וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם

 וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם

 וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. (במדבר א, נא)

 

 

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר (שמות כח) 'ואלה הבגדים אשר יעשו: חשן ואפוד'.

אמר: הללו למי?

אמרו לו: לכהן גדול.

אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול.

בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו.

בא לפני הלל - גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע (במדבר א) 'והזר הקרב יומת' אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם (שמות ד) 'בני בכרי ישראל' - כתיב עליהם 'והזר הקרב יומת', גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה!

בא לפני שמאי, אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהן גדול? והלא כתיב בתורה 'והזר הקרב יומת!'

בא לפני הלל, אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

 (בבלי שבת לא ע"א)

 

 

חכמת הרזים של עם ישראל

אילון לנגבהיים

א.   העם צועד במדבר, המוני בני-אדם מתקדמים לאיטם, נעים במבנה מסודר שבמרכזו הלויים נושאי המשכן. מסביב ללויים ניצבים שאר השבטים, שלושה שבטים בכל פאת שמיים, נעים מסביב לדגלם המונף על תורן גבוה. לפני המחנה נע עמוד הענן הגדול, בסיסו מלטף את מישור המדבר הצחיח. הגוף האנושי האדיר, הצפוף, בתבנית הגיאומטרית של מחנותיו, הנע בסמיכות לעמוד הענן, הינו מראה מעורר יראה.

ואכן, המדרש על הפסוק "איש על דגלו באותות יחנו" מתאר את היראה המתעוררת בקרב עמי הסביבה הצופים כביכול במסעותיו של מחנה ישראל:

הדא הוא דכתיב: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, ברה כחמה, איומה כנדגלות" (שיר השירים ו')

קדושים וגדולים היו ישראל וכל עכו"ם היו מסתכלים בהם ותמיהין ואומרים: מי זאת הנשקפה וגו'? ואומרים להם העכו"ם: ...הדבקו בנו, בואו אצלנו ואנו עושים אתכם שלטונים, הגמונים, דוכסים איפרכין... (מדרש רבה במדבר ב,ג)

הגמרא מניחה שרגש התפעלות ויראה יתעורר לא רק בלב העמים שבסביבה, אלא גם בליבו של אדם מישראל שנחשף למראה המחנה העצום, ונותנת לכך מענה הלכתי. ע"פ הגמרא בברכות נח ע"א, הרואה אוכלוסא (קבוצת אנשים) של ששים ריבוא מישראל מתחייב בברכה. הברכה המתאימה למקרה זה, היא ככל הנראה הברכה הנדירה ביותר מכל ברכות הראייה: "ברוך חכם הרזים". בנוסח הברכה אין התייחסות לגדלו ועוצמתו של המחנה, כי אם לסוד כלשהו החבוי בתוכו, טבעו של הסוד מבואר בברייתא הבאה:

תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר "ברוך חכם הרזים" שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה.

הביטוי 'חכם הרזים' מציין את יכולתו של האל לדעת את צפונות ליבו ודעותיו של כל אחד מהמוני ישראל.[1] באופן מפתיע, במקום להתפעל מהעוצמה של מראה המוני האנשים המרוכזים יחד במקום אחד ובסדר מופתי, מתמקדת הברכה דווקא ביחסו של הקב"ה אל האדם הפרטי החי במחנה. בניגוד לברכות ראייה אחרות המתייחסות באופן ישיר למראה הפיסי הנגלה לאדם כמו הברק, הקשת והים הגדול, מתייחסת כאן הברכה דווקא לתופעה הסמויה של הקשר בין האל לכל אחד מהאנשים הנבלעים בגוש העצום.

רוב המפרשים קובעים שהברכה נאמרת רק על אוכלוסי ישראל, אך המהרי"ץ חיות בהגהות לש"ס מטיל בכך ספק וכך לשונו:

ובמדרש פרשת פנחס על קרא "יפקוד ה' אלוהי הרוחות" הלכה - אם ראה אוכלוסי של בני אדם...עיין שם. ראינו דנקט אוכלוסי של בני אדם ולא מחלק בין ישראל לעובדי כוכבים וגם לפי הטעם שנתן, אין לחלק בין ישראל לעובדי כוכבים.

