וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ

 וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד

וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ

 וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. (ויקרא כו, ו)

 

 

ונתתי שלום - שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ' - מכאן שהשלום שקול כנגד הכל. וכן הוא אומר 'עושה שלום ובורא את הכל'.

וחרב לא תעבר בארצכם - אין צריך לומר שלא יבאו למלחמה, אלא אפילו לעבור דרך ארצכם ממדינה למדינה.

(רש"י ויקרא שם, שם)

 

ונתתי שלום בארץ - ביניכם. ואין מחריד לא מחיה רעה ולא מאויב, רק אתם תרדפו האויב ויפול לפניכם. והתמה כי מתי מעט ירדפו מתי רב מהאויבים.

(אבן עזרא שם, שם)

 

ונתתי שלום בארץ - זוהי שני סדרי הברכות השניות שהן לעומת חיה רעה וחרב, שאין הכתוב מדבר על שלום יושבי הארץ זה עם זה, שהיר החל 'אם בחוקתי תלכו', ואם איש את אחיו ישנאו, אינן הולכים בחוקות השם, אלא מדבר על השלום עם החיות הרעות וזוחלי עפר ועם העמים הצוררים אותם, ועליהם אמר 'ונתתי שלום בארץ', וכדרך 'וחית השדה השלמה לך' (איוב ה, כ"ג).

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שם, שם)

 

 

ראשית צמיחת גאולתנו?

לזכרו של חברי היקר

ג'רלד קרומר

ממייסדי נתיבות שלום

ויוזם 'שבת שלום'

שהלך לעולמו בכ"ג באדר ב' תשס"ח

פנחס לייזר

לוח השנה העברי מזמין אותנו להתבונן בכמה תאריכים משמעותיים בחודש אייר: לפני כשבועיים, חגגנו את יום העצמאות ה-60 למדינת ישראל. אתמול, חגגו אלפים את הילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון והדליקו מדורות ברחבי הארץ לכבוד "ל"ג בעומר". בעוד מספר ימים יחול 'יום ירושלים', המציין את אחד מציוני הדרך המרכזיים בתולדות המדינה: מלחמת ששת הימים.

אין להתכחש לעובדה שקיומה של מדינת ישראל ונגישותם של מקומות בעלי חשיבות היסטורית יצרו אצל כל יהודי תחושה של גאווה וגם של ביטחון. כמו-כן, כאשר לפני 41 שנים, הודיעו "הר הבית בידינו", היתה אווירה של התרוממות רוח בארץ וגם בתפוצות.

דומני שמוקדם עדיין, מבחינה היסטורית, להעריך את משמעותם של אירועים אלו "לדורות"; כמו-כן, כמדומני שאין ביכולתנו לפענח את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא לגבי גאולת ישראל וביאת המשיח, וזאת בניגוד לגישות תיאולוגיות המנסות לקרוא סימנים אלו או אחרים כמבשרי אחרית הימים, ובניגוד לגישות חרדיות קיצוניות הרואות בהקמתה של מדינת ישראל מרד נגד הקב"ה.

ניתן לקרוא את 'סיפור המערה' של רבי שמעון בר יוחאי (בבלי שבת ל"ג, ע"ב; ל"ד, ע"א) כהתמודדות מהותית של אדם מאמין, המחויב לתורה עם המציאות הסובבת אותו.

בעקבות דיון בין חכמי ישראל על תרומתה של התרבות הרומית והדלפת עמדתו הקיצונית של רשב"י נגד השלטון הרומי, נאלץ רבי שמעון בר יוחאי להימלט כדי להינצל מעונש המוות שנגזר עליו על ידי השלטון הרומי. אחרי תקופה קצרה בה ניסה להתחבא בבית המדרש, הוא מחליט לברוח, יחד עם בנו, למערה, שם הוא ניזון מעץ חרוב וממעיין ניסי במשך 12 שנות שהותו במערה.

הגמרא מספרת שבמשך שהותם הם עסקו בתורה כל היום והפסיקו מידי פעם כדי להתפלל, ולא היה כל קשר בינם לבין ה"חוץ", עד שיום אחד "בא אליהו ועמד על פתח המערה ואמר: 'מי יודיע לבר יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזרתו?'" בהישמע קולו של אליהו, מספרת לנו הגמרא: "יצאו וראו בני אדם כשהם חורשים וזורעים. אמר (רשב"י): מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! כל מקום שנותנים עיניהם מיד נשרף, יצאה בת-קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם, חזרו למערתכם!"

קולו של אליהו שבישר על ביטול גזרת הקיסר, דהיינו הסרת האיום החיצוני על חיי רבי שמעון, איפשר לו ולבנו לצאת מהמערה, אך אולי שמיעת קולו של אליהו התפרש על ידם, לא כאירוע מציאותי עכשווי בלבד, אלא כשינוי מהותי בעולם; העולם עבר תהליך של גאולה, במקביל להתפתחות הרוחנית של רבי שמעון ובנו במערה. רשב"י, בדומה לרבי עקיבא רבו, היה חדור רוח משיחית ולא הבין איך בימים כאלו אנשים "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה"; איך אפשר, כאשר המשיח מגיע "ממש", לעסוק בענייני חולין?!

