וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן, יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם.

וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

 וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת. (במדבר א, נא-נג)

 

 

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים אשר יעשו: חושן ואפוד". אמר: הללו למי אמרו? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול.

בא לפני שמאי. אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו.

בא לפני הלל. גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? הלך וקרא .כיוון שהגיע "והזר הקרב יומת". אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.

נשא אותו גר קל וחומיר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל", כתיב עליהם "והזר הקרב יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו, אל אחת כמה וכמה?!

בא לפני שמאי. אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהו גדול? והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת"!

בא לפני הלל. אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

לימים נזדווגו שלושתן למקום אחד. אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה .

(שבת לא, ע"א)

 

 

הלוך נלך למדבר

אביגדור שנאן

אף שסיפור התורה על נדודי בני ישראל בדרכם לארץ כנען החל עוד במהלך ספר שמות ונמשך לאורך ספר ויקרא, הרי שבחומש במדבר - שבו מתחילים אנו בקריאה בימים אלו - מסופרים האירועים העיקריים שאירעו באותם ארבעים שנה של נדודים במדבר סיני. המדבר גם נזכר בחומש זה הרבה יותר פעמים מאשר בכל חומש אחר, ויפה הוא התואם שבין שמו המקובל של החומש, הנטול כידוע מן הפסוק הפותח אותו, לבין תכניו ולשונותיו. אמנם במקורות קדומים מצאנו שהחומש קרוי דווקא "ספר וידבר" (כגון מדרש ראשית רבה סד, ח), אך אפשר שהבחירה בשם הידוע לנו נבעה דווקא מן התחושה שהמדבר ולא הדיבור הוא כאן העיקר.

מה הוא המִדבר עבור חכמינו זכרם לברכה? כיצד הוא מצטייר מן המשנה, המדרשים והתלמודים? מתברר כי על שלושה דברים עומד המדבר בספרותם: על הסכנה, על הדרור ועל הפלא.

על הסכנה כיצד? באותם ימים היה המדבר, הן בשל תנאי-החיים המיוחדים ששררו בו והן בשל ריחוקו מן הציביליזציה, מקום שמסוכן לשהות בו ויש לברך על יציאה ממנו בשלום. "ארבעה צריכים להודות", קובע התלמוד הבבלי (ברכות נד ע"ב), כשהוא מניח יסוד למה שאנו קוראים ברכת הגומל, ומפרט: "יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא".

על הדרור כיצד? חכמים מדגישים כי אין במדבר לא בעלות ולא גבולות; כולו רשות הרבים והכול בו מסור בחינם לכול, הפקר - אך לא הפקרות - מוחלט. כשבאו חכמים להסביר מדוע ניתנה תורה במדבר דווקא, ביקשו למצוא קווי דמיון וקישור בין התורה ובין המדבר ולימדונו כי "מה המדבר הזה אין לו סוף - כך דברי תורה אין להם סוף" (ילקוט שמעוני, יתרו, רעג), וכן אמרו כי "בשלושה דברים ניתנה תורה, באש ובמים ובמדבר... מה אלו - האש והמים והמדבר - חינם לכל באי עולם, כך דברי תורה חינם הם" (במדבר רבה א, ז). אין סופיות, חינם, חופש ודרור הם אפוא מאפייני המדבר.

על הפלא כיצד? במקום שהוא מחוץ ליישוב, במקום שאיננו כפוף לחוק המקובל, במקום שבו כבר יצאו מים מסלע וירד מן משמים, הומתקו מים מרים וענני כבוד עטפו את העם, במקום כזה יש לצפות לפלאים ולניסים בכל זמן, וידועים הם סיפורים נס ופלא שהוסיפו חכמים על המסופר במקרא מכאן, ומעשים שסיפרו על תקופתם שלהם, מכאן, כגון הרפתקאותיו של רבה בר בר חנה שחלקם מתרחשים במדבר.

