וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה

 לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ

 וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.

(ויקרא כ"ה, ו')

 

והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. לא לסחורה ולא להפסד ולא לזילוף ולא למלוגמא ולא למשרא ולא לכביסה, ומיהו באכילה מותר, ובכל דבר שהנאתו וביעורו שוה שהם דומיא לאכילה. לך ולעבדך ולאמתך. כלומר, כולכם שוים, כשם שאינם יכולים למעט כי הפקר הוא, והכל אוכלים משולחן גבוה.

(רבי יוסף בכור שור שם, שם)

 

לעבדך ולאמתך: בפרשת משפטים (שמות כ"ג, י"א) אמר 'ואכלו אביוני עמך' , וכאן הוסיף העבדים והתושבים שאינם מבני ישראל. ודע כי ברש"י על 'ולשכירך ולתושבך' כתוב בכ"י שבידי וברע"ח: "אף הגוים" (לא הגרים), וכן הוא בת"כ (בהר פרשתא א).

ולבהמתך ולחיה וגו': שנת השמיטה היא להזכיר כי לו יתברך הארץ ומידו היא לנו, וגרים ותושבים אנחנו עמו ולא נתגאה בעושרנו, כי מידו הכול, והנה בכל שבע שנים האדמה חוזרת לבעליה, האדון ה', ע"כ נקראת השנה שבת לה', ותבואתה היא לעשיר ולעני בשווה, לגר ולאזרח לעבד ולתושב בשווה, וגם לבהמה ולחיה כי הכל שווים לפניו ית'.

(שד"ל כה, ו-ז)

 

 

 עת לשמור ועת להשליך

משה מאיר

בפרשת בהר נפרש לוח השנה העברי הגדול. לא רק מקצב של שבוע שבסופו השבת, אלא מקצב של שש שנים ואחריהן שנת השמיטה, ושבע שמיטות ולאחריהן - היובל. אם יופנם המקצב הזה, הרי יהיה בו ליצור חיים הנפרשים ומתכנסים - שנות עמל מול שנת שמיטה והרפיה, שנות עבדות ושעבוד מול שנת חירות וחופש. למרות ההבדל, בנות הד של שירת קהלת בוקעות ועולות:

לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים.

עת ללדת                 ועת למות

עת לטעת                 ועת לעקור נטוע

עת להרוג                 ועת לרפוא

עת לפרוץ                 ועת לבנות

עת לבכות                ועת לשחוק

עת ספוד                  ועת רקוד

עת להשליך אבנים   ועת כנוס אבנים

עת לחבוק                ועת לרחוק מחבק

עת לבקש                 ועת לאבד

עת לשמור               ועת להשליך

עת לקרוע                ועת לתפור

עת לחשות               ועת לדבר

עת לאהוב                ועת לשנוא

עת מלחמה              ועת שלום.

אלא שאל מול המגמה לזרום עם הזמן ולהתאים את החיים למקצבו, מופיעה מגמה אחרת של החיים:

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו. במספר שנים אחר היובל תקנה מאת עמיתך, במספר שני תבואות ימכר לך.

אם צריך לומר אל תונו, כנראה שיש כוח המושך אל ההונאה. מהו הכוח הזה? קצב היובל מוביל לערך משתנה של השדה. אינו דומה המחיר של שדה שיש עוד שלושים שנים עד שתשוב לבעליה ביובל, למחיר שדה שתשוב בעוד שנים ספורות. קשה לאדם להתאים את חייו לקצב הזה, הוא היה רוצה שהשדה שלו תמיד תהיה יקרה, שתמיד יקבל עבורה כסף רב. לכן הוא מרמה, מנסה לחרוג ממקצב שני היובל.

השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו... (דברים ט"ו)

קצב השמיטה מוביל לכך שהלוואה הרחוקה יותר ממנה - סביר שתושב, ואילו הלוואה קרובה לשמיטה - סביר שתישמט. קשה לאדם להתאים את חייו לקצב הזה, הוא רוצה שהסבירות להשבת כספו תמיד תהיה גבוהה. כשהוא לא מצליח בכך, הוא נמנע - מפסיק להלוות.

לא קל לחיות על פי עת לכל. אנחנו אוהבים לשלוט בזמן, להחליט מתי להרחיב ומתי לקצר, מתי לפעול ומתי להימנע. חמור מכך - אנחנו אוהבים תמיד לפעול. האידיאה של קהלת נשברת אל מול כוחות הפעלתנות שלנו, האידיאה של השמיטה נשברת מול כוחות חזקים המפעילים אותנו. עד כדי כך שהִלל נאלץ היה לתקן את תקנת הפרוזבול שעקרה את שמיטת הכספים מהתורה.

