וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם

 וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת.

 וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם.

וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

 וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת. (במדבר א)

 

על גבולות ומרחק נכון

'אתה הפקד את הלוים וגו'' למה? שהם נאמנים לי - אף בשעת פירוקו והקמתו איני חפץ באחרים שיפרקוהו ויקימוהו אלא הם, ככתוב 'ובנסוע המשכן וגו''

יכול המצווה על הלוויים, אבל אם עשו ישראל רשות? תלמוד לומר: 'והזר הקרב יומת', וכן הוא אומר (תהלים קא) 'עֲשֹׂה סֵטִים שָׂנֵאתִי לֹא יִדְבַּק בִּי' - אלו ישראל שסטו מאחרי המקום ועשו את העגל ושנאן המקום להיות גזברין שלו, ולא תאמר שלא יגעו בו ישראל בשעת מסעות, אלא אף בשעת המחנות לא יקרבו אליו אלא בני לוי, ככתוב 'וחנו בני ישראל איש על מחנהו... והלוים יחנו סביב למשכן העדות'.

ולמה אני מזהירן? שירחיקו ישראל עצמן מן המשכן, כדי שלא יהיה קצף עליהן שאינן ראויים להתקרב אצלו ככתוב 'ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל' אבל הלוים הם ישמרוהו, ככתוב 'ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות'.

'ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו' שרחקו עצמן מן המשכן ונתנו מקום ללוויים לחנות סביב למשכן.

(במדבר רבה א יב )

 

 

התורה של האחד ושל הרבים

מרדכי בק

בתורה, מסמן חג השבועות את חדוות הקציר הראשון של תבואות קיציות, חגיגה חקלאית של הטבע השופע ושל הפוריות התמידית של האלוהים.

שמו המקורי הוא חג הקציר וחג הביכורים (שמות כג', טז'). בזמן העתיק היו החקלאים מבלים בשדות את התקופה שלפני חג השבועות, מאספים את תבואותיהם יום ולילה רחוק מבתיהם. החקלאים השתמשו בימים של ספירת העומר לחישוב התאריך המדויק של העלייה לרגל בחג השבועות, שבו יקדישו את החלק הנבחר של התבואה שלהם בבית המקדש בירושלים.

הצד החקלאי של החג נתפס יפה במגילת רות, שנקראת בבוקר החג, שהקציר תופס בו תפקיד מרכזי בדרמה של רות ובועז. ואולם מאחורי התמונה האידיאלית הזו מצאו חז"ל מקום לטוות סיפור אחר מוסווה. אין זה רק הזמן לאיסוף התבואה הארצית אלא גם הזמן להזכיר את מתן תורה בסיני. את זה קבעו לתאריך הששה בסיוון, במקביל ליום השישי (ב-ה 'הידיעה) של בריאת העולם, יום שבו נבראו גם בני האנוש הראשונים.

ביום השישי הזה ניתנה התורה לא רק כדי להשלים את בריאת העולם, אלא גם כדי לרומם אותה. המשך קיומו של העולם היה תלוי בקבלת התורה בידי ישראל במעמד הר סיני, ולא, אלוקים היה מוכן "להחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פ"ח, ע".א)

יש במשא ומתן הזה על קבלת התורה משהו מוזר, אפילו מטריד. משוחרר מאזיקי שיעבוד יציאת מצרים, עומד עם ישראל מתחת להר סיני, מוכן לקבלת העול והכבוד שראוי לעם סגולה. התורה בכל הודה הוצעה להם, כמו בעל המציע לאהובתו את התכשיט המובחר ביותר מתחת לחופה.

בו בזמן נאמר להם, או שאתם מקבלים את הצעת הנישואין הזו או ש"שם תהיה קבורתכם" והעולם כולו יהפוך לאבק. מובן מאליו שאי אפשר היה לדחות את ההצעה. התמונה הסוריאליסטית הזו קיבלה המחשה בעצם העובדה שהתורה ניתנה בסיני, מקום משוחרר מכל בעלות אבל שומם. זה מהווה ניגוד חד לחג הקציר, הקובע את התאריך בטקסט המקראי.

