וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם:

צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם.

וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל

וַיִּקְרָא: 'אַהֲרֹן וּמִרְיָם', וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם.

וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים

וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. (במדבר יב; ד, ה, טו)

 

ואם יהיה בחבריך מי שיש לו יתרון עליך בעבודת האל, ומעשהו טוב ממעשיך, והוא משתדל להתקרב אליו יותר ממך, יסיתך היצר בו, ויאמר לך: כל אשר ייראה מהשתדלות זולתך בעבודה הוא חסרון נראה ממך, ולולא הוא, היית נראה בעיני בני אדם צדיק מכל בני דורך; השיא עליו, קנא בו ושטום אותו, וחקור על מומיו וגנותו וארוב למכשוליו, ואם תוכל להוציא עליו דיבת שקר כדי להפחית שמו אצל אצל בני אדם, עשה! אז תשיב עליו: ואיך אמאס מי שאהבו האלוהים ואגנה מי ששיבחו הבורא...?

(מתוך "חובות הלבבות" לרבי בחיי אבן פקודה, שער ייחוד המעשה, פרק ה')

 

תנא: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו; ר' מאיר אומר: אף לא נגעי קרוביו.

ומי ראה נגע מרים? אם תאמר משה ראה, זר אינו רואה נגעים; אם תאמר אהרן ראה, אין קרוב רואה את הנגעים.

אמר הקב"ה: אנא כהנא - אנא מסגירה, אנא מטהרה, הה"ד (במדבר יב) 'והעם לא נסע עד האסף מרים' - אם כן, העם היה עם השכינה והשכינה ממתנת לה.

(ויקרא רבה טו, ח)

 

...מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות א', ב) 'ותתצב אחותו מרחוק', לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר (במדבר י"ג, יב) 'והעם לא נסע עד האסף מרים'.

(משנה סוטה א, ט)

 

 

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם

אביאל ורשבסקי

 

מוקדש לדודתי

אליזבט נחמה (בבט) ורשבסקי-רורליך ז"ל

במלאת שנה לפטירתה.

נראה כי בחברה הישראלית מתייחסים היום לאיסור לשון הרע בצורה סלחנית למדי. קל לנו לגלוש משיחה שגרתית ללשון הרע. לשון הרע היא בעיה חברתית, הרגל המתפתח אצל רוב בני האדם, המושפע בצורה ישירה מהמנהג הרווח בחברה בה הם חיים. דבר זה גם פועל בכיוון ההפוך: כל אחד שאינו שומר על פיו תורם לאווירה המֵקֵלה בחברה.

בפרשתנו מופיעה תופעה זו באחד הסיפורים של חטא ועונשו המפורסמים ביותר במקרא. כדי להבין את משמעותו החינוכית של סיפור זה, ננתח את מיקומו בפרשה.

פרשת בהעלֹתך מתחלקת לשלושה נושאים מרכזיים:

·           המשך תיאור תפקידי העובדים במשכן מפרשת נשא.

·           תיאור כללי של צורת מסעות בני ישראל.

·           תיאור חטאים של העם.

שלושה חטאים מתוארים בחלק השלישי: חטא המתאוננים, חטא המתאווים וחטא מרים ואהרון. בקריאה ראשונית ניתן לחשוב שהחלק השלישי הוא קובץ חטאים של העם שאינם קשורים אחד לשני, אך בקריאה מעמיקה יותר של הפסוקים מתברר כי נפילות אלו קרו ברצף צמוד. אכן בתחילה אומרת התורה ככותרת "וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן" (במדבר י', י"ב); לאחר מכן, לפני סיפור המתאוננים, חוזרת התורה על כך שנסעו מהר ה' (במדבר י', ל"ג); ולאחר סיפור מרים, האחרון שבסדרה, כתוב "וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן" (במדבר י"ב, ט"ז). מכאן ששלושת החטאים התרחשו באותו מסע ממדבר סיני למדבר פארן. רצף האירועים מצביע על הידרדרות הולכת וגוברת של העם.