אם נתפוס בדעתו של המהרי"ץ חיות ניתן ללמוד מכאן שהברכה מתייחסת לתופעה כללית הקיימת אצל בני-אנוש כאשר הם צופים בהמוני אדם המתקבצים במקום אחד. תמונות בסרטי טבע של אלפי ציפורים או חיות שנעות כגוף אחד הם מראות טבע מרשימים לא פחות ממראה של קהל ענק של אנשים, אך מראות אלה אינם יוצרים צורך בברכה. עוצמת המחזה יוצרת אצל המתבונן משבר אקזיסטנציאלי, ותחושת איום על עצמיותו והקשר האישי עם ה'. לכן, דווקא אדם המתבונן בקבוצה של אלפי בני-אדם ולא מינים אחרים, צריך באותו רגע ליצור קשר עם אלוהיו על ידי ברכה המבטאת את הפליאה שהמחזה מעורר בו. האדם מברך דווקא על כך שהאל מצליח לקיים איתו קשר אישי, ומכיר את פרצופו ודעותיו גם כשהוא מצוי בתוך המוני בני-מינו ומרגיש כאילו נבלע ונעלם בהמון.

ב. פרשת במדבר עוסקת ברובה במפקד השבטים ובאופן חנייתם בתוך המחנה. פרשנויות רבות ניתנו לעריכת המפקד ולאופן חנייתם של השבטים באזורים השונים במחנה, וקצרה כאן היריעה מלהביא את כולן. אחת מההתמודדויות המעניינות ביותר היא זו של האדמו"ר מאיזביצא בעל "מי השילוח". במאמר על הפסוק השני בפרשה "שאו את ראש כל עדת בני-ישראל..." דן בעל "מי-השילוח" בצורך לשתף את הנשיאים במפקד ומשתמש ברעיון העומד בבסיס ברכת 'חכם הרזים':

שאו את ראש וכו' - עניין נשיאות ראש היה כפי מה דאיתא בגמרא (ברכות נח.): 'אין דעתו של זה דומה לשל זה'. כי השם יתברך חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. על כן אמר "שאו את ראש" היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו ועל ידי זה יהיה מדוגל ומנושא... (מי השילוח חלק א' עמוד קמ')

על-פי בעל 'מי השילוח' להיות אדם 'מדוגל ומנושא' פירושו להיות בעל דעה עצמאית וייחודית, ולשם הבעת ייחודו מקבל כל אחד מקום פרטי וספציפי משלו המהווה אבן בבניין השלם של השבט. הנשיא מסדיר את מקומם הפיזי של כל אחד מבני שבטו, וכך הוא "נושא את ראשם" של פקודיו ומאפשר להם לבטא את עצמם ואת ייחודם. מכאן שמטרת המיפקד ע"פ האיזביצר הייתה לאפשר ביטוי אישי לכל אדם מישראל ולתת לו להרים את ראשו ולהקרין מעצמיותו על סביבתו. בהמשך משתמש האיזביצר במשל יפהפה בכדי להסביר את הקשר בין הנשיא לשבטו. הוא ממשיל את אנשי השבט לעצי פרי הגדלים בכרם ואת הנשיא לכורם המכיר את עצי הכרם על-פי מיקומם:

לפי שהנשיא היה יודע לכל אחד איזה מקום שייך לו בהשבט, כי אם יחליף מקום אחד אין מצב השבט בשלמות. דרך משל: מי שנוטע פרדס בסדר נאה, אם יחסיר או יחליף נטיעה אחת ניכר שאין הפרדס בשלמות, וישראל נקראים מטע ה' להתפאר.

