וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן כִּסָּה הֶעָנָן אֶת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל הָעֵדֻת

וּבָעֶרֶב יִהְיֶה עַל הַמִּשְׁכָּן כְּמַרְאֵה אֵשׁ עַד בֹּקֶר.

כֵּן יִהְיֶה תָמִיד - הֶעָנָן יְכַסֶּנּוּ וּמַרְאֵה אֵשׁ לָיְלָה.

וּלְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר ט, טו-יז)

 

 

סבלנות, המתנה והתמודדות עם חוסר הוודאות כביטויים לאמונה

הענן היה שבט הרועה, שרועה ישראל גילה בו לצאן מרעיתו היכן ומתי יחנו, מתי ולאן יסעו. וכמתואר כאן, לא היה אפשר לחזות מראש את רצונה ואת כוונתה של הנהגה זו. עתים חנייה ממושכת, עיתים חנייה של ימים ספורים בלבד; עיתים חנייה של לילה אחד, של יום ולילה, של יומיים, חודש או שנה... נראה שלא המאמצים של מסעות ארוכים, אלא בעיקר ההמתנה הסבלנית בחנייה ממושכת היא המובלטת כאן כניסיון לעם. אין הכתוב אומר דבר על משך זמן המסעות, אך הוא מזכיר פעמים אחדות את ההמתנה בשהייה ממושכת... נראה אפוא, שהכתוב מדגיש בעיקר את הסבלנות של המתנה וציפייה ממושכת. דבר זה מובן אם נזכור את המדבר הגדול והנורא, שלא הסביר פנים לעוברים בדרכיו, ונזכור בייחוד שהעם ידע יפה שמחוז חפצו לא היה במדבר אלא מחוצה לו, וכל שהייה באחר ממקומות המדבר רק הרחיקה אותו ממחוז חפצו המובטח…בתרגילים אלה קנו את מידת הכניעה השקטה והסבלנות המצפה באמונה שעתידים הם להיות זקוקים לה בנדודיהם ב"מדבר העמים" (יחזקאל כ, לה) במשך מאות רבות של שנות גלות, ועליה אמר הנביא: "אם יתמהמה, חכה-לו" (חבקוק ב, ג).

(הרש"ר הירש במדבר ו, טז-כב)

 

על המנורה ועל הכרת הטוב

אביגדור שנאן

פרשתנו פותחת בהזכרת עניין המנורה שעמדה במשכן ומאוחר יותר במקדש (ובגלגוליה כנר התמיד בבתי הכנסת עד היום): "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב). ורבות עסקו חז"ל בשאלה מדוע נצטוו ישראל על מנורה זו. את השאלה מציג בחריפות מדרש התנחומא (תצוה, ב): "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם [...] אתה מאיר לכל העולם, ואתה מצוה להעלות נר תמיד? אנו באורך נראה אור, ואתה אומר להדליק נרות?!", ובין התשובות השונות שניתנו לשאלה זו מציע מדרש זה (מהדורת בובר, תצוה ד) לומר, כי "לא בשביל שאני צריך אורה, אלא בשביל להאיר לך", ותוך הצבעה על מנגנון הראייה האנושי שאיננו מובן לו לאדם, אומר רבי יוחנן כי "על אור העיניים אין אתה יכול לעמוד, ואתה מבקש לעמוד על דרכי? שלא יטעה אותך יצרך לומר, שמא צריך הוא אורה!" וממשיך ר' אבין הלוי ואומר: "את מוצא, מי שהוא מבקש לעשות לו חלונות, עושה אותם רחבות מבפנים, וצרות מבחוץ, למה שיהיו שואבות אור, אבל של בית המקדש היו רחבות מבחוץ, וצרות מבפנים, למה שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם. האור יוצא מתוך ביתי, ואני צריך לאורה?! ושמא תאמר למה צריך לנר? בשביל להאיר לנו!" המנורה שבמשכן לפי תפיסה זו מיועדת לאדם ולא לריבונו של עולם, ואורה הוא מקור האור לעולם כולו.

