וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן, יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת. (במדבר א, נא-נג)

 

 

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים אשר יעשו: חושן ואפוד". אמר: הללו למי אמרו? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול.

בא לפני שמאי. אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו.

בא לפני הלל. גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? הלך וקרא .כיוון שהגיע "והזר הקרב יומת". אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.

נשא אותו גר קל וחומיר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל", כתיב עליהם "והזר הקרב יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו, אל אחת כמה וכמה?!

בא לפני שמאי. אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהו גדול? והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת"!

בא לפני הלל. אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

לימים נזדווגו שלושתן למקום אחד. אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה .

(שבת לא, ע"א)

 

 

"לכתך אחרי במדבר" - על משמעות התהוותו של עם ישראל במדבר

גילי זיוון

 

פרשת במדבר הפותחת את ספר במדבר היא תירוץ טוב עבורי לבחון את המשמעות שהעניקו הוגים שונים לסיפור התהוותו של עם ישראל במדבר. ארבעים שנה של נדודים במדבר לפני כניסה לארץ נושבת מה משמעותם? המדבר הוא אנטי-תיזה

לארץ נושבת, היפוכה של ציוויליזציה. מקום בו נתון האדם לחסדי בורא, לא פחות מאשר לחסדי אדם. מקום חופש או מקום הפחד?

שולמית הראבן היטיבה לתאר טעמה של אותה חווית מדבר, מעט מתחושותיהם של העבריים הנמלטים מאדוניהם המצריים אל המדבר הגדול:

חופש עצום, גדול, למעלה ממידת אדם עמד באויר. לא היה סדר יום, ודומה היה כאילו אין עוד סדרי עולם... לא היה אדון ולא עבד. היה מדבר שאינו מאיים, ונקיקים... היה שקט מוחשי. היה אין סוף שמים...

לא היו קולות. מעט-מעט פעיות וצניפות של עדר, מעט קולות אנשים בנקיק ועל המים, פה ושם צריחה חדה של עוף מדברי. אוזניהם רוחצו מכל קולות הארץ המיושבת. גם מצעקות המעבידים... (מתוך הטרילוגיה "צמאון" - "שונא הניסים").

מהו תפקידו של המדבר? שחרור מקולות מצריים? מקולות האדון והעבד? מקולות היאור וחרטומיו? מה משמעותה של העובדה שרגעי הראשית של התהוות עם ישראל לא היו על אדמתו?

אבחן שאלה זו דרך עיניהם של שלושה הוגים מודרניים: אריך פרום, פרנץ רוזנצוויג וישעיהו ליבוביץ. אך בראש וראשונה הייתי מבקשת לפתוח מסע פרשני זה במדרש.

הדרשן במדרש תנחומא מסביר את הנדודים הממושכים במדבר כצורך חינוכי. העם אשר היה צריך לעבור מטאמורפוזה רדיקלית, לשנות הרגלים ותפיסות היה זקוק לארבעים שנות המדבר כדי להשתחרר מתפיסותיו הקודמות:

הקיפן במדבר ארבעים שנה, אמר הקב"ה: אם אני מוליכן דרך פשוטה עכשיו מחזיקין איש, איש בשדה ובכרם ומבטלין מן התורה, אלא אני מוליכן דרך המדבר ויוכלו את המן וישתו מי באר והתורה מתיישבת בגופן (מדרש תנחומא, בשלח, פרק א).

רעיון זה פותח בהרחבה על ידי אריך פרום, פסיכולוג ופילוסוף (נולד ב1900-), אשר ראה בנדודי עם ישראל בשחר ההיסטוריה היהודית עדות למאבקה של היהדות באֵל הרכושנות. ארבעים שנות נדודים במדבר הם ארבעים שנה של היות (being), של הוויה אנושית שאינה מבקשת להגדיר עצמה דרך בעלנות, זוהי תקופה בה מתחנכים העבדים של אתמול להכיר בעיצוב יחסים מסוג אחר. יחסי אנוש שאינם מושתתים על ידי יחסי בעלות ורכושנות. המדבר הוא הסמל החשוב ביותר לשחרור מהגדרת האני על ידי רכושו.