אנו מוצאים תופעה זהה לאחר קריעת ים סוף. שם כתוב: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר... וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה" (שמות ט"ו, כ"ב-כ"ד). מכאן מתחילה סדרה של נפילות. הדמיון למסופר בפרשתנו בולט: "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה... וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'" (במדבר י', ל"ג - י"א, א').

שני המקורות דומים אחד לשני באופנים רבים: בשניהם נקודת ההתחלה היא נקודת שיא: קריעת ים סוף מול גמר המשכן. בשניהם נקודת שיא זו מתבטאת ביצירה ספרותית של משה: שירת הים מול "ויהי בנסוע". בשניהם מתחילים במסע מאותה נקודת שיא. ובשניהם מסע זה מוביל לנפילה, ולעוד נפילה, ולעוד נפילה.

אולם הנפילה השלישית שבפרשתנו, סיפור מרים, יוצאת דופן בכך שכל התלונות והנפילות הן תופעות של הכלל וסיפור מרים נראה כסיפור פרטי. לכן כשהתורה מביאה סיפור זה ברצף תלונות של העם, קשה להבין את ההקשר של חטא מרים ואהרון. בעיה נוספת עולה מעונשה של מרים: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם" (במדבר י"ב, ט"ו). דבר זה תמוה לכאורה, שהרי אם מרים היא זאת שחטאה, מדוע העם נאלץ לחכות לה?

לדעתי, מלמדת אותנו התורה שיעור חשוב בכך שהיא מביאה את סיפורם הפרטי של מרים ואהרון בתוך בליל הסיפורים הכלליים על עם ישראל. התורה מלמדת אותנו כי לשון הרע איננה תופעה פרטית אלא תופעת הכלל, אלא שתופעה זו מתבטאת בקשר בין הפרטים. יכלנו לטעות ולחשוב שהפרט פטור מאחריות על לשון הרע מאחר והיא תופעת הכלל. בא עונשה של מרים ללמדנו שהיחיד אינו יכול להתנער מאחריות רק בגלל שהוא מתנהג כמו כולם, שהרי הוא מקלקל בעצמו את החברה.

חטא מרים מצביע אם כן על בעיה שורשית של רכילות בעם שתוצאתה האולטימטיבית מתבטאת בסיפור מחלוקת קרח, שאותו נקרא בעוד שבועיים. שם העם כולו גועש ורוגש באחד ממשברי המנהיגות המשמעותיים ביותר בתקופת המדבר. קרח ועדתו באים בטענה קשה אל משה, הנשמעת מוכרת בצורה בולטת: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז ג'). הרי טענה זו דומה מאוד למה שמרים ואהרון אומרים: "וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר..." (במדבר י"ב, ב' - רש"י קושר את עיסוקה של מרים באשתו של משה ישירות לנושא המובא בפסוק הנ"ל (עיין רש"י פסוק א')). ומכאן שתלונות קרח הן תוצאה של תופעת הרכילות בעם.

לרוב, כאשר מסופר סיפור על הכלל, נשכח הצד הפרטי. פרשת קרח ועדתו לא התחילה כהתקוממות ספונטאנית של חלק גדול מהעם, אלא היא באה כתוצאה מאווירה שהייתה מצויה כבר בעם. העונש הכבד שהוטל על מרים ואהרון הוטל עליהם מכיוון שהאחריות רבצה על כתפיהם בלבד.

תופעה המתחילה מן היחידים, מהשיחות הסתמיות סביב שולחן השבת, בתור למכולת, ליד בית-הכנסת אחרי התפילה, משפיעה על האווירה הציבורית ועל הנורמות החברתיות.

כאשר הדבר מגיע להתמודדות עם בעיות בחברה, מלמדת אותנו התורה כי הפתרון חייב להתחיל מהיחידים.

מאז פטירתה של בבט לפני שנה, לא הפסקנו להרגיש בחסרונה. בשבת אצל סבתא, כשבתה טליה מגיעה אלינו הביתה או בכל הזדמנות אחרת, זכרה נמצא איתנו תמיד. אחד מהדברים הבולטים אצל בבט היה טוהר הדיבור שלה. אני נזכר בשיחות בקידוש בשבת בבוקר, ואיני מצליח לזכור אותה אומרת משהו רע. החיוך הקורן שלה הסביר פנים לכל אדם. בחברה שלנו, בה עסוקים לרוב בחיפוש האשם, בהסתגרות ובשנאה לאחר, בבט חיפשה את הטוב ואת האהבה באנשים. היא לא נתנה לנורמה החברתית השגויה לערער את שיקול דעתה.