תשובה אחרת, הרואה בהעלאת הנרות במשכן דרך לביטוי של הכרת טובה, מתפתחת בהרחבה בדרשה ארוכה יחסית המצויה אף היא במדרש התנחומא (תצוה, א). דרשה זו בנויה בדגם מיוחד ומעניין: דגם הפתיחתא בשאלת הלכה. כדי להבינה עד תום, ואף כדי ליהנות ממנה, ראוי לומר דבר על דגם זה. מסתבר כי בתקופת חז"ל נהג לעיתים הדרשן בציבור, בשבתות ובחגים, להתחיל את דבריו בתשובה על שאלה שהושטה אליו מקהל השומעים. שאלה זו, הפותחת בדרך כלל בנוסחת המבוא "ילמדנו רבנו", יכולה היתה לעסוק בנושאים הלכתיים שונים, מרביתם מתחום חיי היומיום והמעשה. את התשובה על השאלה צריך היה הדרשן לקשר בדרכים שונים ומגוונות אל הפסוק הראשון של קריאת התורה אשר הציבור נתכנס לכבודה: הפסוק הפותח את פרשת השבוע, את קריאת החג וכיוצא באלה. יופייה של הפתיחתא מן הסוג הזה נעוץ אפוא בקישור הבלתי צפוי בין רחוקים: שאלה ותשובה הלכתית ופסוק מקראי נתון מראש. חלוקים החוקרים ביניהם בשאלה באיזו מידה היה הדרשן מודע לשאלה קודם שקם לשאת את דבריו. יש אומרים שהשאלה "הוזמנה" על ידיו, ועל כן אין כאן אלא טקס פורמאלי בלבד, ויש האומרים - ודעתם נראית - שהשאלה הוצגה בפני הדרשן לראשונה ברגע שנעמד לפני הקהל, וכי הוא היה אמור להשיב עליה ולקשרה אל פסוק נתון על דרך האלתור החד-פעמי, מבלי שהיה בידו הזמן להכין מראש את דרשתו. בידינו כמאתיים וחמישים דוגמאות לסוג כזה של דרשות, המאפשרות לנו להציץ מבעד לחרכי הטכסטים אל העולם החי של בית הכנסת הקדום.

הדרשה שבה נעסוק פותחת בשאלה "ילמדנו רבנו: קטן לכמה נימול?" - שאלה שקשה להאמין כי בקהל שומעים יהודי איזשהו היתה שאלה של ממש. צריכים אנו לומר, כי עיקר העוקץ בשאלה איננו חיפוש התשובה אלא העמדת אתגר בפני הדרשן. כיצד יקשר, במקרה שלנו, בין השאלה והתשובה לבין "צו את בני ישראל להעלות נר תמיד"?

וכך מגלגל הדרשן את דבריו, תחילה על ידי מתן תשובה לשאלה ולאחר מכן בנימוקה: "כך שנו רבותינו: קטן נימול לשמונה. מה טעם? כשם שנימול יצחק אבינו". ומן התשובה עובר הדרשן לדבר על חביבותה של המילה:

אמר רשב"י: בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו. וכל כך למה? אמר ר' נחמן בר שמואל: כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה. אמר ר' חנינא: ולא עוד אלא שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה, מה שלא נצטווה, הוא שהכתוב אומר "ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהילתך" (תהלים עא). ולא עוד אלא אדם הולך ולוה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום.

הדברים מפתיעים באקטואליות שלהם. ברית המילה היא אירוע משמח, ואדם מישראל מוציא מכספו כדי לעשותו "יום של שמחה", אפילו אם הדבר דורש לקיחת הלוואות ומשכנתאות, והכול בשל חביבותו של הבן וחשיבותה של המילה. וממשיך הדרשן ושואל בשמו של ח' יודן:

אמר ר' יודן: אימתי הבן חביב על אביו? כשמתחיל להשיח, וכן הוא אומר: "הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים" (ירמיה לא), מהו ילד שעשועים? כבן שלש, כבן ארבע, שהוא מתחיל להשיח ומשתעשע לאביו.