 המדבר אינו בית. אין בו ערים. אין בו רכוש. זהו מקומם של נוודים שיש להם מה שהם צריכים לו, ומה שהם צריכים לו אינו אלא צורכי החיים ההכרחיים, לא נכסים... חיים במדבר כהכנה לחיי חרות (אריך פרום, בעלנות או מימוש עצמי, עמ' 59, הדגשה שלי - ג"ז).

גם כאשר נענה האל לדרישת בני ישראל המתגעגעים לסיר הבשר במצריים הוא מוסיף תנאי חשוב: "איש לפי אוכלו ליקטו" (שמות טז, 18), נאסר על בני ישראל לאגור אוכל. צו זה קשור לדעת פרום למאבק ברכושנות.

לראשונה מנוסח כאן עקרון שמארקס הוציא לו מוניטין: לכל אחד לפי צרכיו. הזכות לקבל מזון נקבעה ללא הגבלה... הצו השני יוצא נגד אגירה, חמדנות ורכושנות. נאסר על בני ישראל לאגור כל דבר שהוא עד הבוקר (פרום, שם, עמ' 60).

המאבק ברכושנות מתבטא אפוא בצו איסור לקיטה בשבת ובציווי ללקוט ביום השישי מנה כפולה, עבור יום שישי ושבת. על-פי פרום, השבת אינה רק יום מנוחה, אלא היא מבטאת חיים ללא רכושנות, ללא העברת חפצים מרשות לרשות, ללא קנייה או הקנייה של רכוש, ללא העברת בעלות.

             ביום השבת חי אדם כאילו שאין לו דבר, עוסק הוא בהוויה גרידא, כלומר, בביטוי כשריו החיוניים: להתפלל, ללמוד, לאכול, לשתות, לשיר לאהוב (פרום, שם, עמ' ,61 דגש במקור - ג.ז.).

מי שהדגיש יסוד זה של השבת היה הפילוסף והתיאולוג אברהם יהושע השל. בספרו "השבת - משמעותה לאדם בימנו". לשיטתו השבת היא מעין הקפאה של מרוץ חיי החומר, היא "היכל בזמן" שאינו נבנה על ידי "ריבוי היש" אלא על ידי העשרת ההוויה. "לא כל המרבה נכסים מרבה עצמיות" (אברהם יהושע השל, השבת, עמ' 11, הדגשה במקור - ג.ז.).

הנדודים במדבר, כמו השבת, הם חיים בלתי-שגרתיים, נטולי רכוש ובעלות על קרקע, שמטרתם הפנמת הרעיון שהאדם אינו מוגדר רק דרך נכסיו, בניסוחו של פרום, האדם הוא מה שהנו ולא מה שיש לו.

האמנם הצליח עם העבדים להתנער מיחסי בעלנות ורכושנות במדבר? מסתבר כי "בני ישראל אינם יכולים לחיות ללא בעלנות" (פרום, שם, עמ' 62, דגש במקור ג"ז). פרום עומד על כישלונה של המהפכה, גם לאור התנהלותם של השבטים הנכנסים לארץ ישראל, ולאור התפתחות משטר המלוכה הישראלי. בניגוד לכך, הנביאים וחכמי התלמוד הם, לדעתו, ממשיכי המאבק בקידוש המקום והרכוש. מאבק זה הוא אשר הציל את העם היהודי מאבדן טוטלי גם כאשר קרסה עצמאותו המדינית וחרב בית מקדשו.

סיפור נדודי עם ישראל במדבר והתאוותם הבלתי פוסקת למקורות מזון נוספים, לאגירה, לסיר הבשר המצרי או לעגל הזהב אינם אלא תמצית סיפורה של המתסכל של האנושות. היכולת לשתף ולהעניק ולא רק לצבור היא, לדעת פרום, המשימה הגדולה של בני האדם בחברות צריכה ושפע.

