בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת

 אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. (במדבר ח, ב)

 

 

בהעלותך את הנרות זש"ה 'כי אתה תאיר נרי' (תהלים יח) - אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, אתה אומר שנאיר לפניך, אתה הוא נרו של עולם והאורה דרה אצלך?! כתיב (דניאל ב) 'הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא' ואתה אומר 'אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות', הוי 'כי אתה תאיר נרי'?! אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכך, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם, למה? לעלות אתכם בפני כל האומות, שיהו אומרים: ראו היאך ישראל מאירין למי שהוא מאיר לכל - משל למה הדבר דומה: לפיקח וסומא שהיו מהלכים בדרך וכו' (לעיל סדר תצוה סי' ד') והיה הקב"ה מנהיגם ומאיר להם, שנאמר (שמות יג) 'וה' הולך לפניהם יומם וגו'' - כיון שהוקם המשכן קרא הקב"ה למשה ואמר ליה אמור להם שיאירו לי, שנאמר 'דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך' - אמרו ישראל להקב"ה: 'כי אתה תאיר נרי' ואתה אומר לנו שנאיר לפניך?! אמר להם הקב"ה לישראל: בשביל לעלות אתכם אמרתי שתאירו לי כשם שהארתי לכם בדרך, לכך נאמר בהעלותך.

(תנחומא בהעלותך פרק ד)

 

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו. אמרו ז"ל (שבת כב, ע"ב): זה נר מערבי שממנו היה מדליק ובו היה מסיים, וכתבו תוס' (שם ד"ה ובה) שהיה מדליק תחלה מנר המערבי, והיה מדליק אח"כ נר המערבי משאר נרות. והנה המנורה מרמז על התורה, כדכתיב (משלי ו, כג) 'כי נר מצוה ותורה אור', ויש לרמז בנר האמצעי שהוא נגד הרב המלמד לאחרים, ונרות שמשני הצדדים הם התלמידים מימינו ומשמאלו, ואמר ר' אליעזר (תענית ז, ע"א) 'הרבה למדתי מרבותי וכו', ומתלמידי יותר מכולם'. תחילה לומד הרב עם התלמידים ומאיר עיניהם, עד שנעשו תלמידים המחכימים את רבותם והוא לומד מהם, הרי הוא יוצא ללמד ונמצא למד, וע"ד שפרשתי 'הלומד על מנת ללמד מספיקים בידו ללמוד וללמד' (אבות ד, ה), שהוא לומד מתלמידיו כשמלמד להם. והיינו ממנו היה מדליק הנרות ומאיר התלמידים, ובו היה מסיים, שאח"כ מדליקים ומאירים אותו מהם, והענין נכון.

(הרב אברהם שמואל בנימין סופר: כתב סופר במדבר שם שם)

 

 

סמל של עצמאות

שפר סטולמן

בי"א בשבט תש"ט, קבעה מועצת המדינה הזמנית את המנורה המעוטרת בענפי זית לסמל הרשמי של מדינת ישראל. הסמל נוצר בהשראת הפסוקים בספר זכריה: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה... שבעה נרותיה עליה... שניים זיתים עליה" (זכריה ד, ב), ואילו המנורה עצמה הועתקה משער טיטוס שברומא.

תפקיד המנורה במשכן ומאוחר יותר בבית המקדש הוא נושא לדיון תיאולוגי בתלמוד, הכורך שתי שאלות: האם הקב"ה צריך שנאיר לו את בית המקדש והאם הוא זקוק לקורבנות שאנחנו מקריבים? דיונים אלו מופיעים במסכת מנחות (פו ע"ב) כמדרש לפסוק "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" (ויקרא כ"ד): "אמר רבי שמואל בר נחמני: אליך - ולא לי, לא לאורה אני צריך. שלחן בצפון ומנורה בדרום, א"ר זריקא אמר ר' אלעזר: לא לאכילה אני צריך, ולא לאורה אני צריך". שאלות דומות מופיעות בסגנון אחר בתלמוד הבבלי, שבת כב ע"ב, מפיו של סגי נהור ידוע (ראה בבלי ברכות נח ע"א): "מתיב רב ששת: 'מחוץ לפרוכת העדת יערך' (ויקרא כ"ד), וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו; אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל".