החוויה של סיני נושאת בחובה פחד וגם תשוקה. מצד אחד אומר העם למשה "דבר אתה ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות". (שמות כ' ט"ו), ועם זאת, מספר פסוקים לפני כן מוזהרים בני ישראל להישאר במקומם, "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב" (שמות ט', כ"א), ומוסיף רש"י, "שלא יהרסו את מצבם ע"י שתאוותם אל ה' לראות , ויקרבו לצד ההר"

האירוע בסיני כולל את האפשרות של הרס עצמי אך גם את ההזדמנות להתעלות טרנסנדנטית.

סיני נמצא במדבר עלום שם וחסר כל צמחייה, אך יש לו משיכה מטפיסית. אין זה מפתיע לכן שבסיני מאבד הזמן עצמו את המשמעות, ולמשפט "וישמע יתרו" (שמות י"ח א') שואל התלמוד:

"מה שמועה שמע ובא"? - מה משך אותו לעזוב את מדיין הפורייה, ולבוא אל שממת המדבר? אמר רבי אליעזר מודעי, הוא שמע את מתן תורה, שנשמע מקצה העולם עד קצה העולם" (זבחים, קט"ז, א').

לפי גרסה זו מגיע חותנו של משה לאחר האירוע בסיני, אף על פי שלפי סדר הפסוקים נראה שהוא שמע על כך לפני כן.

פתרון אחד לסתירה הזו נמצא במאמר ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה", זהו פירוש של חז"ל שמובא כאן בפעם הראשונה בספר שמות. בכל אופן לתורה יש סדר משלה למשל בסיפור הבריאה וההיסטוריה של האבות. יציאת מצרים שיחררה אותנו מן המקום, ומעמד הר סיני שיחרר אותנו מן הזמן.

התחושה של היות מעל לזמן באה לידי ביטוי בתורה עצמה. בהקדמה לאנתולוגיה הנפלאה של עגנון על החג "מעמד הר סיני" כותב יהודה גולדין:

"העובדה שעגנון אינו מסדר את המקורות שהוא מצטט באופן כרונולוגי היא מכוונת. הוא אינו מחפש התפתחות היסטורית או ספרותית. עגנון מוקסם מהתחושה הנפלאה של שמחה לרגלי ההר. ממעלה ההר ירד הקול שניתן היה לשמעו על ידי אבות וצאצאיהם כאחד, וכך הם מסוגלים כולם לקחת חלק בחוויה."

תפיסה נוספת של חופש נרמזת על ידי הצום הארוך בן 40 יום של משה כדי להשלים את נתינת התורה. כדי לקבל את התורה עליו לרוקן את עצמו מכל סוג של צרכים ארציים. כשהוא חוזר סוף סוף למחנה ישראל במדבר אחרי קבלת התורה בפעם השנייה, הוא פורש גם מאשתו וגם מהעם, ומקים אוהל מחוץ למחנה (שמות ל"ג, ג'). הוא לעולם לא יוכל שוב להיות אותו משה שעלה על ההר. עבור משה העלייה להר סיני, מסמנת את סופה של דרך ארוכה, שהתחילה בארבעים השנים הראשונות של חייו בארמונו של פרעה המצרי. באותו זמן בדיוק שבו הרג "איש מצרי", הוא מתגלה על ידי אחיו הישראלים (שמות ב', י"ב). הוא מבין שהגיע העת לברוח ממצרים לא רק באופן פיסי אלא גם באופן רוחני. במשך 40 השנים הבאות הוא עובר מטמורפוזה איטית. רק כשהוא מסיר מעליו את התדמית הנסיכית, הוא מגיע לזהות האותנטית שלו. רק אז הוא מסוגל לפגוש את העם, ולשחרר אותו. רק כשהוא משתחרר מהמטען הפסיכולוגי שלו, הוא יכול להוביל את עמו לרגלי הר סיני ולהציע להם את התורה.

כשמשה מקבל את התורה בעצמו במעלה ההר הערפילי, הוא מצליח לייצג את בני ישראל, שנמצאים לרגלי ההר. רש"י כותב על המצב של העם, שעליו כתוב כאן "ויחן שם ישראל נגד ההר". הסיבה לכך שפועל ויחן נכתב ביחיד על פי רש"י הייתה שבזמן ובמקום המיוחד הזה, הם היו כמו "כאיש אחד בלב אחד" .