כיוון אחר למשמעות התהוותו של עם ישראל במדברות סיני מציע הפילוסוף היהודי

פרנץ רוזנצוויג (נולד בשנת 1886 ונפטר ב- 1929) מחבר הספר "כוכב הגאולה". רוזנצוויג מפתח היסטוריוסופיה ייחודית בניסיונו להבין את ייחודו של העם היהודי ביחס לשאר עמי העולם: העם היהודי נבדל לדעתו, מעמי עולם בכך שדי לו "בקרבת הדם" ואין הוא זקוק לארץ, לאדמה, על מנת לבטא את בשורתו הנצחית. יחודו הדתי של עם ישראל מחייב אותו להתעלות מעל להיאחזות בקרקע, כי זו, כלשונו, אמנם "מזינה... אך גם כובלת". עם ישראל החי ב'נצח' ולא ב'היסטוריה' צריך לדעתו להתגבר על כבלי הלאומיות המשעבדים, ולהתמסר לחיי המונתאיזם הנצחיים.

עמי העולם בניגוד לעם היהודי נועצים שורשיהם בקרקע כדי שלא יאבדו מן העולם:

             אומות-העולם … נועצות הן את שורשיהן לתוך לילה של האדמה, שהיא עצמה מתה אך משפיעה חיים, ומאורך ימיה שלה נוטלות הן ערובה לאורך ימיהן שלהן. (רוזנצוויג, כוכב הגאולה, עמ' 324).

דומה כי הסכנה הגדולה היא ב"מקום שאומה אוהבת את אדמת המולדת יותר משהיא אוהבת את חייה" וגם "אם תשעה מונים תציל אהבה זו את קרקע המולדת מכף האויב..., הרי בפעם העשירית יישאר מה שאהוב יותר, הקרקע, וחייה של האומה עצמה יסופו עליה" (שם, הדגשה שלי - ג"ז). האדמה בוגדת כביכול בתפקידה, כאשר העם דבק בה יותר מאשר בייחודו ובייעודו. דבקות זו, טוען רוזנצוויג עלולה להביא לחדלונו של העם.

דומה כי שני סיפורים ניצבים ברקע חזונו הקשה של רוזנצוויג על האדמה הכובלת מגיניה עד לכדי מותם, עד לכדי הכחדת העם: סיפורה של הלאומנות הגרמנית וקורבנותיה, כפי שנגלתה לחייל פרנץ רוזנצוויג, הפילוסוף הגרמני (יהודי) הצעיר המוצב בבלקנים במלחמת העולם הראשונה, ומנגד, ניצב הסיפור המקראי, על הולדתו של עם ישראל, כסיפור בעל בשורה שונה לחלוטין.

סיפורו של עם ישראל מתחיל באבי האומה, אברהם, שבא ממרחקים בשל הצו האלוהי לצאת מארצו וממולדתו אל הארץ אשר יראה לו האלוהים. ובהמשך הסיפור המקראי אנו נפגשים לראשונה בעם ישראל, היוצא ממצרים למדבר הגדול. כלומר, סיפורי ראשית אלו מבטאים, על פי רוזנצוויג, את אי-תלותו של העם היהודי בארץ, את בשורתו הא-היסטורית ואת אופיו האַ-לאומני של עם זה.

             לעם הוא נעשה... בגלות, תחילה במצרים, ולאחר כן בבבל... הוא שומר תמיד על אי-תלות של אביר נוסע, ושעה שהוא משוטט במרחקים... ונושא נפשו אל המכורה שנטשה, הוא נאמן לארצו יותר משהוא נאמן לה בזמנים שהוא יושב עליה. (שם, עמ' 325).

כדי להבין את עמדת רוזנצוויג המתוארת לעיל, כדאי להצביע את יחסו ללאומיות המודרנית, קרי לציונות ולארץ-ישראל לאור תפיסתו הכללית ביחס לתפקידו ומעמדו של עם ישראל. רוזנצוויג משווה בספרו "כוכב הגאולה" בין היהדות לנצרות וטוען כי היהדות כבר הגיעה אל הנצח בניגוד לנצרות עליה מוטל תפקיד השליחות של הפצת האמת.

היהדות משולה לאש המזינה עצמה ואילו הנצרות, היא קרני האור ה"מאירות לעולם" (כוכב הגאולה, עמ' 356), לפיכך הנצרות נאבקת, נלחמת, כובשת, או במילים אחרות חיה בהיסטוריה. היהדות, בניגוד לה, כמי שהגיעה כבר אל הנצח מגשימה עצמה בעצם קיומה. הנצרות היא דרך הנצח והיהדות היא חיי הנצח.