אני חושב שהווריאציה הזאת של "לשון הרע", היא אחת הבעיות המרכזיות של החברה הישראלית מתקופת המקרא ועד היום.

בעיה זו איננה הכרחית, וכל אחד מאיתנו יכול להתחיל את השינוי, כי כולנו ביחד בונים את החברה שלנו.

אביאל ורשבסקי הוא תלמיד בישיבת הקיבוץ הדתי - מעלה גלבוע

 

 

אהבה מקלקלת את השורה

ויעש כן אהרן - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה.

(רש"י במדבר ח , ג)

 

שאלו לו לרבי ברוך ממז'יבוש (נכדו של הבעש"ט, מגדולי החסידות):

כאשר הורה ה' לאהרון ביד משה כיצד להעלות את הנרות, נאמר בתורה 'ויעש כן אהרון'. רש"י מפרש זאת לשבחו של אהרון: מלמד שלא שינה. מה כוונת הדברים? כלום יעלה על הדעת שאהרון, קדוש ה', ישנה ממצוותו, עד שיש לשבחו בשביל שלא שינה?

השיב הרבי: ...סיפרו על קדוש אחד שהיה משמש בבית הכנסת, וכשהיה מסדר את הנרות ויוצק שמן במנורה - הרי מרוב התלהבותו לא היה יכול לעשות את הדבר כתיקונו והיה השמן נשפך חוץ לכלי. לפיכך נאמר לשבחו של אהרון, שעם כל דביקותו בבורא בכל נפשו, היה מיטיב את הנרות ומעלה אותם כתיקונם.

(אור הגנוז למרדכי בובר)

 

כדי לבצע עבודה מסוימת, לא די בהתלהבות וברצון טוב. יש צורך גם בסבלנות ובדיקנות.

(מתוך אברהם שטאל: שבת בשבתו, כרך ב', עמ' 183)

 

...כלומר, אהרון עשה את שנצטווה עליו לא כאדם המתלהב ומתפעל, אלא כאדם המכוון תודעתו והכרתו לעבודת ה' של יום-יום, והמשמעות הגדולה בעבודת ה' איננה בכך שהאדם נותן בזה פורקן להתלהבותו הדתית, דבר אשר ספק אם יש בו מעבודת ה' הטהורה מכל פנִיָה, ושמא אין בכך אלא משום מתן סיפוק לדחפיו הנפשיים של האדם עצמו.

(י.ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פ' השבוע, עמ' 648)

 

"וטהרת אותם" - עבודת הקודש עלולה להכשיל ודורשת זהירות

חזר להזהיר על הטהרה, כי מעלת עבודת הקודש, כשם שהיא מגביה לב האדם בדרכי ה', כך יש להיזהר שלא תוסיף מכשול על ידי גאות על שארי בני אדם וחילול השם באיזו עבירה קלה, וגם כל הגדול מחברו יצרו גדול לעשות עבירות שאינם בשארי בני אדם, ונמצא הקריבה לקודשה גורם לטומאה, וכדבר חגי הנביא (ב, י"ג) "ואשר יקריבו שם טמא הוא" ...וכמו שאירע באמת אחר כך לקֹרח ולבאים אחריו מבני לוי, שגדולתם היא הכשילתם, על כן באה אזהרה דלאחר שיעבדו את אוהל מועד, יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם.

("העמק דבר" לנצי"ב על במדבר ח, ט"ו)

 

מיהו "אספסוף"?

מהו 'והאספסוף'? רבי שמעון בר אבא ורבי שמעון בן מנסיא:

אחד מהן אומר: אלו הגרים שעלו עמהן ממצרים ונאספין עמהם, שנאמר (שמות יב) 'וגם ערב רב עלה אתם'.