במקום מסוכן ביותר, אשר החיים בו מותנים בחסד האל וישועתו, במקום שקל ביותר לעבור על חוק וסדר ולגלוש להפקרות וחטא, במקום כזה בחר האלהים, על פי סיפור התורה, לגבש את עם העבדים לעמו הנבחר, לא מעט באמצעות ניסיונות שונים שבהם נתנסה העם והתחשל. במקום כזה גם בחר את שליחיו הנבחרים כאשר העמיד גם אותם בניסיונות שונים. כך, למשל, המסורת הידועה על בחירת משה ודוד, אבי הנביאים וראש למלכים, על בסיס בדיקתם ובחינתם כרועי צאן במדבר:

"ה' צדיק יבחן" (תהילים יא, ה) ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר "ויבחר בדוד עבדו ויקחהו ממכלאות צאן" (שם עח, ע). מה הוא "מכלאות"? כמו: "ויכלא העם מהביא" (שמות לו,ו). היה (דוד) מונע [כלומר: כולא, סוגר במסגר את בני הצאן] הגדולים והיה מוציא הקטנים תחילה לרעות כדי שירעו הקטנים הרכה [היינו: החלק הרך שבעשב], ואחר כך היה מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים כדי שיהיה אוכלים עשב השדה [נוסח אחר: עשב הקשה]. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות את הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי. הדא הוא דכתיב: "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו" (תהילים עח, עא). ואף משה לא בחנו אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאן של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו עד שהגיע לחסות [כנראה: אזור של צמחייה ירוקה סביב מקור מים]. כיון שהגיע לחסות נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר לו: אני לא היית יודע שרץ היית מפני שעייף [ומשמעו: צמא] אתה. הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר לו הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, חייך - אתה תראה צאני (שמות רבה ב, ב).

רק במצב של בדידות קיצונית, ללא קשר יציב אל עמים אחרים ואל תרבויות אחרות, ורק תוך מיבחן מתמיד ומאמץ קשה, אתגר אחר אתגר וניסיון אחר ניסיון, הולך העם, מתגבש ונעשה ראוי לשמו ולמעמדו. הנחה זו של התגבשות דת חדשה ועם חדש במדבר, ובמדבר דווקא, עומדת גם מאחורי המסורות המדרשיות הרבות שעניינן באבי האומה, אברהם, המכניס אורחים במדבר ומקרבם תחת כנפי השכינה, וכך יוצר דת חדשה ואמונה חדשה, כגון מסורת אגדית שעניינה באמור באברהם העושה "צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). לפי הבנת הדרשן "צדקה" היא דרך רכה של שכנוע ואילו "משפט" היא דרך קשה ותקיפה, ואברהם אוחז בשתי הדרכים בבואו לצרף אנשים אל האמונה החדשה:

אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים (במדבר). משהיו אוכלים ושותים אמר להם: ברכו. אמרו לו: מה נאמר? אמר: ברוך אל עולם שאכלנו משלו. אם היה (האורח) מקבל עליו [היינו: מסכים] לברך - היה אוכל ושותה והולך לו, ואם לא היה מקבל - אמר לו (אברהם): שלם את חובך, והוא אומר לו: מה עלי לשלם? אמר לו: לוג יין בעשרה פולרין [והוא סכום גבוה למדיי] וליטרת בשר בעשרה פולרין וכיכר לחם בעשרה פולרין. מי נותן לך יין במדבר? מי נותן לך בשר במדבר? מי נותן לך פת במדבר? מי שהיה רואה שצרתו צרה, היה[נכנע ו]אומר: ברוך אל עולם שאכלנו משלו. הדא הוא דכתיב: בתחילה צדקה ובסוף משפט [כלומר: תחילה בלשון רכה ובשכנוע ובסוף בלחץ ובאיום] (בראשית רבה מט,ד [המקור רובו בארמית]).

המדבר הוא מקום מרכזי של התהוות, התחלה, התגבשות, לא לעם ישראל המקראי בלבד. כך, למשל, כת אנשי ים המלח - ותהא זהותם אשר תהא - אשר ברחו אל המדבר כדי להתרחק מן העם החוטא ולהתבודד שם בלימוד תורה ותפילה סגפניים בהמתנה לקץ העולם ולהתגלות אור ישועתם שלהם. ובדומה ניתן להצביע על יסודות ברורים במסורות הספרותיות על היווצרותה של הנצרות, יסודות הקשורים בדמותו של יוחנן המטביל שהיה "קורא במדבר" (מתי ג 1) את קריאתו להכיר במלכות השמיים המתחדשת ובאה. מתברר כי בהקשר של יהדות ארץ ישראל הקדומה, צריך אתה יסוד של "מדבריות" אם בפיך בשורה חדשה ורעננה, שינוי ותמורה. גם האסלאם צמח, כידוע, מן המדבר והספרות היהודית שנכתבה בתקופת המפגש עם הדת החדשה הזו היתה ערה בהחלט לנקודה זו.