התאמת החיים לזמן דורשת להתגבר על הכוח הרוצה את הכל כאן ועכשיו, להחזיק את ההשהייה הלא פתורה, להרפות ולכווץ את תשוקות החיים הקמאיות שבנו. הִלל קרא את המציאות העגומה והתאים את החיים אליה. מקצב השמיטה והיובל נותרו כאידיאות לא ממומשות, הקוראות לאדם בכל זאת לא להיכנע ולא לנצל את תקנת הלל, לנסות ולחיות את החיים על פי מקצבו הפועם של הזמן.

משה מאיר עוסק בחינוך

 

 

וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו.

(ויקרא כה , י)

 

לכן, כה אמר ה': אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו; הנני קרא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב, ונתתי אתכם לזעוה (לזועה) לכל ממלכות הארץ.

(ירמיה לד, יז)

 

'וקראתם דרור' אין דרור אלא חירות. א"ר יהודה: מה הלשון דרור? כמדייר בי דיירא ומסחר בכל מדינה.

( סיפרא בהר פרשה ב)

 

עם הכרזת היובל, חוזרת האישיות להיות "נושאת" נכסים; מעתה רכושה הוא לה בבחינת מחזיר לאדם את כבודה המשפטי של האישיות; והרי זה תיאור מדויק של החזרת החירות.

(פירוש הרש"ר הירש על ויקרא כה, י).

 

'חופש' הוא הפך שעבוד העבדות והמלאכה ו"דרור" הוא החירות הפך השעבוד לאיש ואדנותו עליו.

(רבי שלמה אהרון ורטהיימר בתוך "עיונים חדשים בספר ויקרא" לפרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל, עמ' 417)

 

"וְלֹא תוֹנוּ... וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח" - הישיבה בארץ לבטח תלויה בקיומה של חברה מתוקנת

רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכין ולשונות קשין. התחילו בוררין את הרכין ומניחין את הקשין, אמר להם: בני, כך יהא לשונכם רך אלו עם אלו, לפיכך משה מזהיר את ישראל 'ולא תונו איש את עמיתו'.

'אל תונו' באונאת דברים הכתוב מדבר... הא כיצד? אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים', אם היה בן גרים לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך', היה גר ובא ללמוד תורה לא יאמר לו 'פה שאכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים יבוא ללמוד תורה שיצתה מפי השכינה?!', אם היו יסורין באין עליו או שהיה מקבר את בניו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב 'הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד', אם היו חמרין מבקשין תבואה [ממנו] לא יאמר להם 'לכו אצל פלוני ויודע שלא מכר מעולם'. רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עצמו על המקח בשעה שאין לו דמים, שהרי הדבר מסור ללב ונאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

(ילקוט שמעוני תורה בהר רמז תרסא)

 

ולא תונו איש את עמיתו - כאן הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו לא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ.

ואם תאמר: מי יודע אם נתכוונתי לרעה?

לכך נאמר 'ויראת מאלהיך' - היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו 'ויראת מאלהיך'.

(רש"י ויקרא כה , יז)

 

"כי לי הארץ"

אל תרע עינך בה, שאינה שלך.

(מתוך פירוש רש"י על ויקרא כ"ה, כ"ג)

 

הזהיר שלא למכור בארץ ישראל מכירה קיימת והוא אמרו: "והארץ לא תמכר לצמיתות".

 (מתוך ספר המצוות לרמב"ם, מצוות לא תעשה רכז)

 

משרשי המצוה (שלא לשנות מגרשי ערי הלויים ושדותיהם) : לפי שערי הלויים היו נכונים לצרכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת ה' וכל עסקם היה בחכמה, שלא היו טרודים בעבודת האדמה כשאר שבטי ישראל, ועליהם נאמר "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג,י) ומתוך שהחכמה בתוכם היה עסק כל ישראל תמיד עמהם, מלבד שהיו בתוך עריהם ערי מקלט הרוצח, ומתוך כך גם היו עיני כל ישראל על עריהם כי לא ידע אדם מה ילד יום, ולכן היה בדין להיות אותן הערים אשר יד הכל שוה בהן ולב הכל עליהם להיותן בתכלית היופי והחמדה, ושבח כל עם ישראל בכך, ומפני כן באה הצוואה עליהם שלא לשנות בעניינם דבר כי אדון החכמה ייסדן ותקנן והגביל גבולם וירא כי כן טוב...