הוא היה זקוק לשהות נוספת של שנה במערה, כדי לללמוד להתייחס אחרת למה שקורה בעולם המציאותי, וכך מספרת לנו הגמרא בהמשך: "חזרו והלכו שנים-עשר חודש, אמרו: משפט רשעים בגיהנום שנים-עשר חודש. יצאה בת-קול ואמרה: צאו ממערתכם! יצאו"...בהמשך הסיפור יש מפגשים אחדים של רבי שמעון, המבטאים לרוב עמדה שונה כלפי העולם, והסיפור המייצג ביותר מספר שרבי שמעון אמר: הואיל ונעשה לי נס, אלך ואתקן תקנה. שאל: יש דבר שצריך תיקון? אמרו לו: יש כאן מקום של ספק טומאה והכוהנים מצטערים להקיפו. שאל: יש כאן אדם שיודע שהוחזקה כאן טהרה? אמר לו זקן אחד: כאן קיצץ בן-זכאי תורמסי תרומה. עשה אף הוא כך; כל מקום שהיה קשה, טיהרו, וכל מקום שהיה רפה, ציינו."

יש פרטים נוספים בסיפור וגם המשך, אך כוונתי היתה להשוות בין עמדתו של רשב"י בעת יציאתו הראשונה מהמערה ליציאתו בפעם השניה והתבוננות זו מצביעה על תובנה בסיסית שונה.

כאמור, בעת יציאתו הראשונה, פירש רשב"י את קולו של אליהו כקול המבשר עידן משיחי, בו כל סדרי העדיפויות בעולם חייבים להשתנות, ואין מקום לסובלנות או לסבלנות כלפי אנשים שאינם חשים את גודל השעה ועל ידי כך אולי אף עלולים לעכב את הגאולה.

לעומת זאת, אחרי שנים עשר חודשים אותם חווה רבי שמעון כ"גיהנום", כעונש - אולי כפרה על עמדתו היומרנית בעת יציאתו הראשונה - הוא הבין שגם בעולם שלא השתנה ניתן למצוא מקומות של קדושה ויש מה לתקן.

אולי ניתן ללמוד מכך שהסתגרות ממושכת ב"מערה" עלולה לשבש את היכולת ואת הנכונות לקבל את העולם ואת בני האדם על חולשותיהם ולדעת שעולם כמנהגו נוהג ובנוסף להבין שגם בעולם כזה, יש מקום לתיקון ולקדושה.

הסתגרות זו עלולה לגרום מרוב להט לשמיעת "קולות של אליהו" ולהבנתם כסימנים של עידן משיחי בו כל הכללים וסדרי עדיפויות חייבים להשתנות. אולי כדאי ללמוד מרשב"י ששהייה ממושכת במערה ויציאה ממנה החוצה בלי הקשבה אמפתית למציאות החיצונית עלולה חלילה להביא לחורבן.

כל מי שחפץ בתיקון עולם, כדאי שילמד לשאול, בדומה לרבי שמעון: יש מה לתקן? אפשר להיות שותפים לעשייה ולהתייחס לצרכים הבסיסיים ביותר של בני אדם?

דומני שהציונות הדתית בראשית דרכה לא עסקה בשריפת המקומות בהם אנשים "עסקו בחיי שעה והניחו חיי עולם", אלא היתה שותפה מלאה בבניית חברה המבוססת על עקרונות המוסר והצדק. שלושת ציוני הדרך בחודש אייר מייצגים אולי את השלבים ההתפתחותיים שעלינו להפנים: הכרה בערכה החשוב של העצמאות המדינית כהזדמנות היסטורית, הפנמת הסכנה ההרסנית הטמונה בדחיקת הקץ ובפרשנות משיחית של מאורעות היסטוריים והתייחסות לדברי חז"ל (תענית ה ע"א) :

אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? - אין (כן), דכתיב (תהלים קכ"ב) 'ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדו'.

החיבור בין ירושלים השמימית, הרוחנית, עוברת דרך 'ירושלים של מטה' . חיבור זה אינו מעשה פוליטי-מדיני, אלא מותנה בקיום דברי הנביא ישעיהו (א, כו-כז):

ואָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה.

צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

תהליכים היסטוריים וחזון אחרית הימים

קודם ביאת המשיח, יתגבר השקר בעולם וזה סימן גדול על זמנינו אלה כי קרבה זמן ישועתנו, ועל כן מתחזק ומתגבר השקר מאד, אפילו בין אנשים שתעודתם להיות מבקשי אמת. וצריך כל איש חיזוק גדול מאד שלא ייתפס בפח השקר... ויש להתמלא רחמנות על איש הנלכד בפח זה ומתגברת בו מידת השקר.