נשיא השבט נבחר לפקוד את בני שבטו, מפני שהוא מכיר את הסביבה הפיזית שלהם. כדי להכיר את אנשיו הנשיא 'יורד אל העם' ומתערב עם הבריות כפי שהכורם מסתובב בכרמו ומבדיל בין העצים על-פי מיקומם וסביבתם. היכרות מעין-זו קיימת לעיתים גם אצל מנהל בית ספר גדול או חברה גדולה, ויש בה מעט מאותה "חכמת רזים". עם זאת, ההיכרות בין מנהל בית-הספר ותלמידיו או בין מנהל החברה ועובדיו בוודאי אינה מעמיקה, ואין אדם בעולם המסוגל להכיר את פניהם ודעותיהם של מאות אלפי אנשים, ולהתייחס אליהם באופן אישי.

ג. 'מי-השילוח' טוען כי האדם זקוק למרחב כלשהו, לד' אמות משל עצמו בכדי לממש את עצמו וייחודו. גם קבוצות גדולות של אנשים, כמו שבטים או עמים זקוקים למקום מסוים כדי לממש את תרבותם וייחודם. בין הקבוצות עלולים להיווצר עימותים הנובעים מתחושות של קנאה של קבוצה אחת ביחס לשנייה, או תחושה שקבוצה אחת קופחה ביחס לשנייה. ניתן לפתור עימותים מסוג זה על ידי הסכמה על סמכות בוררת כלשהי, למשל נשיא השבט או בית הדין, אך ניתן להתמודד עם רגשי קנאה או כעס בין השבטים ובין אנשים בכלל על-ידי קבלת עול מלכות שמיים. כותב 'מי השילוח' במקום אחר על הפסוק "איש על דגלו באותות לבית אבותם חנו בני ישראל" (חלק-ב פרשת במדבר):

ובאמת אליאב בן אחיסמך למטה דן נשא ליבו אותו בדעת ובחכמה כמו בצלאל משבט יהודה, וב(פסוק)זה מורה לנו השם-יתברך שלא יהרהר אליאב ויאמר מדוע בצלאל יגביה לשבת ואני אסע באחרונה, לזה כתיב איש על דגלו, היינו במקום שרצון השם יתברך ששם יהיה ההכרה שלו בכבוד שמיים, שם יחנו ואל יקנאו זה בזה...

הקדוש-ברוך-הוא התאים לכל שבט מקום מיוחד שממנו יוכל לקיים קשר עם ה'. המקום הספציפי של כל שבט מאפשר לו להכיר בה' באופן הייחודי לו, ומהזווית האישית שלו, שבט דן מכיר בה' באופן אחר משבט יהודה ולכן מקום חנייתו שונה והזיקה של האחד אל האל אינה באה על חשבון האחר. לא היה ניתן לרכז את כל השבטים ממזרח למשכן למשל, מכיוון שאז היו שבטים מסוימים רחוקים מאד ממרכז המחנה, לכן השבטים מסודרים מסביב למרכז במרחקים שווים אך בכיוונים שונים.

גם הזיקה של עמים שונים אל העיר ירושלים מלווה ברגשות קיפוח קנאה ותסכול, ומראה של אלפי מתפללים מעם אחר המקיימים זיקה עם המקום מעוררים רגשות יראה ואימה. אם ישכילו המנהיגים השונים לרדת לעמם, לשאת את ראשם של נתיניהם ולשכנע אותם שניתן לקיים זיקה אל המקום המייצג את האל מכיוונים שונים באופן שאינו סותר, נוכל לברך את ברכת חכם הרזים באופן תדיר, ולזכות להתגשמות הנבואה: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

אילון לנגבהיים הוא מורה לפיסיקה, מתגורר בקיבוץ טירת צבי.

