אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי. )ויקרא כז, לד)

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה. (ויקרא כו, מו)

אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. (במדבר לו, יג)

 

 

התגלות, מסורת וחידוש

'כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם וגו'' - כל ככל דברים הדברים מצוה המצוה מקרא משנה הלכה תלמוד תוספות ואגדות ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כולן נתנו הלכה למשה מסיני.

בסוף ספר במדבר מסיים הכתוב: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" וביארנו שם ההפרש בזה המקרא מסיום ספר ויקרא , דכתיב "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי", דבהר סיני עוד לא ניתן לישראל כוח החידוש בפועל עד בואם לערבות מואב, כמבואר בתחילת ספר דברים, מעתה קשה אמאי (למה) כתוב כאן "החוקים והמשפטים", אבל באמת גם בהר סיני נודע אשר בבוא פרשת התוכחה וישראל בגולה, עיקר קיום ישראל תלוי בלימוד התורה שבעל פה ולחדש בכל דור, וזהו "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני", אז בהיות הברית בהר סיני, נתן ה' מתנה טובה שיהיו חוקים ומשפטים גורמים השגחתו, וההתקרבות יהיה אשר יעשו גם המה חדשות כמו שהיה אז ביד משה...

(העמק דבר ויקרא כו, מו)

 

"ביד משה אל בני ישראל" - דלשון "ביד משה" משמעו דברי קבלה, שלא נדבר עמו פנים אל פנים, אלא בשפע סיעתא דשמיא, כמו שכתבנו כמה פעמים.

(שם במדבר לו, יג)

 

 

"ונסתם ואין רודף אתכם"- אויבים מדומים ואמיתיים

דבורה וייסמן

I

בין כל שאר הקללות המוזכרות בתוכחה אשר בפרשת "בחוקותי", נמצאת גם הקללה "ונסתם ואין רודף אתכם" (ויקרא כ"ו: י"ז). הבריחה הפרנואידית מוזכרת כקללה. אך, כלל ידוע הוא שגם למי שסובל מפרנויה, יכולים להיות אויבים אמיתיים. יש יהודים שמחפשים בכל לא-יהודי אנטישמי. ובכל זאת, האנטישמיות היא תופעה היסטורית וגם אקטואלית, ויהודים בני זמננו צריכים לעמוד על המשמר נגד אויבינו לא פחות מאשר בדורות קודמים.

עם זאת, זכורה לי אמרתו של אבא אבן ז"ל: "היהודים אינם מוכנים לקבל 'כן' כתשובה " כלומר, גם כשבני דתות שונות מושיטים יד של ידידות אמיתית, יהודים רבים מגיבים בחשדנות. על פי הביטוי "כבדהו וחשדהו" ניראה לי שעלינו לכבד את הזולת, לפני שחושדים בו. מהניסיון האישי שלי בחמש-עשרה השנים האחרונות, ישנם לא מעט אנשים שהם אוהבי ישראל, רובם נוצרים. ואינני מתכוונת לאותם נוצרים אשר אוהבים אותנו בתור מתנצרים בפוטנציה. הכנסיות הנוצריות שבעבר היוו מקור רציני לאנטישמיות, הן בחלקן מובילות היום את המאבק נגדה. המקור הועתק לעולם המוסלמי הפונדמנטליסטי.

 

