וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא

בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר א, מח- מט)

 

 

את מטה לוי לא תפקֹד

בשעה שאמר לו הקב"ה למשה 'אך את מטה לוי לא תפקוד...' נתירא משה ואמר: שמא יש פסול בשבטי, שאין הקב"ה חפץ שאמננו.

אמר לו הקב"ה למשה: לא אמרתי לך כן, אלא להוציאן מן הגזירה שלא ימותו עמהם,ככתוב 'ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל' למה? שהלוים שלי הן והיו לי הלוים שכל מי שהוא מקרב אותי אני מקרבו הם קרבו עצמן לי,שנאמר (שמות לב) 'יאמר משה: מי לה' אלי? ויאספו אליו כל בני לוי' - הן קרבו אותי ואני מקרבן 'והיו לי הלוים', ולא עוד אלא לפי שנמצאו עמי נאמנים ששמרו אזהרתי (שמות כ) 'לא יהיה לך אלהים אחרים...' לפיכך הן ראוין שיהיו נאמני ביתי ואתה הפקד את הלוים ...'

(במדבר רבה א, יב)

...באותה שעה (שבני ישראל עבדו את העגל), רק שבט אחד היה נאמן לה' ולתורתו; הוא הגן על אופייה של תורה, שהיא מחוץ לתחום שליטת האדם; הוא הציל אותם מן העם ושמר עליה אף מפני קרוביו. שבט זה הוא שבט לוי, מוּנה עתה "שומר" לתורה - ולשם כך נבדל מן העם. הוא לא היה חלק מן "העדה", אלא הוא היה קודש ל"עדות" - שהיא הנשמה השולטת בעדה. משום כך לא התפקד בתוך בני ישראל.

(הרש"ר הירש במדבר א, מח)

 

 

"לכתך אחרי במדבר" - על משמעות התהוותו של עם ישראל במדבר

גילי זיוון

פרשת במדבר הפותחת את ספר במדבר היא תירוץ טוב עבורי לבחון את המשמעות שהעניקו הוגים שונים לסיפור התהוותו של עם ישראל במדבר. ארבעים שנה של נדודים במדבר לפני כניסה לארץ נושבת מה משמעותם? המדבר הוא אנטי-תזה לארץ נושבת, מקום בו נתון האדם לחסדי בורא, לא פחות מאשר לחסדי אדם. האם הוא מקום החופש או הפחד והתלות?

שולמית הראבן היטיבה לתאר טעמה של אותה חווית מדבר עבור העבריים הנמלטים מאדוניהם המצריים:

"חופש עצום, גדול, למעלה ממידת אדם עמד באויר. לא היה סדר יום, ודומה היה כאילו אין עוד סדרי עולם... לא היה אדון ולא עבד. היה מדבר שאינו מאיים, ונקיקים... היה שקט מוחשי. היה אין סוף שמים...

לא היו קולות. מעט-מעט פעיות וצניפות של עדר, מעט קולות אנשים בנקיק ועל המים, פה ושם צריחה חדה של עוף מדברי. אוזניהם רוחצו מכל קולות הארץ המיושבת. גם מצעקות המעבידים..." (מתוך הטרילוגיה "צמאון" - "שונא הניסים").

מהו תפקידו של המדבר? שחרור מקולות האדון והעבד? מקולות היאור וחרטומיו? מה משמעותה של העובדה שרגעי הראשית של התהוות עם ישראל לא היו על אדמתו?

אבחן שאלה זו דרך עיניהם של שלושה הוגים מודרניים: אריך פרום, פרנץ רוזנצוויג וישעיהו ליבוביץ.

אריך פרום, פסיכולוג ופילוסוף (נולד ב-1900 בגרמניה וב-1933 הגר לארה"ב), ראה בנדודי עם ישראל בשחר ההיסטוריה היהודית עדות למאבקה של היהדות באֵל הרכושנות. ארבעים שנות נדודים במדבר הם ארבעים שנה של היות (being), של הוויה אנושית שאינה מבקשת להגדיר עצמה דרך בעלנות, זוהי תקופה בה מתחנכים העבדים של אתמול להכיר בעיצוב יחסים מסוג אחר, ביחסי אנוש שאינם מושתתים על בעלות ורכושנות. המדבר הוא סמלם של חיים מסוג זה.