הציונות נתפסה בעיני רוזנצוויג כשאיפה מסוכנת לנורמליזציה. עם א-נורמלי לא יכול לפתור את בעיותיו בדרכים נורמליות (בעזרת האדמה). עם ישראל צריך, לשיטתו, לבנות ארגונים יהודיים רוחניים ולא מדינה יהודית.

ההוגה האחרון שהייתי מבקשת לציין את דבריו ביחס להתהוות העם במדבר, הוא ישעיהו ליבוביץ. גם הוא עומד על העובדה כי "התורה לא ניתנה בארץ היעודה". (ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 291). קיום התורה אינו תלוי בארץ מסוימת. התורה כפי שאומר המדרש נתנה ב"דימסון של עולם" (מקום ציבורי ביוונית), מקום שאין עליו בעלות פרטית, מקום שהוא קניין הכל. "כל הרוצה ליטול יבוא ויטול". או בנוסח מדרשי אחר: "מה מדבר הפקר לכל, אף דברי תורה מופקרים לכל מי שירצה". מטרת המדרש, אומר ליבוביץ,

להוציא מלבם של אותם הסוברים כי עבודת ה' מותנית בארץ ישראל... התורה נתנה לאדם באשר הוא אדם, ולא באשר הוא בן ארץ-ישראל או בן מקום אחר. ארץ ישראל היא המסגרת שנקבעה לצורך קיומו של עם ישראל, ...אולם בשום פנים אין המצוות ואין תוקפה של התורה קשורים בארץ, ...דבר זה צריך להאמר בחריפות כלפי כל אותם יהודים כשרים רבים, אשר בתמימותם משקיעים מאמצים להפוך את עם-ה' לעם-הארץ (שם, עמ' 192-291, דגש במקור).

בלשונו החריפה עומד ליבוביץ הציוני, החי במדינת ישראל הריבונית, על הסכנה הטמונה בהפיכת הארץ לגורם מקודש. דומה, כי גם בלי לאמץ את תפיסתו האקזיסטנציאלית-מיסטית של רוזנצוויג ביחס לעם ישראל, מהדהד הפחד הרוזנצוויגי בדבר הפיכת הארץ מאמצעי לעיקר בדברי ליבוביץ.

אכן למרות ריחוקם ההיסטורי של דברי רוזנצוויג (מי יודע? האם היה משנה רוזנצוויג את גישתו אם היה מאריך ימים עד לשואת יהודי אירופה?) ומידה של רבה של נאיביות שיש בהם, לא פג תוקפה של ההזהרה החבויה בהם לעם שכבר שכח מזמן את חווית המדבר. ההזהרה לא לקדש את האדמה המתה עד כדי כליה עבור החיים עליה.

בהתהוותו של עם ישראל במדבר ראה ליבוביץ, אשר כל חייו נאבק בקידוש כל מה שאינו האל (המדינה, הצבא, ארץ ישראל וכיו"ב), הד למאבקה של היהדות בעבודה זרה לסוגיה. "מתן תורה ארע מחוץ לארץ ישראל, ואין ספק כי בעובדה זו גלום עניין רב מאד, ללמדנו כי עניין קבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות אינם עניין טריטוריאלי" (ליבוביץ, שם, עמ' 291 - 292 הדגשה שלי - ג"ז).

גם הזהרתו של פרום, מקבלת משמעות עם השתרשותנו בארץ והיותנו לחברה בעלת נכסים וקניין. כל חברת שפע עלולה ליפול למלתעות עגל הזהב. הגדרת ה'אני' או הזולת בעזרת רכושו, בעלותו, היא נטייה טבעית לחברה האנושית-הצרכנית, אולם בסיפור המדבר, כמו במושג השבת, חבוי אתגר להגדרה עצמית אחרת.

לסיום, אני מבקשת להזכיר מדרש נוסף ברוח דבריו של פרום, המצביע על המדבר כמצב נפשי של התרוקנות ממלאות וחשיבות עצמית. מצב של הקשבה מלאה לקולו של ה'אחר' (הטרנסצנדנטי, או זה המצוי לצידנו).

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר "במדבר סיני" (במדבר רבה פרשה א).