מה שניתן להסיק מפירושו של רש"י הוא רמז לחשיבותו של אדם אחד כפי שהיא באה לידי ביטוי הן בדמותו של משה כיחיד והן בדמותו של העם כמכלול. בעל ה"פקודת הלוי", המובא באנתולוגיה של עגנון, כותב דבר שיש בו משמעות גם לימינו:

"רבותינו מחברי האגדה כתבו שאילו רק אחד מהם היה חסר, לא הייתה התורה ניתנת להם. רבי אהרון הלוי כתב, לכן ניתנה התורה לשישים ריבוא אנשים. זה היה רצונו של הקב"ה, שהתורה תתקבל על יד כל חלקי העם, ושישים ריבוא כללו את כל החלקים ואת כל הדעות."

מרדכי בק הוא אמן וסופר תושב ירושלים

 

 

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם."

 (במדבר א , ב)

 

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם." (שמואל ב כד, ב)

 

האם חטא דוד?

...והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם, ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו. ועוד כי התורה ציוותה שבפקוד אותם יתנו איש כופר נפשו למנות מה שיתנו לו 'ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם' כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

(רלב"ג שמואל ב; שם, א)

 

...ומפרטי הפרק (שמואל ב כד) הלוא נראה שהמפקד הזה לצורך צבאי הוא, שהרי המפקד הוטל על "יואב שר החיל" ועל שרי החיל, והנמנים היו רק "איש חיל שולף חרב"

ואם ישאל השואל - הן לא אסרה תורה השתדלות האדם ומאמציו במלחמת הקיום, ולהפך דורשת היא מן האדם עשייה ופעילות וחריצות והשקעת כוחו ואונו ורוחו בשמירת החיים ובהארכתם וביישוב עולם, וצבא להגנת העם והארץ מפני אויביו הן בכלל כל אלה הוא, ומה הייתה טענת רלב"ג (ואברבנאל)...?

כללו של דבר: אין הצבא והחיל אלא כלי הנצרך לשעתו ובעת הצורך, אך אין הוא כלי להתגאות בו ואינו ערך כשלעצמו .

(מתוך עיונים בספר במדבר לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, עמ' 22)

 

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

(הושע, ב, כ-כא – מתוך ההפטרה לפרשת במדבר )

 

בצדק ובמשפט - שתתנהגו בהן.

ובחסד וברחמים - שיבוא לך מאתי על ידיהם. באברהם אבינו כתיב (בראשית יח) 'כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' לעשות צדקה ומשפט' וכנגדן נתן לבניו חסד ורחמים מאת הקב"ה, שנאמר (דברים יג) 'ונתן לך רחמים ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד' (שם /דברים/ יז).

פסקו מן הצדקה והמשפט כמו שנאמר (עמוס ה) 'ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו' אף הקב"ה אסף מהם החסד והרחמים, שנאמר (ירמיה טו) 'כי אספתי את שלומי מאת העם הזה את החסד ואת הרחמים' וכשיחזרו לעשות צדקה ומשפט, שנאמר (ישעיה א) 'ציון במשפט תפדה וגו'' הקב"ה מוסיף עליהם רחמים וחסד ועושה אותן עטרה לארבעתן ומושיבן בראשן.

(רש"י, הושע שם)

 

התורה ניתנה חינם לכל באי עולם

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים: בג' דברים ניתנה התורה; באש ובמים ובמדבר.

באש, מנין? "והר סיני עשן כולו" (שמות יט).

ובמים, מנין? שנאמר: "גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים" (שופטים ה).

ובמדבר, מנין? "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". ולמה ניתנה בג' דברים הללו?

אלא, מה אלו חנם לכל באי העולם, כך דברי תורה חנם הם, שנאמר(ישעיה נה): "הוי כל צמא לכו למים".

(במדבר רבה, פרשה א)

 

קבלת התורה מתוך הכרעה אישית, "שלא על-מנת לקבל פרס"

...לכך לא קבלו ישראל את התורה תכף אחר קריעת ים סוף, כי אם היו מקבלים אחר קריעת ים סוף, היה נראה כעל מנת לקבל פרס מחמת גודל הנסים שנעשו לכם, לכך הם מקבלים את התורה. לכך המתין להם הקב"ה מעט ובינו לבינו שכחו מעט הנסים שנעשה להם, כמאמר הכתוב "ולא היה מים לעדה וילונו" ואחר-כך קבלו התורה ואמרו נעשה ונשמע, מוכח שקיבלו התורה רק מחמת אהבת התורה.

 (מתוך "קדושת לוי" לרבי לוי יצחק מברדיטשוב)