"המדבר אינו בית. אין בו ערים. אין בו רכוש. זהו מקומם של נוודים שיש להם מה שהם צריכים לו, ומה שהם צריכים לו אינו אלא צורכי החיים ההכרחיים, לא נכסים... חיים במדבר כהכנה לחיי חרות" (אריך פרום, בעלנות או מימוש עצמי, עמ' 59, הדגשה שלי - ג"ז).

"איש לפי אוכלו ליקטו" (שמות טז, 18) נאסר על בני ישראל לאגור אוכל:

"לראשונה מנוסח כאן עקרון שמארקס הוציא לו מוניטין: לכל אחד לפי צרכיו. הזכות לקבל מזון נקבעה ללא הגבלה... הצו השני יוצא נגד אגירה, חמדנות ורכושנות. נאסר על בני ישראל לאגור כל דבר שהוא עד הבוקר" (פרום, שם, עמ' 60).

המאבק ברכושנות מתבטא גם בצו איסור לקיטה בשבת ובציווי ללקוט ביום השישי מנה כפולה, עבור יום שישי ושבת. השבת אינה רק יום מנוחה, אלא היא מבטאת חיים ללא העברת חפצים מרשות לרשות, ללא רכישה, ללא העברת בעלות.

ביום השבת חי אדם כאילו שאין לו דבר, עוסק הוא בהוויה גרידא, כלומר, בביטוי כשריו החיוניים: להתפלל, ללמוד, לאכול, לשתות, לשיר לאהוב (פרום, שם, עמ' ,61 דגש במקור - ג.ז.).

מי שהדגיש יסוד זה של השבת היה הפילוסף והתיאולוג אברהם יהושע השל. לשיטתו השבת היא מעין הקפאה של מרוץ חיי החומר, היא "היכל בזמן" שאינו נבנה על ידי "ריבוי היש" אלא על ידי העשרת ההוויה. "לא כל המרבה נכסים מרבה עצמיות" (אברהם יהושע השל, השבת, עמ' 11, הדגשה במקור - ג.ז.).

הנדודים במדבר, כמו השבת, הם חיים בלתי-שגרתיים, נטולי רכוש ובעלות על קרקע, שמטרתם הפנמת הרעיון שהאדם אינו מוגדר דרך נכסיו, האדם הוא מה שהנו ולא מה שיש לו.

האמנם הצליח עם העבדים להתנער מיחסי בעלנות ורכושנות במדבר? מסתבר כי "בני ישראל אינם יכולים לחיות ללא בעלנות" (שם, עמ' 62). כישלונה של המהפכה ניכר גם לאור התנהלותם של השבטים הנכנסים לארץ ישראל ולאור התפתחות משטר המלוכה הישראלי. בניגוד לכך, הנביאים וחכמי התלמוד הם, לדעת פרום, ממשיכי המאבק בקידוש המקום והרכוש.

כיוון אחר למשמעות התהוותו של עם ישראל במדברות סיני מציע הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג (נולד בשנת 1886 ונפטר ב-1929) מחבר "כוכב הגאולה". רוזנצוויג מפתח היסטוריוסופיה ייחודית בניסיונו להבין את ההיסטוריה של העם היהודי ביחס לשאר עמי העולם: העם היהודי נבדל לדעתו, מעמי עולם בכך שדי לו "בקרבת הדם" ואין הוא זקוק לארץ, לאדמה, על מנת לבטא את עצמיותו. יחודו של עם ישראל מחייב אותו להתעלות מעל להיאחזות בקרקע, כי זו, כלשונו, אמנם "מזינה... אך גם כובלת". עם ישראל החי ב'נצח' ולא ב'היסטוריה' צריך, לדעתו, להתגבר על כבלי הלאומיות המשעבדים, ולהתמסר לחיי האמונה הנצחית.