 (שם משמואל, בחוקותי, עמ' שסח)

 

וכל ימי עולם הבא כולו סעודה ומשתה שמחה ויום טוב רנה והודאה, גילה רנה וצהלה, תהילה וברכה, השקט ובטח, חיים בלא צער, ימים טובים בלא יגון ושנים רבות בלא צרה ובלא צוקה ובלא יצר הרע ובלא מלאך המות, בלא פחד ובלא רעדה, בלא ריב, בלא משפט, בלא בכי, בלא זעקה, בלא מלחמה, בלא מחלוקת, כי בכל העולם כולו שלום, שנאמר (תהלים לז יא) 'וענוים ירשו ארץ והתענגו על רב שלום'... בלא מלחמה ומחלוקת מנין? שנאמר: (הושע ב כ) 'וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ' כי כל בני עולם הבא כולן שלום, מנין? שנאמר: (ויקרא כו ו) 'ונתתי שלום בארץ'.

 (בתי מדרשות מדרש אותיות דר"ע (נוסח ב) - ב)

 

 דיני התורה נועדו לעיצוב אדם מוסרי יותר, פן יגרר אחרי יצרו הרע

...יראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" כענין שאמר "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו", ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו. אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".

 וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.

(משנה תורה לרמב"ם הלכות תמורה ד, יג)

 

"זכות אבות וברית אבות"

...אחרי ההתראה על החורבן ועל הגולה נאמר: "וזכרתי את-בריתי יעקוב, ואף את יצחק ואף את בריתי אברהם אזכֹר והארץ אזכֹר." וגם על הגלות נאמר: "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה אלהיהם. וזכרתי להם ברית ראשנים אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לעיני הגוים להית להם לאלהים אני ה'."

הפסוקים האלה, המרשימים ביותר, אשר בהם נתלו דורות ודורות מעם ישראל, נשים לבנו מה אמרו בהם: אמור שה' זוכר את הברית, ולא נאמרה מילה וחצי-מילה על מה שיארע. הברית זכורה בתודעת ה' "זוכר הברית". והפסוקים האלה מקובלים בתודעה האמונית הרווחת והעממית כהיתלות בזכות אבות: "וזכרתי את-בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר והארץ אזכר" - יש לנו זכות אבות.

אבל כל הנתלים בזה מתעלמים מכך שחכמינו, שידעו חומש וידעו את כל הפסוקים האלה, דנים בשאלה: "מאמתי תמה זכות אבות"? ...ודעת גדולי האמוראים היא, שזכות אבות תמה מכבר. בזכות אבות השגנו את הארץ הזאת, ובעוונותינו הפסדנו אותה... גם בתוספות מקבלים כעובדה פשוטה: אין עוד זכות אבות. אלא שאחד מגדולי בעלי התוספות, רבנו תם, מציין, שאם זכות אבות בטלה - ברית אבות לא בטלה, ועליה מעיד הכתוב שהיא קיימת ועומדת.

את המושג ברית אפשר לפרש בשני כיוונים. אם בפרשת "נח", אחרי המבול ה' כורת ברית שלא יחזור המבול, והקשת היא אות הברית, הסימן שסדרי הטבע לא ישתנו - הרי ברור שבמקרה זה הברית היא הבטחה אלהית. הטבע עצמו אינו מחויב לשום דבר ואיננו יכול להתחייב לשום דבר.

אבל יש ברית שהיא עניין דו-צדדי, ששני צדדים מתחייבים זה לזה במשהו, ואנחנו מבינים שרבנו תם מבין את מושג הברית במובן השני הזה. ברית בין ישראל ואלהיו, או שמא נאמר בין אלהי ישראל ועמו, קיימת ועומדת משום שהצד האחד הוא זוכר הברית. אבל אם הברית מקוימת, תלוי גם בצד השני... ובעל-ברית השני זה אנחנו.

(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל עמ' 84)

 

...השלום איננו רק דבר של נטיה מוסרית, עבודת-השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכחות היותר פוריים שבאומה. אנו צריכים לשום אל לב: מה יהיה האחרית מכל הפירודים ההולכים ומתרבים, המפלגות הפדרציות והפרקציות, האגודות והמנינים, הזרמים והבמות, אם לא ימצא לנו תל-תלפיות אחד שישא את הדגל הכללי של האומה ויעסוק בלא- הרף בכל התעמולות היותר רצויות בעבודת אחדות האומה, השויית המחלוקת והתקשרות-השאיפות. כשם שאנו מכירים ומאמינים שתשועת ישראל תבא על-ידי התחלה של קץ-המגולה, שנעשה אנו בכח אשר נתן לנו ה' לעשות חיל, לרכוש את הארץ, לגאול אותה לעבדה ולבנותה, לכבש אותה בכיבושים קולטוריים ומעשיים, כן עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ה' אשר על אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת (מסכת עדיות), צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה, על-ידי כחותיה היותר טובים, תלמידי-חכמים המרבים שלום בעולם.

(מתוך: מכתב אל נציגי המזרחי בקונגגרס הציוני, אגרות הראי"ה לרב קוק זצ"ל , אגרת תקעא)