וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם

וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח.

וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע

 וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. (ויקרא כה, יח- יט)

 

 

וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח - זה הביטחון המדיני כלפי חוץ.

וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ - תהיו בטוחים בפריחה פיסית בפנים.

וישבתם 'לבטח' - לא נאמר כאן 'וישבתם בטח', אלא 'לבטח': עצם הישיבה, אופן ישיבתנו בארץ יהיה לנו לביטחון, יעניק לנו ביטחון; הוא יגרום, שלא נהיה זקוקים להגנה מפני אויבים ולא לאמצעי ביטחון כנגד שידפון. וכן 'ואכלתם לשבע': דרך אכילתנו תביא לידי ברכת השובע. זאת, אם נסדיר את ישיבתנו ואת אכילתנו על-ידי המפשטים והחוקים.

'על הארץ' - עליה: הארץ "תישא" אותנו - בניגוד אל "ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא יח, כה).

 (הרש"ר הירש שם, שם)

 

וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי... וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח - כי יש שני שנאות להלאום, האחת מצד שנאת הדת המפרדת בין העמים, והשנית מצד שנאת הקנאה מהעושר והמעלה. לכן אמר 'ועשיתם את חקותי', כי כשתשמרו התורה בכלל, תסוכך ההשגחה עליהם, שלא תהיה עליהם שנאת הדת.

וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע - שאז לא יהיה עליכם שנאה מצד הקנאה, כי תהיו מלאים כל טוב, ולא יחמוד איש את ארצך.

וזה גם כן אמר יחזקאל (כ"ח, כ"ה) 'ונקדשתי בם לעיני הגויים, וישבו על אדמתם'. וישבו עליה לבטח, זה שלא ייפחדו מפני שנאת הדת. ובנו בתים ונטעו כרמים, ויהיו עשירים מלאים כל טוב, וישבו לבטח, שלא יפחדו משנאה מפני הקנאה והעושר.

(רבי מאיר שמחה מדווינסק: משך חכמה ויקרא שם, שם)

 

 

"וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח"

פנחס לייזר

לפני כשבועיים, חגגנו את יום העצמאות ה- 58 למדינת ישראל. בעוד מספר ימים יחול 'יום ירושלים', המציין את אחד מציוני הדרך המרכזיים בתולדות המדינה: מלחמת ששת הימים.

אין להתכחש לעובדה שקיומה של מדינת ישראל ונגישותם של מקומות בעלי חשיבות היסטורית יצרו אצל כל יהודי תחושה של גאווה וגם של ביטחון. כמו-כן, כאשר הודיעו "הר הבית בידינו" לפני 39 שנים, היתה אווירה של התרוממות רוח בארץ וגם בתפוצות.

דומני שמוקדם עדיין, מבחינה היסטורית, להעריך את משמעותם של אירועים אלו "לדורות"; כמו-כן, כמדומני שאין ביכולתנו לפענח את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא לגבי גאולת ישראל וביאת המשיח, וזאת בניגוד לגישות תיאולוגיות המנסות לקרוא סימנים אלו או אחרים כמבשרי אחרית הימים, ובניגוד לגישות חרדיות קיצוניות הרואות בהקמתה של מדינת ישראל מרד נגד הקב"ה.

מנקודת מבט זו, שאלת הביטחון לגבי ישיבתנו בארץ היא בוודאי רלוונטית. האם קיימת הבטחה בלתי מותנית "שנשב לבטח בארצנו", מעין 'תעודת ביטוח אלוקית'.

שתי הפרשות הנקראות בשבת זו מתייחסות לשאלת ה'הביטחון' של ישיבתנו בארץ, אך השורש 'בטח' מופיע לראשונה בסיפור הטבח שעשו שמעון ולוי באנשי שכם, וזו לשון המקרא:

'וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר'. (בראשית לד, כה)

לעומת זאת, בפרשות 'בהר' ו'בחקותי', ההבטה היא שנשב 'לבטח' בארצנו:

'וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח'. (ויקרא כה, יח)

'וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ'. (ויקרא כה, יט)

וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. (ויקרא כו, ה)

לעומת פרשתנו, בפרשת ראה, ההבטחה היא שנשב 'בטח'

וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח. (דברים יב, י)

האם ניתן ללמוד משהו מההבדל בין 'בטח' לבין 'לבטח'? יתרה מזו, האם ההתבוננות בהבדל עשויה לסייע לנו בהבנת ההבטחה האלוקית לגבי הביטחון של ישיבה בארצנו?