מדרשים אלו גורסים שאין להקב"ה צורך בעבודות הנעשות לו בבית המקדש. מטרתן של עבודות אלו לזכות את עם ישראל במצוות: "כביכול אמר הקב"ה למשה: אמור לישראל לא בשביל שאני צריך לאורכם, אני אומר לכם להדליק נר, אלא בשביל לזכותכם, וכן הוא אומר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'" (ישעיהו מב, כא).

בהקשר זה מוזכרים גם גם חלונות בית המקדש שבנה שלמה המלך המוכיחים שאין הוא יתברך צריך לאור: "'ויעש לבית חלוני שקופים אטומים' (מלכים א' ו') - תנא: שקופין [מבפנים] ואטומים [מבחוץ], לא לאורה אני צריך..." (שם). תכלית בית המקדש והעבודה שבו, איננה לשום צורך של הקב"ה, בין אם מדובר באור הנרות או בקורבנות שמעלים על המזבח:

...תדע לך בא וראה כשאדם בונה בית והוא עושה חלונות בתוך [ביתו], והוא מבקש שיהא האור נכנס, הוא עושה את החלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים, למה כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים, וכשבנה שלמה את בית המקדש לא עשה כן את החלונות, אלא צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר מבחוץ, שנאמר ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מ"א =מלכים א'= ו ד), להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורה משלך... (מדרש תנחומא (בובר), פרשת בהעלותך, סימן ב).

בתחילת פרשת בהעלותך מביא רש"י מן המדרש כי אהרן הכהן, הממונה על עבודות המשכן ומי שיכול להיכנס לקודש הקדשים פעם בשנה, נפגע מכך שלא הוא ולא אחרים משבטו השתתפו עם הנשיאים בחנוכת המשכן:

... אתה מוצא למעלה אחד עשר שבטים הקריבו... חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיאו של לוי, זה אהרן, שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי (במדבר יז יח), ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי... א"ל הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן אל תתירא. לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר, דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך: הקרבנות, כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בהעלותך סימן ה-ו).

שואל הרמב"ן, "והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות!" (רמב"ן במדבר פרק ח ). ואם כך, מה בא המדרש ללמדינו? והוא מפרש ששנים רבות אחרי משה ואהרן, בימי החשמונאים, התברר כי עבודת העלאת הנרות של אהרן הייתה בעלת ערך חשוב יותר בעיני הקב"ה מאשר הקורבנות שהביאו הנשיאים. חשיבות המנורה נבעה דווקא משום שמצוותה נועדה להתקיים גם לאחר שהקרבת הקורבנות נפסקה. הדלקת הנרות בחנוכה, מדי שנה ושנה, היא הזיכרון התמידי להדלקת הנרות המקורית, "שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו". דעתו של אהרן נחה כשהבין שבחלק בניו תיפול חנוכת המקדש בימי החשמונאים, וחג החנוכה יירשם לזכותם של הכוהנים.

כאן אפוא העיקרון כי יש עדיפות לעבודת המנורה בשל נצחיות עבודתה. רק במבט לאחור, דהיינו יותר מאלף שנים אחרי שאהרן "הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", יכלו בעלי המדרש לראות במנורה שטיהרו החשמונאים את האירוע שעליו דיבר ה' אל משה בפרשת בהעלותך. אבל האם דור המשכן יכול היה לחזות מראש את משמעות דבר ה' אל אהרן והשלכותיו לעתיד לבוא? מסופקני. משום כך, יכול להיות שעבורנו מה שהובטח אז לאהרן איננו בלעדי לימי החשמונאים ועדיין יכול וגם צפוי להתרחש.

דורנו שהתאושש מהנורא מכל וזכה לאחר אלפיים שנות גלות למדינה הוא זה שרואה מקרוב את חזון התגשמותה של עצמאות ישראל, גם ללא חזרת המקדש. ועל כך אמרו חכמי המדרש, ש"הקרבנות, כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם..." (מדרש תנחומא שם). כמה נאה אפוא שהמנורה, המסמלת את נצחיות עבודת ה' היא סמל עצמאותנו המדינית.

