שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.

 יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.

(תהלים קכב, ו-ז)

 

 

 

וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן.

(תהלים עו , ג)

 

ויהי בשלם - היא ירושלם; אולי נקראה כן כי היא שלימה כנגד שער השמים, או שהיא ראויה להיות בשלום, או קראוה כן על דרך תפלה כדרך 'שאלו שלום ירושלם'.

(אבן עזרא תהלים ע"ו, ג)

 

...חביב הוא השלום, שכל מעשים וזכיות שעשה אברהם אבינו לא נתן לו המקום שכרו אלא שלום, שנא' 'ואתה תבוא אל אבותיך בשלום' (בראשית טו טו). וכן אתה מוצא ביעקב אבינו שלא בקש מן המקום אלא שלום, שנא' 'ושבתי בשלום אל בית אבי' (בראשית כח כא). וכן אתה מוצא באהרן שלא נשתבח לפני המקום אלא בשלום, שנא' 'בריתי היתה אתו החיים והשלום' (מלאכי ב ה). וכן אתה מוצא בפינחס שלא נתן לו המקום שכרו אלא שלום, שנא' 'הנני נותן לו את בריתי שלום' (במדבר כה יב). וכן אתה מוצא שלא נמשלה התורה אלא בשלום, שנא' 'וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג יז). [וכן את מוצא שלא נתן הקב"ה שכר תלמוד תורה אלא שלום, שנא' 'שלום רב לאוהבי תורתך' (תהלים קיט קסה). וכן את מוצא שלא נתן המקום שכר עושי צדקות אלא שלום, שנא' 'והיה מעשה הצדקה שלום' (ישעיה לב יז). וכן את מוצא שלא נמשלה ירושלם אלא בשלום, שנא' 'יהי שלום בחילך' (תהלים קכב ז). וכן את מוצא שאין הקב"ה עתיד לנחם את ירושלם אלא בשלום, שנא' 'וישב עמי בנוה שלום' (ישעיה לב יח). וכן את מוצא שלא כונן הקב"ה את מלכות בית דוד אלא בשלום, שנא' 'למרבה המשרה ולשלום אין קץ' (שםישעיה ט ו). וכן את מוצא שלא פרע המקום מן עמונים ומואבים אלא שמנע מהן שלום, שנא' 'לא תדרוש שלומם' (דברים כג ז).

 (ספרי זוטא פיסקא ו ד"ה כו. ישא)

 

 

 

אמור מעט ועשה הרבה

גבריאל וייל

לזכר חתני דרור מיוחס ז"ל,

 "קשוב ועושה",

"אוהב שלום ועושה שלום"

פרשת במדבר עוסקת ברובה במניינם של בני ישראל על פי פקודת ה':

שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. (במדבר א',ב')

פירושים שונים ניתנו ביחס לתפקיד המניין החוזר והפירוט הרב בה התורה מפרטת את הפקודים. אנו נתמקד בשאלת הכמות: מלבד שבט לוי, נראה ששבט בנימין הוא מבחינה מספרית בין הקטנים של השבטים הנמנים וכנראה נשאר קטן במשך דורות: למשל, שאול אומר (שמואל א',ט',כ"א) שנשאר "מקטני שבטי ישראל".

קוטן זה מתחבר לתכונה של שתיקה וצניעות כאפיון ייחודי לשבט בנימין. הרב שלמה גוטל מציין (בספרו "לכתך אחרי במדבר") ש"ישנה מסורת של כוח השתיקה שעוברת מרחל ועד הנציגה האחרונה אסתר" כפי שדורש הדרשן במדרש אסתר רבה (ו', יב)

פלך שתיקה - עמדו כל גדולי זרעה בשתיקה. רחל תפסה פלך שתיקה ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושתקה, בנימין תפש בשתיקה תדע שאבנו שהייתה בחושן הייתה ישפה לומר יודע היה במכירת יוסף ושותק, ישפה 'יש פה' ושותק, שאול בן בנה (שמואל א, ט"ז)"זאת דבר המלוכה לא הגיד לו", אסתר "אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה".