II

לפני כיובל שנים, כתב פרופסור אברהם יהושע השל : "היהדות היא כיום הדת הפחות ידועה." (שמיים על הארץ במהדורה העברית, בתרגומו של פנחס פלאי, עמ' 88) יכול להיות שזה עדיין נכון, במיוחד בהתחשב בכך שרוב בני האדם בעולם חיים בעולם השלישי, במקומות שכלל אין בהם קהילות יהודיות. בשבילי זאת זכות מיוחדת להציג את היהדות בפני אנשים שעבורם אני היהודיה הראשונה שפגשו בחייהם. זכיתי להתמודד עם הרבה מאד סטריאוטיפים ודעות קדומות. הייתה קבוצה, ברובה אנשי כמורה מאפריקה ואסיה, שלהם חידשתי שאין "האל של הברית הישנה" אל כועס ואכזרי. הראתי להם את הקטע של שלוש-עשרה המידות בשמות ל"ד: ה'-ז' והדגשתי שזה הטקסט העיקרי בכל התקופה של הימים הנוראים. הקבוצה הופתעה ממש מהגילוי הזה. אני מתמודדת לא פעם עם הקיטוב המדומה בין "דת של אהבה" ו"דת של חוק".כדי להדגים את העניין, אני נזקקת למאמר של האנתרופולוג יוסף גוספילד שכתב על מסורת ומודרניות כ"קוטביות שאינה במקומה" (Joseph Gusfield, "Tradition and Modernity :Misplaced Polarities in the Study of Social Change," AJS, January 1967) - גם חוק ואהבה הם קטבים מדומים.

אחד הדברים המעניינים ביותר במפגשים הבין דתיים שבהם השתתפתי, היא החשיפה של לא-יהודים לטקסטים שלנו ובפרט, לשיטות הלימוד שלנו. רובם אינם מתורגלים בקריאה צמודה של כתבי הקודש. השיטות המדרשיות, למשל, נראות להם מרתקות. אני חברה בקבוצת דיאלוג ירושלמית שנפגשת פעמיים בשנה אצל אחיות ציון במנזר בעין כרם. הנוצרים בחבורה אימצו לעצמם את השיטה של לימוד טקסטים בחברותא- גם טקסטים מכתבי הקודש שלהם. הם רואים את השיטה הזאת כמתנה שקיבלו מאתנו.

כמובן שלא כל הכנסיות הנוצריות הן מקשה אחת. מהניסיון שלי, שתי כנסיות שעשו צעדים גדולים קדימה לקראת פיוס עם היהדות ועם העם היהודי, הן הכנסיות הקתולית והלותרנית. הדיאלוג והפיוס מלווים בחרטה על העבר, על השורשים הנוצריים של האנטישמיות ופעמים רבות, גם על שתיקתם לנוכח השואה. לדעתי, צריכים לקבל "חוזרים בתשובה" מעין אלה בברכה, לפי הכלל "מודה ועוזב ירוחם". לפני מספר שנים, קבוצה של כ- 150 רבנים ומלומדים יהודיים מכל הזרמים, בעיקר בצפון אמריקה, חתמו על מסמך בשם "דברו אמת". המסמך הזה הוא תגובה יהודית לשינויים בתוך הכנסייה הקתולית, מאז מועצת הוותיקן (השנייה) בשנות השישים - שינויים מרחיקי לכת למדי בהתייחסות, בהצהרות, ואפילו בנוסח תפילותיהם. השיא הגיע עם ביקורו של האפיפיור למדינת ישראל, מדינה שזכתה להכרה על ידי הוותיקן מספר לא רב של שנים קודם לכן. מעצבי המסמך היהודי הגיעו למסקנה שעל הקהילה היהודית המאורגנת להגיב בחיוב להתפתחויות אלו. כנס ישראלי ראשון על המסמך התקיים בירושלים בראשית יוני 2002.

במשך רוב ההיסטוריה, טענו הנוצרים ש"הברית החדשה" באה כתחליף ל"ברית הישנה" דהיינו, הברית בין העם היהודי והקדוש ברוך הוא. תפיסה זו גרסה שסבלו של העם היהודי בא כעונש על סירובם להכיר באמת של ישוע ובשורתו. היום התיאולוגים המרכזיים של הלותרנים, בעיקר בגרמניה ובשבדיה, מבקשים לשלול תפיסה זו. הם טוענים, לעומתה, שהברית היהודית עם הקדוש ברוך הוא מעולם לא התיישנה והיא שרירה וקיימת. צריך לדעתם להפסיק את כל המאמצים לנצר את היהודים, ובמקום זה, לכבד אותם, ללמוד מהם ולהשתתף אתם בדיאלוג, באווירה של כבוד הדדי. (See, for example: A Shift in Jewish-Lutheran Relation, LWF, 2003) ללא ספק, מדינת ישראל משחקת תפקיד מרכזי בכל הנושא הזה, לטוב ולרע. ידידי, הסופר והעיתונאי יוסי קליין הלוי, טוען שבגלל הציונות והקמת המדינה, יהודים מסוגלים היום להתייחס אל בני דתות שונות מעמדה של שוויון, וזה משפיע עמוקות על טיב הדיאלוג הבין-דתי. (לקוראי אנגלית, אני מאד ממליצה על ספרו : At the Entrance to the Garden of Eden (Published by William Morrow, 2001) בו הוא מספר על "מפגשים רוחניים" שלו עם נוצרים ומוסלמים בארץ הקודש. )