כאשר הילד מגיע לגיל דיבור, מתחיל הבן לגמול לאביו על מה שעשה עד כה למענו. עתה, משהוא יכול כבר לגלגל שיחה של ממש, להקשות ולהשיב, הוא משיב להוריו טובה תחת טובה. הם הכניסוהו לבריתו של אברהם אבינו, אל העולם היהודי, גם אם היה הדבר כרוך בהוצאות כספיות, וכעת הם רווים נחת ממנו, מדבריו ומאישיותו המתפתחת לעיניהם.

מתברר כי מערכת יחסים כזו, של עושה חסד ושל מכיר תודה וגומל טובה, מאפיינת אליבא דדרשן גם את יחסי ישראל ואלוהיו. הדרשן ממשיך את דבריו במשפט מעבר מרכזי: "ואמר ר' ביסנה: אמר הקב"ה לישראל: בני, עשו לי כשם שעשיתי לכם". הקביעה כי ישראל בניו של האלוהים הם, מעבירה את מערכת היחסים בין הורה לבן אל התחום המטאפיסי וההיסטורי, והמילים "עשו לי כשם שעשיתי לכם" היא תביעה ברורה מאדם בישראל להודות על מה שזכה לו בחסדי שמים. כך הולך הדרשן ומסיים בשורה ארוכה של דוגמאות, חלקן לקוחות מנבואתו של יחזקאל אודות התינוקת שהושלכה אל פני השדה ביום הולדתה וניצלה בידי שליחי ההשגחה:

האכלתי אתכם במדבר - אף אתם היו מקריבין לפני: "את הכבש אחד תעשה בבקר" וגו', "וארחצך במים" (יחזקאל טז) - ואף אתם עשו לי כיור, "ואסוכך שמן" (שם) - וכנגדו שמן המשחה, "ואלבישך רקמה" (שם) - וכנגדו מעשה רוקם [במשכן], "ואנעלך תחש" (שם) - וכנגדו עורות תחשים, "ואחבשך בשש" (שם) - וכנגדו שש משזר, "ואכסך משי" (שם), אלו ענני הכבוד שנאמר (שמות יג) "לא ימיש עמוד הענן" - וכנגדן יריעות עזים, "ואעדך עדי" (יחזקאל, שם) זו פורפירה [=תכשיט] - וכנגדן ארון וזרו, "ואתן נזם" (שם) - וכנגדו חח ונזם, "ועטרת תפארת בראשך" (שם) - וכנגדו כפורת על הארון וזר זהב. "הנני ממטיר לכם לחם" (שמות טז) - וכנגדו לחם הפנים, "וה' הולך לפניהם יומם ... להאיר להם" (שם יג) - וכנגדו "צו את בני ישראל להעלות נר תמיד".

מעשה הקרבנות, המשכן ומרכיביו, לחם הפנים והמנורה - כולם ביטויים המאפשרים לאדם בהווה להודות על חסדי ה' לעמו בעבר. המנורה, לפי זה, היא ביטוי אחד מיני רבים לרעיון זה. היום שאין מקדש ואין משכן וכליו, אין קרבנות ואין כוהנים בעבודתם, נותרו התפילה וסידור התפילה כדרך לומר יום יום "מודים אנחנו לך" ולהזכיר ב"על הניסים" את חסדי העבר, פורים או חנוכה.

דברים אלו נכתבים כמה ימים לאחר יום העצמאות וכמה ימים קודם ליום ירושלים, והשאלה מתבקשת מאליה היא אם מצאנו דרך להודות במסגרת סידור התפילה על גילוייו אלו של חסד האל בתולדותינו . אינני מדבר על אמירת ההלל בימים אלו או על הצעות לחבר נוסח מיוחד של "על הניסים". אני שואל שאלות פשוטות יותר: כמה קהילות קיבלו עליהן את הצעתו של הרב גורן המנוח להכניס לאחר מלחמת ששת הימים שינויים קלים בברכת "נחם" של מנחה בתשעה באב? כמה הזדהו עם קריאתם של כמה וכמה חכמים ורבנים להמיר את הביטוי "עלובת נפש", האמור על ירושלים בברכות ההפטרה, בביטוי שלא תהא בו אי-הכרת טובה? התשובה ברורה ומסקנתה מציקה.