לפי מדרש זה, יש מסורת של שתיקה הנמשכת מרחל אמנו דרך בנימין עד לאסתר המלכה, "כוח שתיקה" המופיע גם כצניעות.

המהר"ל מציין "כי מיעוט גילוי דברים מורה על צניעות, כמו שהוא לשון צנוע", "כך כל מעשיו בהסתר ובצניעות" (נתיב השתיקה פרק א). גם המדרש שוחר טוב דורש את הפסוק "לא רגל על לשונו" (תהילים טו, ג) על בנימין "שהיה יודע במכירתו של יוסף ולא גילה לאביו".

מעלת השתיקה מואדרת עד כדי כך שהזוהר מציין (ג, קפ"ג, ב) שמעלת השתיקה מביאה לרוח הקודש. יש ביכולת לשתוק כוח מיוחד הדורש שליטה עצמית מרובה, כפי שהלכות לשון הרע מדגישות שוב ושוב. האם בכך מספיק בכדי להביא לרוח הקודש?

הרב חרל"פ טוען שהשתיקה מונעת "התנפחות" עצמית וצימצום רגשי הכבוד והגאווה, ואלה מכשולים כאשר אדם רוצה לברר את האמת: אלא שעצם השתיקה במה שמשתיקים את חושי הדיבור והרצונות וכל יתר החושים מפנים מקום לחכמה הרודפת ומחפשת מקום שתשרה ותחול עליו, ועל ידי זה היא מופיעה ושורה עליו" (ממעיני הישועה קע"ג). רק מתוך התבטלות שבשתיקה זוכה האדם להשראת שכינה מלאה. "השתיקה המלאה חיים מאצרת את הוד החכמה אל תוכה. העולם הרוחני והמעשי הולך ומתגלה בחידוד עצום בכל פרטיהם, בכל קויהם היותר מדוייקים אל החכם העליון שכרמי מטעיו הינם מסוייגים בהסיג על השתיקה היפה לחכמים" (אורות הקודש ג', ע"א). מי שמקשיב טוב מסוגל לפתוח את עצמו לזולת ובכך יכול לקנות חכמה וכנראה גם חכמה עליונה.

 

מה הקשר בין השתיקה לבין העשייה?

שמאי אומר (אבות א, טו): "אמור מעט ועשה הרבה"; זהו אספקט אחר שבעניין. עדיפה עשייה חיובית מאשר דיבורים רבים. כך גם למדנו בפרקי אבות (א, יז) "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא".

וכמו-כן: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין והרוח עוקרתו והופכתו על פניו. וכל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובין, אפילו כל הרוחות שבעולם באו ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו" (ג', יז ) ובלשונו של רבי עקיבא: "סייג לחכמה שתיקה" (אבות, ג, יג).

כשאתה משתייך לשבט קטן, כשאתה הקטן האחרון, כפי שהיה בנימין, דע את מקומך ושקול היטב את דבריך...

בעולם תקשורתי מלא פטפטת אין סופית שרובה איננה יותר מאשר הבל רוח, יש לזכור את הכוח שיש בשתיקה. האדם מוגדר כחי מדבר וחז"ל מאד מדגישים את המשקל שיש לתת לכל מילה כפי שהדבר מתבטא בין היתר בהלכות נדרים: אין דיבור "סתמי" - יש לחתור לדיבור משמעותי.

יש בעולם לא מעט אנשים מנופחים, נרקיסיסטים ומלֵאי חשיבות עצמית אשר הדבֶּרת הכרונית - על עצמם- היא לחם חוקם והתקשורת נותנת להם במה.

ואולי "מבחר פנינים" המיוחס לשלמה אבן גבירול (מעובד על ידי יהודה איזנברג) יכול לספק לנו השראה ראויה.

כשאני מדבר אני מתחרט.

וכשאיני מדבר לא אתחרט.

כשאני מדבר דבר - הוא מושל בי.

