אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

 מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ. (במדבר ב, ב)

 

 

'לבית אבותם' - לא היה צריך לומר אלא 'איש על דגלו באותות יחנו בני ישראל'- מה ת"ל 'לבית אבותם'? הה"ד (איוב לו) 'אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק'

בשעה שאמר הקב"ה למשה: עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר.

אמר: עכשיו עתידה המחלוקת להינתן בין השבטים; אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח והוא אומר 'אי אפשי אלא בדרום' וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט, מה אני עושה? אמר לו הקב"ה: משה, מה איכפת לך? אין צריכין לך, מעצמן הן מכירין דירתן, אלא דייתיקי (צוואה) יש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם כבר יש לה טכסים מיעקב אביהם כמו שטענו אותו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דא"ר חמא בר חנינא: כיון שבא אבינו יעקב ליפטר מן העולם, קרא לבניו דכתיב (בראשית מט) 'ויקרא יעקב אל בניו' ובירכן וציוון על דרכי האלהים וקיבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו, אמר להם: כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי... 'וישאו אותו בניו' היאך ציוום? אלא אמר להם: בָּנַי יהודה יששכר וזבולן יטענו מטתי מן המזרח, ראובן ושמעון וגד יטענו מטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב, דן אשר ונפתלי יטענו מן הצפון, יוסף אל יטען שהוא מלך ואתם צריכין לחלק לו כבוד, לוי אל יטען למה שהוא טוען את הארון ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת ואם עשיתם וטענתם את מטתי כשם שצויתי אתכם האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים, כיון שנפטר טענו אותו כשם שציום, שנאמר 'ויעשו לו בניו כן כאשר צום' הוי (איוב לו) 'אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק' שמיעקב היה בהם דעה היאך ישרו דגלים 'ולפועלי אתן צדק' זה הקב"ה שפעל פעולות טובות עם ישראל, וכדי ליתן להם פעולה טובה שכר שקיימו מצות אביהם לא צום לחנות דגלים אלא כמצות אביהם, צדק עמהם שלא שינה הדבר שלא ליתן מחלוקת ביניהם, לכך נאמר 'לבית אבותם' כענין שהקיפו מיטת אביהם, כן יחנו - הוי 'לבית אבותם יחנו בני ישראל'.

 (במדבר רבה פרשה ב, ח)

 

לחגוג את השבוע

מרדכי בק

באופן מפתיע, שמו של חג השבועות אינו מתייחס ליום החג אלא לתהליך המוביל לקראתו. השם המקראי 'שבועות' מסמן את פרק הזמן שעבר - שבעה שבועות מפסח עד ערב החג. (ויקרא כ"ג, ט"ו, דברים ט"ז, י"ב)

רבי לוי יצחק מברדיטשוב מעיר שבדרך כלל איננו מברכים על דבר שהסתיים; הברכות נאמרות 'עובר לעשייתן', כלומר לפני קיום המצווה או לפני הנאה כלשהי.

עבור ר' לוי יצחק מברדיטשוב המיסטיקן, חג שבועות מבטא את ערגתו של הקב"ה לעם ישראל ואת רצונו לא להיפרד ממנו ולשהות בחברתו יום נוסף, ומכאן שמו בספרות חז"ל: "עצרת", מלשון 'עצרו עמדי'.

אחרי הברכות שנאמרו בכל אחד מימי ספירת העומר, הקב"ה מבקש סיבה נוספת ל"ביחד". חז"ל (משנה תענית ד, ח) מדמים את שבועות לחתונת הקב"ה עם עם ישראל; ימי ספירת העומר הם אם כן תקופת ההמתנה והספירה לקראת שמחת הכלולות.

בנוסף, אם א' בתשרי הוא 'ראש השנה לשנים' (משנה ראש השנה א, א) ופסח נחוג ב'"ראש חודשים" (שמות י"ב: ב'), הרי חג ה'שבועות' הוא חגיגת השבוע. לעומת ראש השנה ופסח התואמים את הלוח השמשי והרוח הירחי ומחוברים לטבע, ה'שבוע' מהווה יצירה מלאכותית, אך באופן מפתיע יצירה זו היא כמעט אוניברסלית. הניסיון שנעשה בימי המפכה הצרפתית, למשל, להנהיג מחזור 'שבועי' בן עשרה ימים, נכשל כישלון חרוץ.