"אומות-העולם... נועצות הן את שורשיהן לתוך לילה של האדמה, שהיא עצמה מתה אך משפיעה חיים, ומאורך ימיה שלה נוטלות הן ערובה לאורך ימיהן שלהן" (רוזנצוויג, כוכב הגאולה, עמ' 324).

אולם, הוא מוסיף, הסכנה מצויה ב"מקום שאומה אוהבת את אדמת המולדת יותר משהיא אוהבת את חייה", גם "אם תשעה מונים תציל אהבה זו את קרקע המולדת מכף האויב ..., הרי בפעם העשירית יישאר מה שאהוב יותר, הקרקע, וחייה של האומה עצמה יסופו עליה" (שם, הדגשה שלי - ג"ז). דבקות זו, טוען רוזנצוויג, עלולה להביא לחדלונו של העם.

דומה כי שני סיפורים ניצבים ברקע חזונו הקשה של רוזנצוויג: סיפורה של הלאומניות הגרמנית וקורבנותיה, כפי שנגלתה לחייל פרנץ רוזנצוויג, הפילוסוף היהודי-גרמני הצעיר המוצב בבלקנים במלחמת העולם הראשונה, ולצידו ניצב הסיפור המקראי, על הולדתו של עם ישראל, כסיפור בעל בשורה שונה לחלוטין.

סיפורו של עם ישראל מתחיל באבי האומה, אברהם, המצוּוה לצאת מארצו וממולדתו אל הארץ אשר יראה לו האלוהים. ובהמשך אנו נפגשים בעם ישראל, היוצא ממצרים למדבר הגדול. סיפורי ראשית אלו מבטאים, על פי רוזנצוויג, את אי-תלותו של העם היהודי בארץ, את בשורתו הא-היסטורית ואת אופיו האַ-לאומני של העם.

"לעם הוא נעשה... בגלות, תחילה במצרים, ולאחר כן בבבל... הוא שומר תמיד על אי-תלות של אביר נוסע, ושעה שהוא משוטט במרחקים... ונושא נפשו אל המכורה שנטשה, הוא נאמן לארצו יותר משהוא נאמן לה בזמנים שהוא יושב עליה." (שם, עמ' 325).

רוזנצוויג משווה בין היהדות לנצרות וטוען כי היהדות המשולה לאש, כבר הגיעה אל הנצח בניגוד לנצרות, המשולה לקרני האור, עליה מוטל תפקיד השליחות של הפצת האמת. לפיכך הנצרות נאבקת, נלחמת, כובשת, חיה בהיסטוריה. היהדות, בניגוד לה, כמי שהגיעה כבר אל הנצח, מגשימה עצמה בעצם קיומה. הנצרות היא הדרך אל הנצח והיהדות היא חיי הנצח. לפיכך, הציונות נראתה לו כשאיפה מסוכנת לנורמליזציה. עם א-נורמלי לא יכול לפתור את בעיותיו בדרכים נורמליות (בעזרת האדמה). עם ישראל צריך, לשיטתו, לבנות ארגונים יהודיים רוחניים ולא מדינה יהודית.

ההוגה האחרון שהייתי מבקשת להציץ בדבריו בעניין הנדון, הוא ישעיהו ליבוביץ. גם הוא עומד על העובדה כי "התורה לא ניתנה בארץ היעודה". (ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 291). קיום התורה אינו תלוי בארץ מסוימת. התורה כפי שאומר המדרש נתנה ב"דימסון של עולם" (מקום ציבורי ביוונית), מקום שאין עליו בעלות פרטית, מקום שהוא קניין הכל. "כל הרוצה ליטול יבוא ויטול". ובמדרש אחר: "מה מדבר הפקר לכל, אף דברי תורה מופקרים לכל מי שירצה". מטרת המדרש, אומר ליבוביץ,

"להוציא מלבם של אותם הסוברים כי עבודת ה' מותנית בארץ ישראל... התורה נתנה לאדם באשר הוא אדם, ולא באשר הוא בן ארץ-ישראל או בן מקום אחר. ארץ ישראל היא המסגרת שנקבעה לצורך קיומו של עם ישראל, ...אולם בשום פנים אין המצוות ואין תוקפה של התורה קשורים בארץ, ...דבר זה צריך להאמר בחריפות כלפי כל אותם יהודים כשרים רבים, אשר בתמימותם משקיעים מאמצים להפוך את עם-ה' לעם-הארץ " (שם, עמ' 192-291, דגש במקור).