וכשאיני מדבר בו - אני מושל בו.

מה לי לדבר דבר,

שאם יסופר עלי יזיקני,

ואם לא יסופר לא יועילני.

עצלת השתיקה טובה מעצלת הדיבור.

אם תתחרט פעם אחת על השתיקה.

תתחרט על הדבור פעמים רבות.
שאל החכם: היאך הסתרת הסוד?

אמר: אכחיד המגיד, ואסתיר ההגדה.

שאלו את החכם: היאך הסתרת הסוד?

אמר: שמתי לבי קברו.
סודך אסירך:

אם תגלהו, תהיה אסירו.

גבריאל וייל הוא חבר כפר מימון, פסיכולוג חינוכי וקליני

 

 

וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן, יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת. וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.

(במדבר א, נא-נג) 

 

שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר "אלה הבגדים אשר יעשו: חושן ואפוד". אמר: הללו למי אמרו? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול.

בא לפני שמאי. אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו.

בא לפני הלל. גייריה. אמר לו: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? הלך וקרא כיוון שהגיע "והזר הקרב יומת". אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל.

נשא אותו גר קל וחומיר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בני בכורי ישראל", כתיב עליהם "והזר הקרב יומת", גר הקל שבא במקלו ובתרמילו, על אחת כמה וכמה?!

בא לפני שמאי. אמר לו: כלום ראוי אני להיות כהו גדול? והלא כתיב בתורה "והזר הקרב יומת"!

בא לפני הלל. אמר לו: ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה.

לימים נזדווגו שלושתן (שלושת המתגיירים המוזכרים בסוגיה)למקום אחד. אמרו: קפדנותו של שמאי בקשה לטרדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה.

 (שבת לא, ע"א)

 

 

קוראים מגיבים

למרות שהסכמנו עם רוב דבריה של דבי וייסמן על פרשת שמיני (תשע"א), אנו חולקים על נקודתה האחרונה. ד"ר וייסמן מברכת על המרחיבים את מצוות הכשרות לכלול ציות לדרישות מוסריות בתחום יחסי עובד-מעביד וגם דרישות נגישות למוגבלים. למרות שאנו תומכים בערכים אלה ופרסומם ע"י ארגון "מעגלי צדק," אנו חושבים שקשירתם למושג כשרות היא בעייתית, וזה משני טעמים:

1) הרחבת איסורי התורה היא בעייתית ואולי אף אסורה מדין "בל תֹסֵף" (דברים י"ג, א').

2) קשירת כשרות בגורמים חיצוניים לאוכל היא בעייתית במיוחד ועלולה להביא לתוצאות בלתי-רצויות. דוגמא לכך היא המקרה שהתפרסם לאחרונה בו אולמי שמחות סגרו את דלתותיהם בפני זוגות המבקשים לחגוג טקס חתונה לבני זוג מאותו מגדר מחשש של אובדן תעודת הכשרות.

ניתן לבסס דרישות ערכיות כגון אלה על הפסוק "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב, בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו', י"ח), ולא להעמיסם על דיני הכשרות.

שרה ואופיר ירדן, ירושלים

 

פנחס לייר, עורך שבת שלום מעיר:

אני מודה לשרה ואופיר ירדן על תגובתם

יתכן שהדיון הוא סמנטי בלבד. הרי השאלה היא למה מתכוונים כשמדברים על "כשרות"

האם מדובר אך ורק באיסור לאכול בעלי חיים טמאים, דם וחֵלב, נבלות וטריפות, בשר בחלב? או שמא ניתן להגדיר "כשר" כל דבר שמותר וראוי לאוכלו, לעומת דברים שלא מן הראוי להיות נאכלים מסיבות אחרות (כגון למשל מאכלים שנאסרו במקומות מסוימים בגלל שכדי להכינם עברו על איסור של "צער בעלי חיים", כמו למשל כבד אווז מפוטם וכו')? לכן לא הייתי מדבר כאן על איסור "בל תוסיף", כי צער בעלי חיים למשל נחשב לאיסור מן התורה; מלבד זה מותר לחכמים לגזור גזרות כדי להרחיק את האדם מן העבירה וגזרות אלו, כל עוד ברור שהן גזרות חכמים, בוודאי שאינן נחשבות ל"בל תוסיף".