הקמת המדינה שלוש שנים לאחר השואה אתגרה מאד את התיאולוגיה הנוצרית שראתה בכנסייה תחליף היסטורי לעם ישראל. נוצרים רבים - ולא רק הפונדמנטליסטים ביניהם - מקשרים בין הישגי המדינה לבין נבואות תנ"כיות של קיבוץ בגלויות והפרחת השממה. בדרך כלל, יש גם הערכה לממשלות ישראל אשר שמרו על המקומות הקדושים ועל חופש הפולחן של קבוצות שונות. יחד עם זאת, הבעיות של ישראל מעיבות על הדיאלוג, במיוחד בכל מה שקשור בהפרת זכויות האדם של הפלשתינאים.

לימוד על "האחר" עשוי להיות גם לימוד על עצמנו ולתרום להבנה העצמית שלנו . הייתי אומרת שזה נכון במיוחד כשמדובר בשלוש הדתות של "בני אברהם" - יהדות, נצרות ואיסלאם. חשוב מאד לנוצרים ללמוד על השורשים היהודיים של דתם. אבל חשוב גם לנו, מפני שהנצרות הקדומה היא במידה רבה "הדרך שבה לא הלכנו" כלומר, אלטרנטיבה ליהדותם של חז"ל. לימוד אודות הנצרות מאיר רבות על תרבותנו במאה הראשונה והשנייה לספירה. באיסלאם יש אלמנטים רבים הלקוחים מהיהדות, ועוד אלמנטים שהתפתחו כניתוק מודע ממנה (וגם ההפך הוא נכון). (כמו שלימד אותי אלי שטרן, מרצה מהאוניברסיטה העברית) שלוש דתות אלו, עם שורשים היסטוריים באותו קאנון ובאותו אזור, ניהלו יחסי גומלין עם השפעות הדדיות, במשך תקופות שונות.

לדעתי, המרכיב החשוב ביותר בלימוד על האחר, בדיאלוג ובמפגש, הוא להכיר את האחר כבן-אדם. הכרתנו בעובדה שהוא אדם כמונו הוא הצעד הראשון לקראת הבנייה של יחס אמפתי כלפיו. אנחנו מתחילים לתקשר אתו ברמה אנושית, מתוך כבוד הדדי. אפשר בדרך זו לעצור את תהליכי הדמוניזציה ולחזור להומניזציה. אני תקווה שתהליך זה יתרום בראש ובראשונה להפסקת שפיכות הדמים מכל הצדדים. אבל השאיפה היא להתקדם מעבר להפסקת האלימות לכיוון של שיתוף פעולה למען השגת יעדים חברתיים של שלום וצדק. לכל הדתות יש מסרים חשובים לגבי תיקון האדם והחברה. לו רק יכולנו ללמוד לפעול ביחד בתחומים האלה.