אמנם, הרעיון של "שבוע" לא התחיל בסיני. התורה עצמה פותחת בשבוע אופייני, הכולל את ששת ימי הבריאה, המכילים את בריאת העולם כולו, באופן שמרמז, שהשבוע היה חלק בלתי נפרד מהמבנה הקוסמי על כל פרטיו. יתרה מזו, חז"ל מדייקים במשמעות יום השישי, ורואים בו רמז ליום השישי בסיוון , יום מתן תורה, ובלשון התלמוד (בבלי שבת פ"ח, ע"א): "מאי דכתיב 'ויהי ערב ויהי בֹּקר יום השישי' - ה"א יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

לפי חז"ל, חג השבועות מהווה הד לבריאת העולם, ותזכורת שיום מתן תורה נכלל בתכנון הבראשיתי של היקום. במובן הזה, התורה איננה ייחודית לעם ישראל בלבד, אלא חלק מתשתית העולם כולו.

התורה הכתובה אמנם אינה מציינת ולו ברמז שהתורה ניתנה ביום זה; מדוע אם כן יש חשיבות כה רבה לציין חג המתייחס לשבוע?

יתכן שהמחזור השבועי הוא האנושי ביותר בחיי היום יום של האדם; ואילו חודשים ושנים קשורים למהלכי השמים במסלולם. השבוע הוא מבנה התואם את עבודתנו, כאשר התורה מעניקה לזה משמעות נוספת.

ספר בראשית מתאר אירועים רבים של יצירה וחורבן. מדרש ידוע מספר לנו שהקב"ה בונה עולמות ומחריבן ושכל העולמות האלו חרבו לפני העולם המוכר לנו. גם בספר בראשית עצמו לא חסרות דוגמאות של אירועים חורבניים או כמעט חורבניים: הגירוש מגן עדן, המבול, מגדל בבל, הפיכת סדום ועמורה ושנות הרעב בימי האבות.

בספר שמות, בני ישראל לא היו יכולים להיות רחוקים יותר מהדגם של אדם וחוה; הם שבורים בגופם ובנפשם , ונראה כי הם הפסיקו להאמין באפשרות של גאולה, ורש"י, בעקבות המדרש, מפרש 'וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים' (שמות י"ג : י"ח) שרק חמישית מהעם יצא ממצרים , וגם כאשר הוצא ממצרים, לא היה העם בשל לקבל את התורה.

הוא היה עדיין במצב של התרופפות פנימית.

רק תהליך הספירה הנמשך 'שבע שבתות תמימות' מעלה את העם למדרגה הראויה המאפשרת לו לקבל את התורה. בעשותו כן, העם לא רק מזכיר את ימי הבריאה, אלא גם משחזר אותם כביכול.

ספר שמות הוא ספר הבריאה המחודשת. בריאה זו מתחילה משפל המדרגה. סיפור זה מראה לנו שגם עם עבדים יכול להתרומם לשיאים של טהרה, קדושה והתעלות רוחנית, רק אם הוא מכשיר עצמו לכך בצורה ראויה.

שבעת השבועות המובילים לחג כמוהם כבנייה של בניין , שאנו יכולים להיכנס אליו רק לאחר השלמתו. החג הוא פרי המאמץ שאנו משקיעים בשבעת השבועות הקודמים לו.

מרדכי בק הוא אמן, סופר ומורה הגר בירושלים.

 

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה', תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד, בַּעְלִי".

(הושע ב, יח)

 

תעבדוני מאהבה ולא מיראה. אישי - לשון אישות וחיבת נעורים: בעלי - לשון אדנות ומורא. ורבותינו פירשו ככלה בבית חמיה, ולא ככלה בבית אביה.

(רש"י)

 

"וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'".

 (הושע ב, כא-כב - מתוך ההפטרה לפ' במדבר)

 

שבע מדות משמשות לפני כסא הכבוד, אלו הן: חכמה, צדק ומשפט, חסד ורחמים, אמת ושלום. שנאמר: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; רבי מאיר אומר: מה תלמוד לומר "וידעת את ה'"? אלא, מלמד שכל אדם שיש בו כל מדות הללו יודע דעתו של מקום.