בסיפור הטבח בשכם, חלוקים הפרשנים לגבי הבנת המילה 'בטח':

רש"י מייחס את תחושת הביטחון לבני יעקב:

בטח - שהיו כואבים. ומדרש אגדה: בטוחים היו על כחו של זקן.

ביטחונם נבע, לפי פירושו הראשון, מיתרונם על אנשי שכם שנימולו. לפי הפירוש המדרשי, נבעה תחושת הביטחון מכוח תפילתו של אברהם אבינו.

לעומתו, פרשני פשט רבים (אונקלוס, רשב"ם, שד"ל ורג'יו) מייחסים את תחושת הביטחון לאנשי שכם, וזו לשון שד"ל:

"ויבֹאו על העיר בטח: שהיתה יושבת לבטח, וכן כל בטח שבמקרא על היושבים נאמר (רשב"ם) וכן תירגם אנקלוס דיתבא לרוחצן. וכן הירושלמי דהוה יתבא לרוחצה, אבל רש"י והמדרש (בראשית רבא פ', ט') פירשו בטח על שמעון ולוי."

אנשי שכם הרגישו בטוחים; האם תחושת הביטחון נבעה משאננות יתר, האופיינית לאנשים היושבים בעירם, על אדמתם? האם יש להסביר אותה על ידי האמון שרכשו כלפי יעקב ובניו שהבטיחו להם 'להיות עם אחד' בתנאי שימולו כל זכר? מכל מקום, התברר בדיעבד שלא היה להם על מה לסמוך.

לגבי לשון התורה בפרשת ראה, מפרש הנצי"ב ב"העמק דבר":

'וישבתם בטח' - לא תחושו עוד לשדים ומזיקים הנמצאים במדבר, על כן 'והיה המקום...'.

מדובר כאן, לפי פירוש זה, בתחושת ביטחון של עם הנמצא על אדמתו, שאיננו חרד מפני חוסר הוודאות המאפיינת את חיי המדבר.

כך עולה כנראה גם מדברי רבי אברהם אבן עזרא:

והאמת שפירוש מנוחה - והניח לכם, והנחלה - וישבתם בטח.

יתכן, אם כן, שעם היושב על אדמתו, שניצח את אויביו, מרגיש תחושה בסיסית של ביטחון, כאשר הרגשה זו נובעת מעצם הישיבה על האדמה, המעניקה ליושבים עליה תחושה של שרשיות.

תחושה טבעית זו איננה ייחודית לעם זה או אחר; היא נחלתו של כל עם היושב על אדמתו ומושרש בה. יש להבין את "וישבתם בטח" כראיית הקשר לארץ כדבר טבעי ומובן מאליו.

כאמור, לעומת "וישבתם בטח" המופיע גם בסיפור שכם וגם בדברים, מופיע בפרשו "בהר" ו"בחקותי" המונח "וישבתם לבטח".

אם נלך בעקבות פירושו של הרש"ר הירש (שהבאנו בעמוד הראשון של גיליון זה), נוכל לקרוא את הפסוקים יז, יח ויט כיחידה אחת: פסוק יז אוסר עלינו את האונאה - ולפי פירוש חז"ל, דווקא אונאת דברים, את פסוק יח יש לקרוא כיחידה אחת: הישיבה לבטח מוגדרת על ידי אופן ישיבתנו בארץ, כלומר על ידי התנהגותנו בה וכלפיה. מפסוקים אלו, ומכל הפרקים של פרשות אלו, עולה בבירור שאיננו עוסקים כאן בהבטחה בלתי מותנית, אלא בברית.

יתכן שתחושה טבעית, ארצית, של "לשבת בטח" נחוצה כשלב ראשון של קשר לארץ; במובן זה, איננו שונים מכל עם היושב על אדמתו, הזקוק ליציבות מינימלית כדי לחוש ביטחון. היו תקופות ארוכות בהיסטוריה היהודית שתחושה טבעית זו נמנעה מאתנו ולרוב, קיומה של מדינת ישראל שינה באופן משמעותי את תחושת הביטחון של היהודים בעולם. אמנם, דא עקא: לעתים, נפגעים יהודים בעולם גם בגלל זיהויים והזדהותם עם מדינת ישראל, אך אין זה עומד בסתירה לתחושה הקיומית השונה.

