וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה

עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח

כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. (במדבר יב, א)

 

האישה הכושית - צפורה, המשונה במעשיה וביופיה ככושית, או כושית ממש?

כתיב (תהלים ז') 'שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני'. וכי כוש שמו? והלא שאול שמו! אלא: מה כושי משונה בעורו - אף שאול משונה במעשיו*. כיוצא בדבר אתה אומר: (במדבר י"ב) 'על אדות האשה הכשית אשר לקח', וכי כושית שמה? והלא ציפורה שמה! אלא: מה כושית משונה בעורה - אף ציפורה משונה במעשיה (וביפיה - נוסח הילקוט). כיוצא בדבר אתה אומר (ירמיהו ל"ח) 'וישמע עבד מלך הכושי', וכי כושי שמו? והלא צדקיה שמו! אלא: מה כושי משונה בעורו - אף צדקיה משונה במעשיו. כיוצא בדבר אתה אומר: (עמוס ט') 'הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל', וכי כושיים שמן? והלא ישראל שמן! אלא: מה כושי משונה בעורו - אף ישראל משונין במעשיהן מכל האומות.

(בבלי מועד קטן טז ע"ב)

* משונה במעשיו - צדיק גמור.

(רש"י שם, שם )

ותדבר מרים וגו': היה נראה להם לגאווה שאינו רוצה להתחתן בעמו**...

** אולי חשבו לגאווה מה שלא לקח משה אשה מבנות ישראל, ועל צפורה לא היה אפשר לגנות אותו, כי במדין לא היה מוצא בת ישראל, אבל במדבר (אולי כי צפורה מתה) אין ספק שהיה מוצא בת ישראל שתינשא לו, אף על פי שהיה זקן, ואולי גם אהרון ומרים היו מבקשים לתת לו מבנותם, והוא לקח לו אשה כושית מאותם שהתחברו לישראל בעלותם ממצרים, וידוע כי מצרים קרובה לכוש, ויתכן שהיו מאניש כו המתגוררים במצרים, וראו את אשר שעה ה' בעבור ישראל ונתחברו עמהם. והנה בהיותם מדברים בגנותו בחינת הגאווה שהיו מייחסים לו, אמרו גם הדיבור הזה 'הרק אך במשה דבר', ורוח הקודש העידה כי מה שעשה משה לא עשה מגאווה, כי היה עניו מאד; ובאמת אנו רואים שלא חלק שום גדולה לבניו, ואולי לכך לא רצה להתחתן עם בת ישראל, כדי שלא יוכלו בניו בעזרת קרוביהם להשתרר על הציבור.

(שד"ל שם, שם)

 

 

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"

אבנר רועי

המנורה השתמרה בזכרון הדורות כסמל עיקרי לכל ענייני המקדש, היטיב להראות לנו זאת הרמב"ן בתחילת דבריו לפרשה: "...והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו..." תקנת חכמים להדליק נרות ב 'חנוכיה' בשמונת ימי חנוכה לזכר נצחון החשמונאים וביטול הגזרות על מצוות התורה, העבירה את המנורה ממקומה בהיכל לתחום נחלתו הפרטית של כל אדם מישראל, שהרי מצות נר חנוכה מוטלת על כל 'איש וביתו'. הענין נרמז אולי גם בנוסח התפילה הקדומה של 'על הניסים' במילים: "והדליקו נרות בחצרות קדשך" לאו דווקא במקומה הקבוע של המנורה בהיכל.

מדוע זכתה המנורה לייצוג כה בולט מכל כלי המשכן - מקדש?

נראה כי כבר בתחילת ימי הבית השני זוכה המנורה ליחס מועדף ולמקום מרכזי, כדברי פרופ' יחזקאל קויפמן בספרו החשוב "תולדות האמונה הישראלית": "מראה המנורה של זכריה עושה את המנורה לנושא המרכזי של קדושת המקדש. אפשר, שהרקע הפסיכולוגי של המראה נוצר על-ידי העדר הארון. באוהל מועד ובמקדש שלמה היה ארון העדות מרכז הקדושה. עתה לא היו לא ארון ולא עדות. דבר זה העיק בלי ספק על לבה של העדה. מראה זכריה עושה את המנורה סמל אלוהי במקום הארון. בכח סמל זה הבית הוא "קשר בין השמים ובין הארץ" למרות העדר הארון. את מטבע הפולחן לא יכלה סימבוליקה זאת לשנות. תוצאות הלכתיות לא היו לה, אבל בספירה של האגדה והאמונה היה לה ערך. לא דבר ריק הוא, שחג הבית השני, חג החשמונאים, הוא חגה של המנורה: בנרות המנורה נראתה אצבע אלוהים". (ספר ח' עמ' 256)

בחזון זכריה פרק ב' 'רני ושמחי' (שנקרא השבת ונקרא גם בשבת חנוכה) מסביר המלאך לזכריה את פשר מראה המנורה בפסוק המפורסם: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות".