(אבות דרבי נתן ל"ז, ח)

 

...הברית בין ה' ועמו, ובין עם ישראל ואלהיו, קיימת ועומדת לפני ה'; אולם הברית היא דו-סטרית, דו-צדדית, ולכן, כדי שהייעודים האלה ייצאו מן הכוח אל הפועל, מוטל משהו על הצד השני, שהוא אנחנו.

והנה פרק ב' בהושע (הפטרת במדבר) כולו דן בברית הזאת, ובצורה נרגשת ומרגשת מאד. הוא מתאר את היחס בין ה' לבין עם ישראל כיחס בין איש ואשה, כברית הנישואין. הוא מתאר אותה במונחים המזכירים לנו את שיר השירים, אשר לפי המסורת הוא גם משל ליחס בין ה' לבין עם ישראל, ומדבר על הפרת הברית בידי עם ישראל. וגם התיאור של חידוש הברית הזאת בעתיד רגיש ומרגש מאד, וסיומו שני הפסוקים הנשגבים: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'".

"וארשתיך לי" - הארוסין הם בין ה' ובין ישראל, והם נובעים מן הצדק ומן המשפט ומן החסד ומן הרחמים, שהם כאן תארים אלהיים...

"וארשתיך לי באמונה" - יש לעמוד על כך, שהמונח אמונה - יש לעמוד על כך, שהמונח אמונה במקרא, בכל מקום, איננו בעל אותה משמעות שיש לו היום בלשוננו, משמעות שמתאימה למה שבלטינית נקרא fides, באנגלית faith, בגרמנית glaube. האמונה האמורה במקרא, בכל מקום, זוהי הנאמנות: "וארשתיך לי באמונה" עניינו הנאמנות בין המארס והארוסה.

אבל אחר-כך באות שלוש המילים, שהן מלות המפתח: "וידעת את ה'". צדק ומשפט וחסד ורחמים, ואמונה במשמעות של נאמנות, הם באלהים והם נצחיים; הם אינם מותנים במסיבות ובהתנהגות האדם. אבל כדי שהארוסין יתקיימו, מן ההרכח שיתקיים התנאי הגדול: "וידעת את ה". דעת ה' היא-היא התנאי לחידוש הברית, ובלעדיה הברית קיימת רק בכוח ואינה יוצאת אל הפועל...

ה' עושה חסד ומשפט וצדקה, בין אם האדם יודע זאת ובין אם אאננו יודע, אבל רק אם האדם יודע ומשכיל את ה', יש לזה משמעות במציאות. וכיוצא בזה: "וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה" - בתנאי "וידעת את ה'". הברית בין ישראל ואלהיו, כדבר המתגשם במציאות, תלויה בעם ישראל.

(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל, עמ' 87-88)

 

וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן, וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.

(שמות כ ,יד)

 

'וכל העם רואים את הקולות' - וכבר פירשתי טעם רואים את הקולות, כי כל ההרגשות מתחברות אל מקום אחד. והנה הטעם, כאשר ראו הקולות והלפידים, כי מנהג האדם שיתפחד מהם.

(אבן עזרא)

 

משמעותו העמוקה של הביטוי 'רואים את הקולות' באה ללמדנו, שהעם היו רואים ומסתכלים בחיצוניות הדברים, ב'קולות', ב'ברקים' וב'לפידים' וב'הר העשן', רואים ואינם קולטים את תוכן הדבירם ומשמעותם, ולכן מיד לאחר התגלות גדולה זו בא הביטוי הנוסף המלמד גם הוא על הכלל: "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק", שהוא ממש המשכו של אותו פסוק, ועליו אומר הרב: 'אפשר לראות ולנוּע, ואף על פי כן - לעמוד מרחוק'.

( ע"פ ר' מנחם מנדל מקוצק, מובא בי.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 105)

 

 

"אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין" (מיכה ז, ב)

בה' באייר השנה (23-4-07) הלך לעולמו ר' משה קליבנוף. הוא לא היה חוקר או תלמיד-חכם ידוע, אף לא איש ציבור. לכאורה, הוא חי חיים די שגרתיים: נולד בניו-יורק בשנת 1926, החל להתעניין ביהדות ולשמור מצוות בשלב מסוים בצעירותו, עלה ארצה בראשית שנות ה-60', נישא בגיל מבוגר יחסית ל יונה איתה גידל את בתם היחידה, לאה; ונפטר בגיל 80.