בלשונו החריפה עומד ליבוביץ הציוני, החי במדינת ישראל הריבונית, על הסכנה הטמונה בהפיכת הארץ לגורם מקודש. דומה, כי גם בלי לאמץ את תפיסתו האקזיסטנציאלית-מיסטית של רוזנצווייג ביחס לעם ישראל, מהדהד הפחד הרוזנצווייגי בדבר הפיכת הארץ מאמצעי לעיקר בדברי ליבוביץ.

אכן למרות ריחוקם ההיסטורי של דברי רוזנצווייג (מי יודע? האם היה משנה רוזנצווייג את גישתו אם היה מאריך ימים עד לשואת יהודי אירופה?) ומידה של רבה של נאיביות שיש בהם, לא פג תוקפה של ההזהרה החבויה בהם לעם שכבר שכח מזמן את חווית המדבר. ההזהרה שלא לקדש את האדמה המתה עד כדי כליה עבור החיים עליה.

גם הזהרתו של פרום, מקבלת משמעות עם השתרשותנו בארץ והיותנו לחברה בעלת נכסים וקניין. כל חברת שפע עלולה ליפול למלתעות עגל הזהב. הגדרת ה'אני' או הזולת בעזרת רכושו, בעלותו, היא נטייה טבעית לחברה האנושית-הצרכנית, אולם בסיפור המדבר, כמו במושג השבת, חבוי אתגר להגדרה עצמית אחרת.

לסיום, אני מבקשת להזכיר מדרש נוסף ברוח דבריו של פרום, המצביע על המדבר כמצב נפשי של התרוקנות ממלאות וחשיבות עצמית. מצב של הקשבה מלאה לקולו של ה'אחֵר' (הטרנסצנדנטי, או זה המצוי לצדנו).

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר "במדבר סיני" (במדבר רבה פרשה א).

רק מי שיוכל לשים עצמו כמדבר יוכל כמשה לשמוע את קול האל המדבר אליו במדבר סיני: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני..." (במדבר פרק א, פס' א).

ד"ר גילי זיוון היא מנהלת מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות בקיבוץ עין צורים.

הערת העורך: מאמר זה של דר' גילי זיוון פורסם בעבר ב"שבת שלום" (גיליון 238), אך לא מכיוון שלא נס לחו, אנו מפרסמים אותו שוב.

 

שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך

ואמר רבי יוחנן - אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? - אין, דכתיב (תהלים קכ"ב) 'ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו'.

(בבלי תענית ה ע"א)

 

כעיר שחֻבּרה לה יחדו - א"ר יהושע בן לוי עיר שהיא עושה כל ישראל חברים.

(ילקוט שמעוני תהילים רמז תתעט)

 

...ולעולם הבא, כשיחזיר הקדוש ברוך הוא את הגלויות לירושלים, בשלום מחזירן, שנאמר: "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך" (תהלים קכב, ו). וכן הוא אומר: "הנני נוטה אליה כנהר שלום" (ישעיה סו יב).

(מדרש תנחומא צו סימן ז)

 

...השלום איננו רק דבר של נטייה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכוחות היותר פוריים שבאומה. אנו צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים ההולכים ומתרבים, המפלגות הפדרציות והפרקציות, האגודות והמניינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות אחד שיישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא-הרף בכל התעמולות היותר רצויות בעבודת אחדות האומה, השויית המחלוקת והתקשרות-השאיפות. כשם שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבוא על-ידי התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ה' לעשות חיל, לרכוש את הארץ, לגאול אותה לעבדה ולבנותה, לכבש אותה בכיבושים קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ה' אשר על אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת (מסכת עדיות), צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה, על-ידי כחותיה היותר טובים, תלמידי-חכמים המרבים שלום בעולם.

(מתוך מכתב אל נציגי המזרחי בקונגגרס הציוני, אגרות הראי"ה לרב קוק זצ"ל , אגרת תקעא)