הרב שפר סטולמן, בעל תואר שני בחינוך, עסק בדוברות ובהסברה בסוכנות היהודית.

 

 

אהבה מקלקלת את השורה

ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

(רש"י במדבר ח , ג)

 

שאלו לו לרבי ברוך ממז'יבוש (נכדו של הבעש"ט, מגדולי החסידות):

כאשר הורה ה' לאהרון ביד משה כיצד להעלות את הנרות, נאמר בתורה 'ויעש כן אהרון'. רש"י מפרש זאת לשבחו של אהרון: 'מלמד שלא שינה'. מה כוונת הדברים? כלום יעלה על הדעת שאהרון, קדוש ה', ישנה ממצוותו, עד שיש לשבחו בשביל שלא שינה?

השיב הרבי: ...סיפרו על קדוש אחד שהיה משמש בבית הכנסת, וכשהיה מסדר את הנרות ויוצק שמן במנורה - הרי מרוב התלהבותו לא היה יכול לעשות את הדבר כתיקונו והיה השמן נשפך חוץ לכלי. לפיכך נאמר לשבחו של אהרון, שעם כל דביקותו בבורא בכל נפשו, היה מיטיב את הנרות ומעלה אותם כתיקונם.

 (אור הגנוז למרדכי בובר)

 

כדי לבצע עבודה מסוימת, לא די בהתלהבות וברצון טוב. יש צורך גם בסבלנות ובדייקנות.

(מתוך אברהם שטאל: שבת בשבתו, כרך ב', עמ' 183)

 

...כלומר, אהרון עשה את שנצטווה עליו לא כאדם המתלהב ומתפעל, אלא כאדם המכוון תודעתו והכרתו לעבודת ה' של יום-יום, והמשמעות הגדולה בעבודת ה' איננה בכך שהאדם נותן בזה פורקן להתלהבותו הדתית, דבר אשר ספק אם יש בו מעבודת ה' הטהורה מכל פנִיָה, ושמא אין בכך אלא משום מתן סיפוק לדחפיו הנפשיים של האדם עצמו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 648)

 

 

"קח את הלוים ...וטהרתם" - בעלי תפקידים בכירים זקוקים להיטהרות

כי מעלת האדם כשם שהיא מגביהה לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר שלא תוסיף מכשול על-ידי גאווה וחילול השם, וגם - כל הגדול מחברו - יצרו גדול' - ונמצא הקריבה לקדושה גורם לטומאה, כמו שארע באמת אחר-כך לקורח והבאים אחריו מבני לוי, שגודלתם הכשילתם; והמתעלים לעבודת הקודש צריכים זהירות יותר מכל שלא ייכשלו; כל אלה הסיבות המקריבות לה', מכל מקום ומבלי משים יֹאבד ההכשר... על כן באה האזהרה שלאחר שיעבדו את אוהל-מועד, יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם, וכבר הָראֵנו לדעת דכל זה הוא גם בעסק התורה, והבא לקבל עוֹל תורהמגביה לבו לדרכי ה', ומכל מקום נדרש להיזהר שלא יֵהפך לרועץ, וכשזכה להצלחת התורה ובזהירות כראוי, היא סיבה להגביה עוד את הדעת לאהבת ה', אבל כל זה אם הוא מֵשים לב להשיג על ידי זה אהבת-ה', אבל בלי מֵשים, תֹאבד זו התועלת, ולא נשאר אלא מיצות לימוד בלבד, שגם הוא ענין רם ונישא, אך אם לא נהפכה לנו עוד לרועץ, וכענין שאמרו חז"ל (יומא ס"ד): "לא זכה - נעשית לו [התורה] סם-המוות".