לעומת פרטים ביוגרפיים 'בנליים' אלו, הוא ניחן בעוצמה מיוחדת שהשאירה רושם עז, והרבים שבאו ללוות אותו בדרכו האחרונה הרגישו שאיבדו מישהו יקר ואהוב.

אישית, הרגשתי שהיה איזה 'סוד' באישיותו. אמנם, בכל אדם יש סוד והגלוי לעין איננו תמיד משקף את הנסתר, אך דבר זה הורגש ביתר שאת לגבי ר' משה. מי הוא היה באמת?

פגשתי את ר' משה לראשונה בשנת תשל"א בביתו של ר' גדליה קניג ז"ל, אחד מחסידי ברסלב הירושלמים שהיה פתוח ומוכן ללמד אנשים "מבחוץ". ר' גדליה לא ידע לדבר אנגלית, ור' משה תירגם את דבריו בנועם, בנימה תרבותית ובקול ערב ומלא רגש.

לר' משה היו שתי תכונות עליהם ברצוני להרחיב את הדיבור. אחד המספידים בהלוויה אמר שר' משה ראה את עצמו כתלמיד של מרטין בובר ושל ר' נחמן מברסלב. היתה בו יראת שמים מסורתית, עמוקה מאד, לא רק במובן של הקפדה בהלכה, אלא גם בתחושת נוכחותו התמידית של האלהים, בבחינת "שיויתי ה' לנגדי תמיד'. יחד עם זאת, היתה לו אהבה חזקה למסורת ההומניסטית של תרבות המערב. לר' משה היו תחומי עניין רחבים ביותר. לעתים תכופות, כאשר הייתי פוגש אותו בספרייה הלאומית, הוא היה מספר בהתלהבות על גילוייו האחרונים בתחומים שונים והוא היה מסוגל, בניגוד לבעלי תשובה רבים, להכיל עולמות שונים, בבחינת "יפיותו של יפת באהלי שם".

לר' משה היתה חיוניות אינטלקטואלית ורוחנית של אדם צעיר. כששמעתי על מחלתו הקשה, ימים ספורים לפני פטירתו, נדהמתי לשמוע שהוא בן 80. מעולם לא חשבתי על ר' משה כעל "אדם זקן"; היה בו משהו נצחי, משהו מעבר לגיל ולזמן. הוא סבל אמנם לעתים מבעיות בריאות, אך ברוחו ובנפשו הוא היה צעיר נצחי.

הוא היה שוחר שלום בלתי נלאה, ששאף לשלום בין ערבים ליהודים, והאמין באהבה אוניברסלית לכל אדם באשר הוא אדם - ללא ספק גישה בלתי שגרתית בעולם החרדי ובציבור הדתי-לאומי. אחד הפרוייקטים שלו היה להדפיס ולהפיץ את ה"תפילה לשלום" הברסלבית, של ר' נתן מנמירוב, אותה דאג לתרגם לאנגלית ולערבית.

היתה בו גם מעין "תמימות קדושה". לצד היותו איש "תם", הוא היה איש חכם ומשכיל מאד, אך חכמתו היתה מלווה בתחושה של ענווה וביטול-עצמי. מבחינתו, הישגים אינטלקטואליים כשלעצמם לא היו מטרה חשובה וראויה בחיים. אחד הסיפורים החשובים של ר' נחמן הוא "מעשה בחכם ותם" - לדעתי, ר' משה חווה סיפור זה באופן אמיתי. היתה לו חיבה מיוחדת לר' זושיא מהניפול, אדמו"ר מהדורות הראשונים של החסידות שהמחיש תכונה זו. כמדומני שהשעור האחרון שלימד ר' משה ב"יקר" בחורף האחרון, היה לכבוד ה"יאהרצייט" של ר' זושיא.

יהי רצון שזכרו של ר' משה קליבנוף ימשיך להיות מקור לברכה והשראה לכולנו.

יהונתן צ'יפמן