלו-הים המיוחד באחדותו, ואכן, מחד גיסא נברא האדם יחידי ללא הבדל גזע ומין כבוראו, ומאידך גיסא, הפך לבעל מין והוטל עליו לפרות ולרבות כשאר בעלי החיים. הקב"ה נמלך עם בריאתו, הם השמים והארץ וכל אשר בהם ואומר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", דמות הכוללת את הבורא והבריאה כאחד. לאחר בריאתו מקבל האדם מרחב אחריות שבו אין לבוראו יכולות התערבות, כך שהטוב והרע של עצם בריאתו תלויים בו. וכך דורשים חז"ל, מדוע לא נאמר על בריאת האדם "וירא אלו-הים כי טוב"? משום שהטוב והרע מצוי בידו. ברמז נכלל האדם בפסוק המסכם "וַיַּרְא אֱל-הִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי" (בראשית א', לא'), התוספת של המילה "מאד" מרמזת לבריאת האדם משום שאותיותיו ואותיות "מאד" שוות.

המשורר האלו-הי בתהילים אומר "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלו-הִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ" (תהילים ח', ו'), צלם האלו-הים באדם המבוטא בפסוק זה "ותחסריהו מעט מאלו-הים" הוא קצה החוט היחידי שיש לאדם שהשגתו מוגבלת בחיפושו אחרי מהות האלו-הים. במידה והאדם נדרש לעבוד את אלו-היו, להידבק בו, להידמות לו ולאוהבו, אזי הוא צריך להשיגו. במידה ובאדם יש אלמנטים רוחניים אשר מהווים את צלם האלוקים מן הדין שיזהה אותם. אלו מהאלמנטים בנפשו של האדם מהווים צלם אלו-הים? האלמנט השכלי האינטלקטואלי או הרגשי? על-פי הפסוק "ויּאמֶר אֱלו-ֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרמֵשׂ עַל הָאָרֶץ" (בראשית א', כו') צלם אלוקים גורר אחריו את היכולת לרדות בטבע, ומכאן שצלם אלוקים מזוהה עם הכושר השכלי. ברם, אם היינו מעוניינים לצמצם את השיטות השונות ביהדות שעשו את היהדות ליהדויות הרבה, היינו יכולים להעמיד את כל המחלוקות על זיהויו של האלמנט הגבוה בנפש האדם המזוהה עם האלו-הות וגורם לו להיות בצלמו. פילוח זה היה מבחין בין "יהדות השכל" הכוללת את השיטות הרציונליסטיות שבראשם עומד אדוננו הרמב"ם לבין "יהדות הרגש" הכוללת את עולם הקבלה והמיסטיקה היהודית. בנוסף היינו מבחינים בין היהדות הרבנית והלכתית לעומת יהדות החסידית, בין הדבקות דרך היכולת השכלית המבוטאת ביגיעה בתורה לבין דבקות רגשית אקסטטית, המגיעה דרך התפילה. כל עולם עצום זה של הגות עומד על ראיית האדם נזר הבריאה כנושא את צלמו של האלו-הים, אשר עליו הוטל לתת את הטעם לבי"ת של בראשית.

עמוס ברדע הוא הוגה ומדען.

 

האדם, נזר הבריאה, הוא מורכב ורבגוני. האם היה נכון לברוא אותו??

אמר רבי סימון: בשעה שבא הקדוש ברוך לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא,הה"ד (תהילים פ"ה) חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו. חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכו לארץ. הה"ד (כפי שכתוב) (דניאל ח): 'ותשלך אמת ארצה'. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולמים, מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה (חותם) שלך? תעלה אמת מן הארץ, הה"ד (תהילים פ"ה) 'אמת מארץ תצמח'.

(בראשית רבה ח, ה )

 

האדם נברא יחידי

אדם נברא יחידי בעולם שלא יהו משפחות מתגרות זו בזו.ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות זו בזו, אילו נבראו שניים על אחת כמה וכמה.

(תוספתא סנהדרין פרק ח, ב)

 

לפיכך נברא אדם יחידי... מפני שלום הבריות שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך.

 (משנה סנהדרין ד, ה)

 

האדם נברא אחרון

תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה? שלא יהו המינים אומרים: שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית.

דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית.

(בבלי סנהדרין ל"ח, ע"א )

 

קללת הנחש

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

(בראשית ג, י"ד)

 

ר' אסי ורבי הושעיא בשם ר' אחא. אמר לו הקב"ה: אני עשיתיך מלך על הבהמה ועל החיה, ואתה לא ביקשת. אני עשיתיך שתהא מהלך קוממיות כאדם ואתה לא ביקשת - 'על גחונך תלך'. אני עשיתיך שתהא אוכל מאכלות כאדם ואתה לא ביקשת - 'ועפר תאכל כל ימי חייך'. אתה ביקשת להרוג את האדם ולישא את חוה - 'ואיבה אשית בינך ובין האשה'. הוי מה שביקש לא ניתן לו, ומה שבידו ניטל ממנו. וכן מצינו בקין, ובקרח ובלעם, ובדואג ואחיתופל, וגחזי, ואבשלום, ובאדוניהו, ובעוזיהו, ובהמן, מה שביקשו לא ניתן להם, ומה שבידם ניטל מהם.

(בראשית רבה כ, ה)

 

לכאורה הפסוקית "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" יכולה להתפרש כברכה; הרי משמעות הדבר היא שאין צורך לטרוח, שהאוכל זמין בכל עת, שלא צריך לחפש, ואף לא להרים את הראש כדי לספק את הצרכים הבסיסיים?!

דע עקא: כאשר אין צורך לחפש, להתאמץ ולא מרימים את הראש, נשארים צמודים לאדמה ולא מתעלים ממנה. יש כאן וויתור על הייעוד האנושי ועל החיפוש, הנחוץ לכל התפתחות.

 (ע"פ ר' מנחם מנדל מקוצק)

 

הרב מאיר שמעון (מקס) ורשבסקי ז''ל

ביום כ' באלול תשס''ו הלך לעולמו בירושלים, לאחר מחלה ממושכת, הרב מקס ורשבסקי, אוהד תנועת עוז ושלום-נתיבות שלום. במשך רוב שנותיו, הוא כיהן כרב הראשי לשטרסבורג ולמחוז הריין התחתון שבחבל אלזס. בהלווייתו וקבורתו בבית העלמין סנהדריה, הספיד אותו בנו מיכאל ורשבסקי ובו ביום פורסם ביומון של העיר שטרסבורג מאמר בכותרת 'הרב שאהב את בני האדם'.

הרב ורשבסקי ז''ל נולד בשטרסבורג בשנת 1925. הוא התחיל את לימודי ההכשרה לרבנות ב-1942 בבית הספר האגדי PSIL אשר הוקם בימי הכיבוש הגרמני בעיר לימוג' ע''י הרב אברהם דויטש ז''ל. ב-1944 התגייס הרב ורשבסקי ליחידת הפרטיזנים היהודים מטעם תנועת הצופים היהודים ונלחם בכל הקרבות בהם השתתפה היחידה. לאחר שחרורו, השלים את לימודיו והוסמך כרב בלונדון. הוא כיהן כמנהל מערכת החינוך של הקהילה היהודית בשטרסבורג וכסגנו של מורו, הרב הראשי אברהם דויטש עד שהתמנה ליורשו בשנת 1970. הוא היה נשוי למיריי מצגר, ונולדו להם 3 בנים ו-4 בנות , רובם תושבי ירושלים. עם פרישתו של הרב לגימלאות ב-1987, עלו בני הזוג ורשבסקי ארצה והתיישבו בירושלים, בה רבים מאוד מחבריהם ומתלמידיהם היו למענם סביבה קהילתית אוהבת. ביתם היה מאז ומתמיד מופת של הכנסת אורחים ומוקד של חיים חברתיים וקהילתיים תוססים.

עם עלייתו, הצטרף הרב ורשבסקי לעמותת שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם והיה חבר הוועד המנהל שלה. הוא היה מומחה בנושא תולדות יהודי אלזס וכתב הרבה מונוגרפיות העוסקות בתולדות החיים של רבנים ואנשי ציבור ביהדות חבל אלזס, ומחקרים על המנהגים המיוחדים ליהודי אלזס.

יהי זכרו ברוך.

לוסיאן לזר