רק מי שיוכל לשים עצמו כמדבר, לשמוע את הזולת ואת חכמת ה'אחר' יוכל כמשה לשמוע את קול האל המדבר אליו במדבר סיני: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני..." (במדבר פרק א, פס' א).

ד"ר גילי זיוון היא מנהלת מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות בקיבוץ עין צורים.

 

 

 

ירושלים של זהב... ובלבה חומה

 

הרהורי התבוננות ותקווה

 

ביום העצמאות תשכ"ז, לפני 35 שנים, עלתה על הבמה זמרת צעירה ושמה שולי נתן. בהופעתה זו, היא שרה לראשונה את "ירושלים של זהב" שנעמי שמר כתבה זמן קצר לפני כן.

בדומה לשירים אחרים, השיר הזה נכנס להיסטוריה , בין היתר מכיוון שהוא נגע בכמה מוטיבים רגשיים ונוסטלגיים. אין לדעת מה היה קורה לשיר הזה, אם לא היתה פורצת מלחמת ששת הימים זמן קצר לאחר מכן, או אם מלחמה זו היתה מתרחשת רק בגבולה הדרומי של מדינת ישראל או בגבולה הצפוני.

זכורני שבמפגש עם יהודי מבוגר למדי, בן עיר של אמי ז"ל וותיק בארץ, זמן קצר לאחר מלחמה זו, הוא טען בפני שלא היה נכון להוסיף את הבית שנוסף לאחר המלחמה, שהיה עדיף להשאיר אותו כשיר אותנטי של כמיהה וערגה. בימים אלו, הקשבתי לדבריו, אבל לא הייתי בטוח שאני יורד לסוף דעתו.

היום, שלושים וחמש שנים אחרי המלחמה ההיא, אחרי ההתרגשות של כל עם ישראל בארץ ובתפוצות מתקיעת השופר של הרב גורן ז"ל ומהכרזתו של מוטה גור ז"ל "הר הבית בידינו", ייתכן שאותו יהודי למוד ניסיון ידע מה הוא אומר; אם נצטרך להכריע בין שתי הגרסאות של השיר, באיזו מהן נבחר? האם באמת חזרנו אל בורות המים? ומה עם כיכר השוק?

דווקא צמד המילים "ובלבה חומה" מעניין ומעורר מחשבה: יש חומה מוחשית התוחמת את העיר העתיקה ושבזכותה אנו קוראים את המגילה בט"ו באדר, כמו בשושן, "כדי שיהיה לארץ ישראל זיכרון בנס זה" (כדברי הרמב"ם בהלכות מגילה), אך נראה שנעמי שמר התייחסה גם - ואולי בעיקר - לחומה אחרת, הרי המשפט השלם הוא: "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה", משפט המחזיר אותנו אל מגילת איכה: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".

החומה נמצאת, אם כן, בלב העיר היושבת "בדד". האם לבה של העיר חצוי בגלל החומה?

הלב הוא מקור הרגש האנושי, אך גם מקור התבונה - "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" (שמות לא, ו) נאמר במשכן וגם הרמב"ם (מורה נבוכים א, לט) משתמש במושג לב במובן "מחשבה" או "דעה".

לכן, העיר יושבת בדד עם דעות מנוגדות ועם לב חצוי על ידי חומה; כולנו או רובנו חשבנו שהעיר אוחדה לפני שלושים וחמש שנים ושהחומה המוחשית תהווה מקום עליו ניתן לטייל ומקום של חיבור בין חלקיה השונים של העיר. כנראה שבנקודה זו טעינו. כנראה שאין מפילים חומותיה של עיר באמצעות מלחמה. אולי יש צורך בכיוונים אחרים כדי לדבר על לבה של עיר ועל לבם של תושביה וכדי לאחד את העיר איחוד של ממש. אולי, בימים אלו, נראים הדברים כחלום, אולי העיר היום, כדברי נעמי שמר "שבויה בחלומה", אבל אין זו סיבה להפסיק לחלום ולקוות לאיחודה של העיר, ללא כל קשר לפתרון המדיני או המוניציפלי שיימצא . ולוואי ונזכה בימינו אנו לעיר שחוברה לה יחדיו, לעיר שעושה את כל יושביה חברים.

פנחס לייזר - עורך.