כיצד אם כן מבטאת המנורה את העוצמה הרוחנית הזאת, ובמה היא מהווה תחליף ל'חיל וכח'?

תיאור מראה המנורה מופיע בספר שמות כה, לב: "וששה קנים יוצאים מצידה שלושה קני מנורה מצדה האחד ושלוש קני מנורה מצדה השני". יש לציין כי כלי כדוגמת המנורה לא נמצא ברשותם של עמים קדמונים אחרים בתקופה המקבילה - זהו כנראה כלי מיוחד לישראל. הקנים המסתעפים כלפי מעלה עשויים להזכיר למתבונן דמיון לעץ וענפים, אולי כפי שהתורה עצמה משולה לעץ - "עץ היא למחזיקים בה" ומנגד גם האדם משול לעץ - "כי האדם עץ השדה...". אפשר שהדמיון שבין האדם לעץ יש לו אחיזה במראה החלק העליון של מבנה השלד - חוט השדרה והצלעות המסתעפות ממנו. התורה לא פירטה לנו כלל על החלק התחתון של המנורה, ולא כתבה את מידותיו כשם שעשתה בכלי המשכן האחרים. על-פי מסורת חז"ל (מנחות כח ע"ב), גובה המנורה היה שמונה עשרה טפחים כגובהו של אדם ממוצע.

בספרות הקבלית והחסידית מובאים ענייני המשכן כרומזים על האדם בכללותו. המזבח מקומו בעזרה. השולחן, המנורה ומזבח הקטורת - מקומם בהיכל שדרגת קדושתו גבוהה מהעזרה. כך האדם מורכב מחומר ורוח. יש בו איברים שתפקידם המובהק הוא הקיום הפיזי כמו מערכת העיכול, העצמות, הידיים והרגליים - אותם מייצג המזבח החיצון, ואילו הרוח מונעת בעיקר על-ידי האיברים שבראש: המוח, האוזניים, העיניים, הנחיריים והפה - אותם מיצגים הכלים שבהיכל. את חוש הטעם מייצג השולחן, את חוש הריח מייצג מזבח הקטורת והמנורה מייצגת את חוש הראיה. ישנה השוואה המראה כי המנורה מסמלת את כל אברי הראש המרכיבים את רוח האדם - סכומם שישה: זוג עיניים, זוג אוזניים, זוג נחיריים כנגד הקנים המסתעפים. המוח והפה מהווים מעין עמוד מרכזי. רמז לכך נמצא גם בתפילין של 'ראש' שבצדו האחד האות 'ש' עם שלושה קרניים ומנגדו האות 'ש' בעלת ארבעה קרניים וסכום שניהם שבעה כנגד שבעת קני המנורה. בכך משתלבת היטב האמירה המצויה בסידורים ונאמרת לאחר הנחת תפילין של ראש: "ושמן הטוב תריק על שבעת קני המנורה להשפיע טובך לבריותך".

המנורה היא גם סמל לשוויון, יציבות ושלום - אין צד הזוכה לעדיפות יתר, קו מרכזי אחד מחבר את הנטיות הפונות ממנו. היא מזכירה את פתיחת 'ברכת השלום' המורכבת מ'ש' כפולה - 'שים שלום' שבהמשכה הבקשה: "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך כי באור פניך נתת לנו תורת חיים ואהבת חסד וצדקה ורחמים וחיים ושלום". זאת כהמשך לדמיון שבין העץ ובין המנורה לבין האדם שהבאנו לעיל: "עץ חיים היא ... וכל נתיבותיה שלום".