(העמק דבר במדבר ח, ט"ו)

 

...יש לזכור כי דברים אלה הם דברי ראש ישיבת וולוז'ין, שהכיר היטב את עולמם של אלה אשר תורתם אומנותם, והוא היטיב להכיר את הסכנה הנשקפת להם ולכל הדורות, שלא יעֵזו לראות את עצמם ולכנות עצמם 'גדולי תורה'.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 649)

 

 

"ותדבר מרים ואהרן במשה": המניעים ללשון הרע

ואם יהיה בחבריך מי שיש לו יתרון עליך בעבודת האל, ומעשהו טוב ממעשיך, והוא משתדל להתקרב אליו יותר ממך, יסיתך היצר בו, ויאמר לך: כל אשר ייראה מהשתדלות זולתך בעבודה הוא חסרון נראה ממך, ולולא הוא, היית נראה בעיני בני אדם צדיק מכל בני דורך; השיא עליו, קנא בו ושטום אותו, וחקור על מומיו וגנותו וארוב למכשוליו, ואם תוכל להוציא עליו דיבת שקר כדי להפחית שמו אצל בני אדם, עשה! אז תשיב עליו: ואיך אמאס מי שאהבו האלוהים ואגנה מי ששיבחו הבורא...?

(מתוך "חובות הלבבות" לרבי בחיי אבן פקודה, שער ייחוד המעשה, פרק ה')

 

 

קוראים מגיבים

(תגובה ל"יום תקוות ירושלים"- גיליון במדבר תשע"א)

אני כמעט תמיד מסכימה לגמרי עם דברי הטעם והחוכמה שכותב פנחס לייזר.

הפעם אני מרגישה צורך להביע הסתייגות ממשפט אחד, לא כל כך בגלל פנחס אלא בגלל יהודים רבים שלדעתי נכשלים בדבר מסוים בעל משמעות רבה. בדבריו של פנחס לקראת יום ירושלים, הוא כתב: "אכן, יש חומה מוחשית בין העיר העתיקה לבין העיר החדשה..." יהודים רבים טועים ומתייחסים לירושלים כאילו היא מורכבת משני חלקים - העיר העתיקה והעיר החדשה. אי לכך, הרעיון של חלוקת העיר ממלא אותם בחרדה , שלא לדבר על שאט נפש.

האמת היא שבירושלים יש שלושה מרכיבים: העיר המזרחית, העיר המערבית, והעיר העתיקה. מעט מאד יהודים נכנסים לעיר המזרחית. מעטים עוד יותר אלה שבאמת מכירים אותה. היא עיר ערבית לכל דבר. אני במקרה מכירה אותה קצת, מפני שפעמים רבות, אני מוזמנת להרצות בפני קבוצות של צליינים נוצרים המתגוררים בבתי מלון שם. נדיר מאד למצוא נהג מונית יהודי במערב ירושלים המכיר בתי מלון אלה.

לעובדה זו יש לדעתי משמעות פוליטית חשובה: אם וכאשר תקום מדינת פלסטין, ירושלים המזרחית יכולה להוות בירה שלה. זה לא צריך להפריע לכך שירושלים המערבית (מה שאנחנו קוראים "העיר החדשה") תמשיך לתפקד כבירתה של מדינת ישראל, היהודית והדמוקרטית. צריכים למצוא נוסחה המקובלת על שני הצדדים לעיר העתיקה, אולי סוג של שלטון משותף. אני יודעת שהוצעו כל מיני אפשרויות. צריכים בוודאי להבטיח גישה חופשית לאתרים הקדושים של שלוש הדתות. ואם אצטרך להראות דרכון על מנת להיכנס לירושלים המזרחית כדי להעביר הרצאה, אשמח לעשות זאת.

דר' דבי וייסמן - ירושלים

 

פנחס לייזר מעיר

אני מודה לדר' דבי וייסמן על הערותיה. אכן, ניתן להבחין בעיר ירושלים בין חלקים שונים . בדבריי התייחסתי לחומה - המוחשית והמטאפורית - המפרידה בין אזורים ובין אנשים והבעתי תקווה שירושלים תהיה עיר השלום. המושגים "עתיקה" ו"חדשה" מתייחסים אולי גם לממדי עבר והווה. במסגרת הזאת לא התייחסתי לפתרונות הפוליטיים השונים שהוצעו כדי להפוך את העיר למאוחדת באמת כי איננו עוסקים במישורי אלו בשבת שלום, אך ברור לי שהאחדות והשלום בין תושביה השונים יושגו כאשר פרנסי העיר ומנהיגי הציבור כולו יבינו שיש לקחת בחשבון את הצרכים ואת המאוויים של כל תושביה.

 

 

 

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.