הנימוק השני מחייב מחשבה וברור שרבנים או אנשי ציבור יכניסו את ערכיהם (האמיתיים או השיקולים הפוליטיים) אל תוך "ההכשרים" שהם מוכנים לתת או לשלול; ברוב המקומות בארץ לא יתנו תעודת הכשר למקום שאינו שומר שבת; לעומת זאת, יש כמה מקומות בגליל (שיש להם הכשר לכל השבוע עם הודעה לציבור שבשבת משתמשים בכלים אחרים ושהמקום איננו עומד תחת השגחת הרבנות; כך שהשיקולים (הענייניים מבחינה הלכתית וגם הפוליטיים-ציבורים) למתן תעודת הכשר הם מורכבים למדי.

 

יום תקוות ירושלים

בעקבות מלחמת ששת הימים, נוסף עוד יום מיוחד ללוח השנה היהודי-ישראלי, הלא הוא כ"ח באייר. זכורני שזמן קצר לאחר המלחמה, ביטאו השמות השונים שניתנו ליום זה את חוסר ההסכמה לגבי אופיו ומהותו; היו שכינו אותו : יום כיבוש ירושלים, אחרים דיברו על יום שחרור ירושלים ועד היום יש המכנים אותו "יום איחוד ירושלים".

יש להניח שהשם המקובל ביותר הוא "יום ירושלים"; שם זה מאפשר לכל אחד ואחת מאיתנו - בדומה למושג העמום "צור ישראל" במגילת העצמאות - ולקבוצות שונות בעם להעניק ליום זה את המשמעות הנראית לו נכונה ומתאימה בעיניו ולהשליך עליו את חזונו.

האם העיר "כבושה"? האם היא "משוחררת"? האם היא מאוחדת?

מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כולנו או רובנו חשבנו שהעיר אוחדה ושהחומה המוחשית תהווה מקום עליו ניתן לטייל ומקום של חיבור בין חלקיה השונים של העיר.

נעמי שמר, בשירה "ירושלים של זהב", עשתה פרפזה על פסוק ממגילת איכה וכתבה : "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה". אכן, יש חומה מוחשית בין העיר העתיקה לבין העיר החדשה, אך אולי גם ליבה של העיר חצוי ולכן יש בליבה חומה.

כנראה שאין מפילים חומותיה של עיר באמצעות מלחמה. אולי יש צורך בצעדים אחרים כדי לדבר על לבה של עיר ועל לבם של תושביה וכדי לאחד את העיר איחוד של ממש. אולי יש מקום גם לדאוג לחלקי העיר המוזנחים, ולרווחת תושביה.

לגבי חנוכה, נאמר בתלמוד (שבת כא, ע"ב) שאת החג קבעו "לשנה אחרת". יתכן שהמשמעות איננה דווקא אחרי שנה אחרת קלנדרית, אלא, אחרי שניתן היה לקבוע את משמעות וחשיבות האירוע הנסי הזה לדורות.

אמנם, קיים תקדים במסורת ההלכתית של תאריכים משמעותיים וחגיגיים בהיסטוריה היהודית בהם אסור היה להספיד ולצום (מגילת תענית), אך התמורות ההיסטוריות גרמו לכך ש"בטלה מגילת תענית" ולכן, יתכן שטרם ניתן לקבוע את המשמעות המשתנה של יום זה לדורות, ואולי השם המתאים ביותר העשוי לתאר את כ"ח באייר הוא: יום תקוות ירושלים, ולוואי שנזכה בימינו אנו לעיר שחוברה לה יחדיו, לעיר שעושה את כל יושביה חברים.

פנחס לייזר, עורך

 

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.