ואחד מהן אומר: והאספסוף אלו סנהדרין, שנאמר (במדבר יא) 'אספה לי שבעים איש' מה כתיב שם? (שם) 'ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה' - בקוצים שבמחנה, ומנין שאותן זקנים שעלו להר סיני נשרפו? שנאמר (תהלים קו) 'ותבער אש בעדתם' ואין עדה אלא סנהדרין, שנאמר (במדבר טו) 'והיה אם מעיני העדה נעשתה'.

(במדבר רבה פרשה טו)

 

קומה ה' ויפצו איביך, וינסו משנאיך מפניך": במי המדובר?

ומשה רבינו ידע, שאויבים ומשנאים מוכנים לתורה מיד עם תחילת בואה לעולם. דרישותיה למשפט ולחסד עומדות בניגוד בניגוד חריף לתכתיבי הכח והאנוכיות והחלשים והנצרכים חשים בקללת התכתיבים האלה כל עוד חולשתם בם. אך ברית כרותה בין בעלי הכוח להיות ערבים זה לזה על השלטת תכתיביהם. אלה הם אויבי התורה הקשורים ביניהם באין אומר ודברים; הם מציבים את מחסום הכלל בפני התורה המבקשת לשכון בארץ. ודרישות התורה לכיבוש היצר ולקדושה מוסרית עומדים בניגוד חריף לגירויי החושניות הגסה, ולפיכך היחידים שבהמוני כל השכבות אינם רק "שונאים" אלא גם "משנאים" לה; אין התורה רק שנואה בעיניהם אלא היא נרדפת על ידם.

(הרש"ר הירש במדבר י, ל"ה, ל"ו)

 

והאיש משה עָנָו מאד - יראה וענווה: אברהם, משה והלל לעומת יצחק ושמאי

וזהו טענת הגר בפרק במה מדליקין וקפדנות שמאי ברחיקתו, דשמאי הוא מדרגת היראה כנודע שמצדה הגבורה והקפדנות מדרגת יצחק אבינו ע"ה, כנודע שממנו התחלת ענין ישראל... ולכך הוא ריחק הגרים שם בפרק במה מדליקין. ומצד היראה השלם בה הוא ממש היפך זה כנ"ל. וענותנותו של הלל קרבתן כענין משה רבינו ע"ה ענו מאד, לכן קרב הערב רב וטען נגד מיכה כנ"ל. וכן אברהם אבינו ע"ה היה ענו כמו שאיתא בברכות "אי ענו ? תלמידו של אברהם אבינו ע"ה" לכך הוא אב לגרים כדתנן בבכורים. כי מצד העניוות שהוא הערכת חסרונו מול גודל השם יתברך אין מקום התנשאות נגד גר זה שבא במקלו ובתרמילו כי מי שאמר לשמן שידלק הוא יאמר לחומץ וידלק ויוכל לשום אור בחומץ גם כן כענין "לב טהור ברא לי אלקים" ובריאה הוא יש מאין.

(ספר אור זרוע לצדיק לרבי צדוק הכוהן מלובלין)

 

 

 

אליזבט נחמה ורשבסקי - "בבט" - נולדה בעיר שטרסבורג בשבת ט' באב תשי"ח (1958), השישית מתוך שבעה ילדים של הרב מאיר שמעון ורשבסקי ורעייתו מיריי. לאחר סיום תואר שני באוניברסיטת שטרסבורג, עלתה לארץ והמשיכה ללמוד היסטוריה של הדת בתקופת בית שני, וארכיאולוגיה. בשנת 1982 הצטרפה לצוות של המרכז הצרפתי למחקר בירושלים - מוסד ממלכתי צרפתי התומך במחקרים של חוקרים צרפתים וישראלים בתחום הארכיאולוגיה, ההיסטוריה ומדעי החברה - ובשנת 1997 היתה למזכ"לית של המרכז. בבט נפטרה לפני שנה, בט"ו בסיון, לאחר מאבק ארוך עם מחלת סרטן, והשאירה אחריה את דניאל רורליך (אישָהּ), את טליה (בתם, שהגיעה למצוות חודשיים אחרי הפטירה), את הוריה, אחים, אחיות, ועוד אוהבים רבים.

 

 

גיליון זה מוקדש לזכרה של אליזבט נחמה (בבט) ורשבסקי ז"ל

שהלכה לעולמה בט"ו סיון תשס"ו