בסידורים (בנוסח ספרד ואחרים) מצויים שני מזמורי תהילים שנוהגים לומר בחנוכה לאחר הדלקת הנרות. לשניהם מגמות מנוגדות: מזמור ל': "מזמור שיר חנכת הבית לדוד, ארומימך ד' כי דיליתני..." המזמור שכידוע עוסק ביציאה משבר וממצוקה אישית של דוד, נאמר בגוף ראשון ובכך הוא מעורר הזדהות לכל אשר נמצא במצב דומה. המזמור השני מתהילים סז': "למנצח בנגינות מזמור שיר, אלוקים יחננו ויברכנו ..." תוכנו עוסק במצב הבינלאומי בשלום עולמי תוך הכרה משותפת בבורא עולם, כדברי הפסוק המצוי במרכזו: "...ישמחו וירננו לאומים כי תשפוט עמים מישור ולאומים בארץ תנחם סלה..." (המזמור מופיע באיורים שונים של המנורה המצויים בעמודי תפילה, משום שהוא מורכב משבעה פסוקים וסכום אותיותיו ארבעים ותשע, לכן גם נאמר בימי ספירת העומר). למרות מגמותיהם ההפוכות של המזמורים הם עשויים להשלים האחד את השני. כיום במיוחד קיימת הדדיות הדוקה בין המצב העולמי לבין תחושת הבטחון של האדם הפרטי, או המשפחה או הלאום הבודד. וכן להיפך, דרכיו ומעשיו של הפרט עשויים להשפיע ולהכריע על מצב העולם בין לזכות ובין לחובה כדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג ה"ד).

המנורה במקדש העידה ששכינה שורה בישראל - במידה והוא ממלא את הייעוד של שלמה ונבואת ישעיהו כבית תפילה לכל העמים. החנוכיה בדמות המנורה שמדליק 'איש וביתו' בחג חנוכה עשויה ליצור סביבה ידידותית המתחילה מהאדם ומשפחתו והלאום הפרטי עד לשלום עולמי, שהוא חזון הגאולה: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות".

אבנר רועי, חבר קיבוץ סעד, כתב עבודת דוקטוראט בהיסטוריה של עם ישראל בתקופת בית שני והמשנה

 

 

"ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם": אין מונופול על רוחניות

הוראינו לדעת שביסוד המנהיגות הרוחנית העליונה לא ניתנה זכות מיוחדת ("מונופולין") על הרוח למישהו. כשרונות הרוח הניתנים מאת ה' אינם מותנים במשרה ואינם זכויות של מעמד; האחרון שבאומה יכול לזכות ברוח ה' כיושב ראשונה במלכות.

(הרש"ר הירש)

 

המן כביטוי לאמונה ולחסד

היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. הא כיצד? היה יושב ודורש ולא היה יודע מהיכן אוכל ושותה ומהיכן היה לובש ומכסה, לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן ושניים להם אוכלי תרומה.

(מכילתא בשלח מסכת דויסע פרשה ב)

 

ועל-כן לא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן, כי זה הדרך אשר דורכים בו כל העוסקים בתורת ה' המואסים המותרות, אשר סופם לרִימה, חוץ ממה שהותירו ליום השבת 'לא הבאיש ורמה לא היתה בו' כי זה מופת על מה שהאדם מותיר מן מאכלו ליום שכולו שבת לעולם הבא, על-ידי שמאכיל מלחמו לרעבים זה הדבר הקיים נצחי ולא הבאיש ודי רמז כזה ליראי ה' וחושבי שמו ולא יבינו כל רשעים והמשכילים יבינו לאחריתם ולהערה זו צוה ה' להניח צנצנת המן למשמרת לפני העדות מקום הלוחות להודיע שלא נתנו עדות הלוחות כי אם לאוכלי המן.

(כלי יקר שמות טז , יח)

 

והאיש משה ענו מאד"

"ומשה נגש אל הערפל" - גרם לו ענותנותו, שנאמר "והאיש משה ענו מאד". מגיד הכתוב שכל מי שהוא עניו, סופו להשרות שכינה עם האדם בארץ, שנאמר "כה אמר יי רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו". ואומר "רוח יי עלי". ואומר "ואת כל אלה ידי עשתה" ואומר "זבחי אלהים רוח נשברה". וכל שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה, שנאמר "גבה עינים ורחב לב אותו לא אוכל". וכל גבהי לבב קרואים תועבה, שנאמר "תועבת יי כל גבה לב". עבודה זרה קרויה תועבה, שנאמר "ולא תביא תועבה אל ביתיך". כשם שעבודה זרה מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה. ומשה נגש אל הערפל לפנים מג' מחיצות. חשך וענן וערפל. חשך מבחוץ ענן מבפנים ערפל לפני לפנים, שנאמר "ומשה נגש אל הערפל".