 (מתוך ספר החינוך, מצוות לא תעשה שמג.)

 

וצריך האדם הדר בארץ ישראל לזכור תמיד בשם ארץ כנען, המורה על עבדות והכנעה לה'... תזכו להיות גרים בארצכם, כמו שאמר דוד "גר אנוכי בארץ" (תהילים קי"ט, ט) ואז: "הללו עבדי ה'" (שם קי"ג, א) הכלל העולה, יושבי הארץ צריכים להיות בהכנע, וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו. וזה שאמרו חז"ל: 'וישב יעקב בארץ כנען' - ביקש לישב בשלוה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא?; רק יהיה 'בארץ מגורי אביו', 'גר אנוכי' ויהיה 'ארץ כנען', ויהיה 'מגורי אביו' סוד פחד יצחק, הוא מידת הדין, 'מגור מסביב' (ירמיהו מו, ה)... וזהו 'כי גרים ותושבים אתם עמדי' (ויקרא כ, כג) וסימנך 'ארץ אוכלת יושביה היא', מכלה את הרוצים לישב בה בשקט ובשלוה ובתוקף, לאכול פירותיה ולהנות בה לבד.

(מתוך "שני לוחות הברית" לרבי ישעיהו הורוביץ ג', יא, לא)

 

כי שנת השמיטה גורם גם-כן ההקהל והשלום, על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו, כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית וזה בלי ספק סיבת השלום, כי כל דברי ריבות נמשכין ממידת "שלי שלי", זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית, כי בקום ועשה אין הכל שוים, אבל בשב ואל תעשה הכל שוין, וזה באמת ענין השלום .

 (כלי יקר דברים לא , יב)

 

כי גרים ותושבים אתם עמדי - שמא תאמרו: הרי נתת לנו הארץ לאחוזת עולם, ואנחנו אזרח הארץ, על כן אמר שאף על פי שכנגד שאר העמים אזרח הארץ אתם, עמדי אתם גרים ותושבים, כי לי הארץ, ואתם דומים לגרים שבאו מארץ רחוקה, ואדוני הארץ הרשה אותם להיות תושבים בארצו, וכן הוא באמת כי האדם דומה בארץ לגר, כי נשמתו ממעל, וירד מקומו למטה לשבת בארץ, כמו שכתבתי על פסוק 'ימי שני מגורי' (בראשית מז, ט).

(ביאור רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

 

קדושה בחיים קשורה לברית ולזיכרון, לא לאבנים מתות

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה'.

(ויקרא כו, א-ב)

 

"ומקדשי תיראו" - שנת היובל, כי כן כתוב "קֹדש תהיה לכם".

(אבן עזרא שם, שם)

 

הסמל המזכיר את השגחתי בכל מקום הוא "שבתותי"; והמקום המקדש את כל חייכם, למען תשרה שכינתי ביניכם, הוא "מקדשי" - מקדש תורתי. ולפיכך: "את שבתֹתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".

לא בפסל ובמצבה, אלא בשבתות ה' נסמל את הנהגת ה'. שבתות ה' הן שבת בראשית ושבתות הארץ - שבת, שמיטה ויובל. הן מעצבות על ידי רעיון ה' את כל חיינו כבני אדם וכאזרחים; והן מראות את כניעתנו לה' על ידי מעשים גדולים של הקרבה והודאה. ובשתות ה' - במשמעות מורחבת - כוללת גם את מועדי ה'. הללו הם זמני היוועדות, הבאים להזכיר את הנהגת ה'. כל אלה שבתות ה' הן לנו אות, ברית ומועד; הן לא חוטבו מן האבן המתה, אלא הן סמלי הכרה, ברית וזיכרון, הארוגים מן החומר החי של מעשינו. הן מזכירות את הנהגת ה' - לא כשהיא לעצמה - אלא בהשפעתה המעצבת את מעשינו. בהכנעה ובהקדשה של כל חיינו הן מחברות "ומועידות" אותנו אל ה'.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 

'ואבן משכית לא תתנו בארצכם' - במה דברים אמורים; בשאר הארצות, אבל במקדש מותר להשתחוות על האבנים, שנאמר 'בארצכם' - בארצכם אי אתם משתחווים על האבנים, אבל אתם משתחווים על האבנים המפוצלות במקדש. ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלאות בבתי כנסיות הרצופות באבנים או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן, הולך למקום אחר ומשתחווה או שוחה על צדו ומטה, כדי שלא ידביק פניו באבן.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים ו, ז)

 

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.