 

לירושלים עירי בפתח האלף הרביעי

ובמלאת ארבעים ואחת שנה למלחמת ששת הימים

גיל נתיב

בתום מלחמת ששת הימים פרסם חיים חפר שיר 'הצנחנים בוכים' ובסיומו כתב: "...צנחנים בני עשרים, שנולדו עם קום המדינה, נושאים על גבם אלפיים שנה". הייתי משוכנע שהוא התכוון אלי למרות שמעולם לא נפגשנו. הייתי צנחן בן עשרים, כאשר טיפסתי עם חיילי הפלוגה שלי בגדוד 71 על המדרון שממזרח לעיר העתיקה. לאותן אלפיים שנה נוסף על גבי משקל כבד: שלושה 'ארגזי פעולה' שבכל אחד מהם 250 כדורים למקלע מ.א.ג. כשהתקרבנו לגב הרכס, סמוך ל'אוגוסטה ויקטוריה' הרגשתי כפרד עמוס לעייפה ולא כצנחן קל רגליים, והבחנתי שכמה מחברי לפלוגה 'עקפו' אותי... המחשבה שחלפה במוחי באותו רגע היתה שהפעם האחרונה שחייל יהודי חמוש טיפס על מדרון זה היתה במרד נגד הרומאים לפני 1900 שנה. אם אפגר אחרי חברי בפלוגה לא אסלח לעצמי גם בעוד 1900 שנה... התחלתי לרוץ והגעתי שוב לראש הטור...

שבוע אחר כך, בערב חג שבועות, כבר הייתי בבגדי אזרח, והזמנתי את חברתי, זיוה, לנסוע אתי ול'שחזר' את המסלול 'שלי' במלחמה. נכנסנו לעיר העתיקה, לסימטאות שהיו עדות לירי של צלף ומותו של אחד מחיילי הגדוד שלי, ונדהמתי: הן היו שוקקות חיים! אלפי ישראלים הסתערו על דוכני הסוחרים הערביים וקנו מכל הבא ליד. שום מחסום לשוני לא עצר את העמידה על המקח... היא התנהלה בבליל של עברית ערבית ואנגלית... כמו כוורת דבורים נראו ונשמעו הסמטאות... בפנקסי רשמתי אז שורה פיוטית: "כמה טוב לפגזים שמעופם נסתיים בהמיית תגרים..."

הראי"ה קוק הסביר בסידור תפילותיו 'עולת ראיה' כי בבית המקדש השלישי לא יועלו קרבנות בעלי חיים על המזבח כי אם 'מנחה' בלבד, כלומר קרבנות מן הצומח. המדרש של הראי"ה קוק על "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים..." (מלאכי ג 4) מרנין את הלב: לא תהיה בהר הבית שפיכות דמים מכל סוג שהוא, אפילו לא של כבשים, אילים ופרים! הרחיק לכת ממנו הנביא ישעיה (נו 7) שבחזונו "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" חזה ירושלים סובלנית ופלורליסטית: באחרית הימים יתפללו בחצרות בית ה' יהודים נוצרים ומוסלמים באחוות מאמינים, יעמדו צפופים וישתחוו רווחים לאותו אלהים המכונה בפיהם בשמות שונים כל כך בשפות רבות כל כך.

עדיין לא מאוחר מדי להפגין בירושלים נדיבות של מנצחים! אם נשכיל לשתף את תושביה הלא-יהודים בניהול העיר ובחלוקה צודקת של משאביה לטובת כל תושביה, אולי דווקא ירושלים תהיה עיר העתיד ממנה תצא תורה לכל יושבי תבל: כיצד תשמור כל קבוצה אנושית על יחוד דתי ותרבותי מבלי שיחוד זה יטשטש ויגבר על האמת הבסיסית: כולנו נבראנו בצלם אלהים, כולנו צאצאי אדם וחוה, ולא יאמר אדם לזולתו: אבי-עמי-דתי טובים מאביך-עמך-דתך. בל נניח לירושלים להמשיך להיות מוקד למאבקים על כח ושלטון בין כתות, עמים ודתות שהמיטו עליה סבל כה רב בשלושת אלפי שנה מאז היתה לבירת עם ישראל.

"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א 27) - צדקה ומשפט לכל שביה ותושביה של ירושלים: עניים ועשירים, נשים וגברים, נוכרים ויהודים - כן יהי רצון!

הרב גיל נתיב מכהן כרבה של קהילת מגן אברהם בעומר