 

III

המגעים הבין-דתיים מחזקים את הצורך לחשוב מחדש על מושגים כמו "בחירת עם ישראל" ו"עם סגולה". אני מאד נמשכת לגישתו של פרופ' יעקב אייגוס המנוח:

כמרכיב באמונה, התחושה של "בן ברית" צריך שיהיה מוכלל, שכל אדם ימצא את שליחותו ויקדיש את עצמו אליה. כמו כן, הגאווה להשתייך לעם היסטורי צריך להפוך לאוניברסלי. על כל בני האדם להתגאות בהישגים הנשגבים של עמיהם השונים, לפשפש ברגשותיהם הלאומיים ולהיזהר מפני חולשותיהם הקולקטיביות, כמו שאנחנו כיהודים מצווים לעשות... עלינו להיות עם סגולה כדוגמא, ולא כיוצא דופן. (The Condition of Jewish Belief, p.13, התרגום הוא שלי-ד.ו.)

אני גורסת שיש ייחוד בהיסטוריה של העם היהודי. מעטים העמים שניתן למצוא בתולדותיהם הרוחב ההיסטורי והגיאוגרפי שיש אצלנו. התרכובת המסובכת של דת ולאום הקיימת בנו, חווית הפזורה בת אלפי השנים, עומק הסבל והרדיפות, שהגיעו לשיאן - או בעצם לשפלן המוסרי - בשואה, ויחד עם כל זה, תחייתן של מדינת ישראל, השפה והתרבות העברית וקיבוץ הגלויות - כל אלה בכל זאת מצביעים על מורשת מיוחדת. אסור לנו להסיק מכאן תחושה של עליונות. עלינו לטפח איזון בין המרכיבים הפרטיקולריים והאוניברסליים בתרבותנו ובזהותנו, ובנקודה הזו, להוות דוגמא לאחרים. עלינו ליצור חזית משותפת עם מאמינים מכל הדתות וגם עם אלה שאינם מאמינים, על מנת להיאבק ביחד נגד אנטישמיות, גזענות, אלימות, אי-צדק חברתי-כלכלי וצורות אחרות של דיכוי האדם. אלו לדעתי מהוות את הקללה האמיתית של האנושות בימינו.

ד"ר דבורה וייסמן מנהלת את מכון כרם לחינוך הומניסטי-יהודי וחברה בקהילת ידידיה בירושלים.

 

 

דיני התורה נועדו לעיצוב אדם מוסרי יותר, פן יגרר אחרי יצרו הרע

...יראה לי שזה שאמר הכתוב "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" כענין שאמר "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו", ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו. אמרה תורה אם פדה לעצמו, יוסיף חומש וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף, ואמר "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש".

 וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו, ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך.

(משנה תורה לרמב"ם הלכות תמורה ד, יג)

 

תהליכים היסטוריים וחזון אחרית הימים

קודם ביאת המשיח, יתגבר השקר בעולם וזה סימן גדול על זמנינו אלה כי קרבה זמן ישועתנו, ועל כן מתחזק ומתגבר השקר מאד, אפילו בין אנשים שתעודתם להיות מבקשי אמת. וצריך כל איש חיזוק גדול מאד שלא ייתפס בפח השקר... ויש להתמלא רחמנות על איש הנלכד בפח זה ומתגברת בו מידת השקר.

(שם משמואל, בחוקותי, עמ' שסח)

 

וכל ימי עולם הבא כולו סעודה ומשתה שמחה ויום טוב רנה והודאה, גילה רנה וצהלה, תהילה וברכה, השקט ובטח, חיים בלא צער, ימים טובים בלא יגון ושנים רבות בלא צרה ובלא צוקה ובלא יצר הרע ובלא מלאך המות, בלא פחד ובלא רעדה, בלא ריב, בלא משפט, בלא בכי, בלא זעקה, בלא מלחמה, בלא מחלוקת, כי בכל העולם כולו שלום, שנאמר (תהלים לז יא) 'וענוים ירשו ארץ והתענגו על רב שלום...' בלא מלחמה ומחלוקת מנין? שנאמר: (הושע ב כ) 'וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ' כי כל בני עולם הבא כולן שלום, מנין? שנאמר: (ויקרא כו ו) 'ונתתי שלום בארץ'.

 (בתי מדרשות מדרש אותיות דר"ע (נוסח ב) - ב)