 (מכילתא יתרו מסכת דבחדש פרשה ט)

 

...גאותם והתנשאותם של בני אדם, נובעת מכך שאין הם מכירים את מעמדם בפני אלוהים, ולכן רק משה האיש הוא הזוכה לתואר יחידאי זה של "ענו מאד" (ולא סתם 'ענו'), מה שלא נאמר על שום נביא אחר זולת משה.

(מתוך שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע לפרופ' י. ליבוביץ)

 

 

קוראים מגיבים

מצאתי משהו די מוזר ותמוה במאמרו של דוד מלכיאל על פרשת נדב ואביהו (שבת שלום, פר' אחרי מות-קדושים תשס"ו). אם הבנתי דבריו נכון, הוא מפרש מותם הטרגי של בני אהרון לאור שלוש הנחות: א) שהמטרה העיקרית של החיים, לפחות לדידן של נדב ואביהו, היתה להכין את עצמם להיכנס לחיי עולם הבא; ב) הדבר היחיד המונע אדם המצוי מלהתאבד, או לכל הפחות קצר את חייו, הוא אי-ידיעתו הוודאית אם אכן קיים חיים אחרי המות, ועקב כך הפחד שלו מהאפשרות של כליון טוטלי אחרי מותו; ג) כאשר "אש ירדה מן השמים" נדב ואביהו חוו חוויה דתית גדולה ואינטנסיבית, בה נתגלה סודות שמים וארץ, כולל ידיעה וודאית לגבי השארות הנפש.

הוגי דעות יהודיים בעת החדשה רגילים לומר שקו מחשבה זה הוא נוצרי ביסודו, ושהיהדות מתעניינת בעיקר בחיינו עלי אדמות, בעולם הקונקרטי. אמנם, טיעון זה נכון רק למחצה: ספרי הקבלה והגות היהודית הימי-בינימית בכלל מבטאים עניין רב בחיי העולם הבא, ולמושג זה ש מקום חשוב גם בדברי חז"ל (כגון דברי ר' יעקב בפרקי אבות ד,כא, " העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא") . אך כל הדיונים האלו הם בתר-מקראיים; חז"ל עמלו קשה מאד, למשל בפרק "חלק" להביא אסמכתות למושג תחיית המתים בתנ"ך עצמו. יתר על כן, גם אלו שהפליגו בתיאוריהם של עולם הבא ראו בו שכר שיבוא בזמנו, ובוודאי שלא המליצו לקצר את החיים כאן באופן אקטיבי כדי להשיגו, כפי נעשה על ידי בני אהרון לדברי מלכיאל.

אבל העיקר, שיש אסכולות שונות ביהדות אחת יותר דואליסטית, המשרטטת קו מבדיל חד בין עולם הרוח ועולם החומר, והמשתדלת להתגבר על הקרע בין הנשמה ובין מקורו האלהי; ואסכולה שנייה, אינטגרטיבית יותר, המדגישה ייחוד היקום, המנסה לגאול ולקדש העולם הזה. אסכולה זו רואה בחיים אלו התחום הנכון והראוי לפעילות אנושית ולקיום ההלכה (עיין, למשל, במסתו של הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל, איש ההלכה, במיוחד בפרקים ז עד י"א). נראה לי שתנועה כמו נתיבות שלום, החורטת על דגלה ערכים קונקרטיים ברי ביצוע בעולם הזה, כמו רדיפת שלום וצדק חברתי, נמצאת באופן ברור במחנה השני.

הרב יהונתן צ'יפמן, ירושלים

 

העורך מעיר:

דומני שלעתים קשה להבחין בין פרשנות לבין האדרה של דמויות מסוימות או של דרך רוחנית מסוימת.

הבנתו של כותב המאמר את מה שארע לבני אהרון וגם לבן עזאי אינה באה בהכרח להאדיר את דרכם ולהמליץ על פרישה מן העולם, אלא להבין את המניעים ללהט הרוחני הבלתי מרוסן. "אש קודש" זו, שהיא גם "אש זרה" בוודאי מסוכנת ולכן מזהירה התורה מפני הסכנות.

אכן, אנו בהחלט דוגלים בציונות דתית השואפת לקדש את החיים, אך, איננו יכולים לפטור עצמנו מהתבוננות בגישות אחרות לעבודת ה', מהקשבה להלכי רוח בדלניים בציבור הדתי, המעוגנים בלהט רוחני בלתי מתפשר.