יחד עם זאת, "לשבת לבטח" איננו דבר מובן מאליו, המתרחש באופן אוטומטי. ההבטחה 'וישבתם על הארץ לבטח' מותנית בקיום הברית ותלויה במידה רבה באופן שבו אנו מנהלים את חיינו בארץ: האם איננו משועבדים לאדמה, או לכל רכוש אחר ושוכחים שאינה בבעלותנו המוחלטת ('כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי')? האם זוכרים אנו לא להונות את עמיתנו וגם את הגר? האם מקפידים אנו לא להלוות בריבית, האם מודעים אנו לזכויות העובדים, או שמא יש לנו פיתוי לשמר מעמד של עֲבָדים?

האם קיים איזון נכון בין המאמצים המושקעים ביצירת הרגשה של ישיבת "בטח" לבין היענות לאתגר של ישיבה ל"בטח" בארצנו?

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

זכות אבות וברית אבות

אחרי ההתראה על החורבן ועל הגאולה, נאמר: "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר"...: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם, לא מאסתים ולא געלתים לכלתם, להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלהיהם. וזכרתי להם ברית ראשונים, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים, אני ה'."

נתבונן בפסוקים אלו: אמור שה' זוכר את הברית, ולא נאמרה מלה ולא חצי-מלה על מה שיארע. הברית זכורה בתודעת ה' "זוכר הברית". והפסוקים האלו מקובלים בתודעה האמונית הרווחת והעממית כהיתלות בזכות אבות: "וזכרתי את בריתי אברהם אזכר, והארץ אזכר" - יש לנו זכות אבות.

אבל כל הנתלים בזה מתעלמים מכך שחכמינו, דנים בשאלה: "מאימתי תמה זכות אבות?" (שבת נ"ה, ע"א)... ודעת גדולי האמוראים היא, שזכות אבות תמה מכבר. בזכות אבות השגנו את הארץ הזאת, ובעוונותינו הפסדנו אותה... גם בעלי התוספות מקבלים עובדה זו כפשוטה: אין עוד זכות אבות. אלא, שרבינו תם מציין, שאם זכות אבות בטלה - ברית אבות לא בטלה, ועליה מעיד הכתוב שהיא קיימת ועומדת. את המושג ברית, אפשר לפרש בשני כיוונים. אם בפרשת "נח", אחרי המבול , ה' כורת ברית שלא יחזור המבול, והקשת היא אות הברית, הסימן שסדרי הטבע לא ישתנו - הרי ברור שבמקרה זה הברית היא הבטחה אלהית. הטבע עצמו אינו מחוייב לשום דבר ואיננו יכול להתחייב לשום דבר.

אבל יש ברית שהיא עניין דו-צדדי... ואנחנו מבינים שרבנו תם מבין את מושג הברית במובן השני הזה. ברית בין ישראל ואלהיו או שמא נאמר בין אלהי ישראל ועמו, קיימת ועומדת משום שהצד האחד הוא זוכר הברית. אבל אם הברית מקויימת, תלוי גם בצד השני.

 (הערות לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל)

 

דיני התורה נועדו לעיצוב אדם מוסרי יותר, פן יגרר אחרי יצרו הרע

...יראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" כענין שאמר "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו", ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו. אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".

 וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.

(משנה תורה לרמב"ם הלכות תמורה ד, יג)

 

האם הגאולה הכרחית או מותנית?

רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו, אין נגאלין.

אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה, אין נגאלין? אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

(בבלי סנהדרין צז, ע"ב)

 

התורה, כשהיא אומרת לנו את ההבטחה הגדולה "וזכרתי את-בריתי", ושגם בהיותנו בארץ אויבינו אין ה' שוכח את הברית - אין היא מבטיחה לנו גאולה, משום שזכות אינה קיימת. כדי שהברית, הקיימת בכוח, תהיה לה תוצאה בפועל, דרוש מעשה מבעל-הברית השני. ובעל-הברית השני זה אנחנו.

גם זה צריך להיאמר כנגד אותה אמונה אלילית, הרווחת גם בקרב הציבור הרואה את עצמו כבעל אמונה בה' ובתורתו: שמובטחת לנו גאולה ללא תנאי. יש מאמר מדרשי מפורש: "שלושה ניתנו על תנאי - ארץ ישראל בית המקדש ומלכות בית-דוד". ללא תנאי ניתנה התורה (וכהונת בית אהרן).

(מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 84-85)