"מי זאת עולה מן המדבר / מתרפקת על דודה". במילים אלה בין השאר מתאר מחבר מגילת שיר השירים המקראית את קשר החיבה המיוחד שבין גבר לאישה, בין האוהב ואהובתו. חז"ל העניקו, כידוע, למגילת שיר השירים מימד נוסף, חדש ומפתיע בראותם אותה שירת אהבה בין אלהי ישראל, הוא הדוד, ובין רעייתו, כנסת ישראל, וכמעט כל חלקיה של המגילה נתבארו ברוח דרשנית זו. את המילים "מי זאת עולה מן המדבר" הבין ברוח זו המדרש כתיאורה של האהובה, עם ישראל היוצא מן המדבר, ואת המילה "עולה" דרש במשמעות מטאפורית כעילוי, התעלות, התרוממות והשגבה, וכך אמר: "מי זאת עולה מן המדבר - עילויה מן המדבר", והוא הולך ומפרט את כל מעלותיה של האומה ותולה אותם במדבר: "תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, סנהדרין מן המדבר" וכיוצא באלה עוד ועוד. ומסכם המדרש וקובע כי "כל מתנות טובות שנתן הקב"ה לישראל - מן המדבר" (שיר השירים רבה ג,ד). המדבר לפי זה הוא מקור עושרו וכוחו הרוחני של עם ישראל.

עדיין מצטלצלים באזנינו רעמי חגיגות יום העצמאות החמישים ושמונה למדינת ישראל, וקשה שלא להזכיר בהקשר זה את מילות הפתיחה של מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". אינני מבקש לחלוק על מנסחי המסמך החשוב הזה, אך קריאה במקורות מלמדת כי דווקא המדבר, מקום שאיננו מקום, הוא לדעת חכמים ערש מולדתו של העם וכל טובו וטובותיו מן המדבר הגיעו. וכן לעתיד לבוא: "עכשיו אין אילנות במדבר ועתיד להיות שם אילנות שנאמר 'אתן במדבר ארז', ועכשיו אין שם דרך שכולו חול... ועתיד להיות שם דרך שנאמר 'אשים במדבר דרך'" (תנחומא מסעי ג) ובעינינו אנו רואים בהתיישבות שבמדבר ובאילנות הצומחים במדבר, והלוואי ונדע להמשיך ולהפריחו, שכן "אמר הקב"ה זה המדבר טוב מכל המדינות" (על פי תנחומא במדבר ב).

פרופ' אביגדור שנאן מלמד בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטה העברית בירושלים

 

 

שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם.

(במדבר א , ב)

ויאמר המלך אל יואב שר החיל אשר אתו: שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם.

(שמואל ב כד, ב)

 

האם חטא דוד?

...והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו. ועוד כי התורה ציוותה שבפקוד אותם יתנו איש כופר נפשו למנות מה שיתנו לו 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם', כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

(רלב"ג שמואל ב; שם, א)

 

...ומפרטי הפרק (שמואל ב כד) הלוא נראה שהמפקד הזה לצורך צבאי הוא, שהרי המפקד הוטל על "יואב שר החיל" ועל שרי החיל, והנמנים היו רק "איש חיל שולף חרב"

ואם ישאל השואל - הן לא אסרה תורה השתדלות האדם ומאמציו במלחמת הקיום, ולהיפך דורשת היא מן האדם עשייה ופעילות וחריצות והשקעת כוחו ואונו ורוחו בשמירת החיים ובהארכתם וביישוב עולם, וצבא להגנת העם והארץ מפני אויביו הן בכלל כל אלה הוא, ומה הייתה טענת רלב"ג (ואברבנאל)...?

כללו של דבר: אין הצבא והחיל אלא כלי הנצרך לשעתו ובעת הצורך, אך אין הוא כלי להתגאות בו ואינו ערך כשלעצמו.

(מתוך עיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, עמ' 22)

 

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

(הושע, ב, כ-כא - מתוך ההפטרה לפרשת במדבר)

 

בצדק ובמשפט - שתתנהגו בהן.

ובחסד וברחמים - שיבוא לך מאתי על ידיהם. באברהם אבינו כתיב (בראשית יח) 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט' וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב"ה, שנאמר (דברים יג) 'ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד' (שם /דברים/ יז).

פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה) 'ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו' אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים, שנאמר (ירמיה טו) 'כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים' וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט, שנאמר (ישעיה א) 'ציון במשפט תפדה וגו'' הקב"ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן.

(רש"י שם, שם)

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozshalom@netvision.net.il
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.