פרופ' שנאן מלמד בחוג לספרות עברית שבאוניברסיטה העברית בירושלים

 

 

קומה ה' ויפצו איביך, וינסו משנאיך מפניך": במי המדובר?

ומשה רבנו ידע, כי יקומו לזאת התורה מראשית נתינתה אויבים ומשנאים. הלא דרישותיה - צדק ואהבת הזולת - הם בניגוד גמור לגזירות הרודנים ותוקפנותם, המתחברים לבריתות, לשם ערבות הדדית לקיים ממשלתם הזדונית על אף דרישות הצדק ואהבת הזולת. התוקפנים והחמסנים ההם הלוא ניצבים כאויבים על דרך התורה ואין נותנים לה מעבר; ודרישות התורה לריסון עצמי ול"קדושים תהיו" - הם הסתירה הגמורה לחושניותם הגסה, ולא יימלט שההמונים הגסים לא יקומו לה לשונאים ואפילו ל"משנאים", שלא רק באיבה יתייחסו אליה, כי אם גם ירדפוה בפועל ממש.

(מתוך פירוש רש"ר הירש על התורה, פרשת בהעלותך)

 

"ותדבר מרים ואהרן במשה": המניעים ללשון הרע

ואם יהיה בחבריך מי שיש לו יתרון עליך בעבודת האל, ומעשהו טוב ממעשיך, והוא משתדל להתקרב אליו יותר ממך, יסיתך היצר בו, ויאמר לך: כל אשר ייראה מהשתדלות זולתך בעבודה הוא חסרון נראה ממך, ולולא הוא, היית נראה בעיני בני אדם צדיק מכל בני דורך; השיא עליו, קנא בו ושטום אותו, וחקור על מומיו וגנותו וארוב למכשוליו, ואם תוכל להוציא עליו דיבת שקר כדי להפחית שמו אצל בני אדם, עשה! אז תשיב עליו: ואיך אמאס מי שאהבו האלוהים ואגנה מי ששיבחו הבורא...?

(מתוך "חובות הלבבות" לרבי בחיי אבן פקודה, שער ייחוד המעשה, פרק ה')

 

מיהו "אספסוף"?

מהו 'והאספסוף'? רבי שמעון בר אבא ורבי שמעון בן מנסיא -

אחד מהן אומר: אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים ונאספין עמהם, שנאמר (שמות יב) 'וגם ערב רב עלה אתם'.

ואחד מהן אומר: והאספסוף אלו סנהדרין, שנאמר (במדבר יא) 'אספה לי שבעים איש' מה כתיב שם? (שם) 'ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה' - בקוצים שבמחנה, ומנין שאותן זקנים שעלו להר סיני נשרפו? שנאמר (תהלים קו) 'ותבער אש בעדתם' ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר (במדבר טו) 'והיה אם מעיני העדה נעשתה'.

(במדבר רבה פרשה טו)

 

"וטהרת אותם" -עבודת הקודש עלולה להכשיל ודורשת זהירות.

חזר להזהיר על הטהרה, כי מעלת עבודת הקודש, כשם שהיא מגביה לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר שלא תוסיף מכשול על ידי גאות על שארי בני אדם וחילול השם באיזו עבירה קלה, וגם כל הגדול מחברו יצרו גדול לעשות עבירות שאינם בשארי בני אדם, ונמצא הקריבה לקודשה גורם לטומאה, וכדבר חגי הנביא (ב, י"ג) "ואשר יקריבו שם טמא הוא"... וכמו שאירע באמת אחר כך לקֹרח ולבאים אחריו מבני לוי, שגדולתם היא הכשילתם, על כן באה אזהרה דלאחר שיעבדו את אוהל מועד, יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם.

("העמק דבר" לנצי"ב על במדבר ח, ט"ו)

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.