וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם

וַיַּעֲלֵהוּ בָּמוֹת בָּעַל

וַיַּרְא מִשָּׁם קְצֵה הָעָם. (במדבר כב, מא)

 

מה שרואים מכאן, לא רואים משם

...והגיד הכתוב כי לא ראה כל המחנה, כי היו חונים ארבעה דגלים לארבע רוחות השמים. ובפעם השנית אמר לו בלק (להלן כג יג) 'אפס קצהו תראה וכֻלו לא תראה', לומר גם בפעם הזאת לא תראהו כולו אם הוא הדבר המונע ממך קללתו, אבל קבנו לי משם אם תוכל, כי אין לי מקום להראותו כולו משם, חשב בלק אולי יש באחת הקצוות דגל אנשים צדיקים וטובים אשר אין השם חפץ דכאו.

(רמב"ן שם, שם)

 

'ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה' - בקוצים שבמחנה.

(במדבר רבה טו, כד)

 

'וירא משם קצה העם' - לפי שהקצוות עלולים ביותר לקבל נזק, כדרך שנאמר במתאוננים 'ותאכל בקצה העם';

או בקצה הראשון - קציני עם,

או בקצה האחרון - המוקצים שבעם.

כי מצד המוקצים יהיו ראויים לקללה ממש,

ואם מצד הקצינים החשובים, בנקל להכניס בהם עין הרע מצד מעלתם, כי זהו הדרך אשר בחר לו בלעם שאם לא ימצא מקום לקללם, יכניס בהם עין הרע.

(כלי יקר כב, מא)

 

 

"ויגל ה' את עיני בלעם" - שיעור מפי האתון ומפי בלעם

רותי לזר

מאזן אימה, דמוניזציה וסכנה קיומית ותרבותית, כל אלה מהווים את הרקע למפגש הצפוי בין ישראל ומואב. החששות מבוססים על שמועות מפחידות, על זרות וניכור. שבט נודד ולא מוכר מבלבל את סדרי הכוחות שאליהם כבר הסכינו תושבי האזור.

ואמנם חששות ומתח מתעוררים לא רק בגלל מפגש הצופן עימות. רגשות מסוג זה עשויים להתעורר אפילו במפגש רצוי ונכסף. זאת אולי משום שעצם הקרבה עלולה לערער על האוטונומיה של הפרט, מסכנת את ייחודו, ופורעת את הגבולות שבנה. נדמה כי ברכת "עם לבדד ישכון" נוגעת בדיוק לחשש זה, שמא יאלץ כל צד למחוק משהו על מנת לאפשר את האיחוד, יתמזג עם השני עד כדי טשטוש עצמיותו, זאת כאמור גם במפגש רצוי ומתוכנן על ידי שני הצדדים, לא כל שכן כאשר הוא מלווה איבה וזרות.

סיפורי המקרא פורשים בפנינו לא אחת דרמה של מפגש בין שניים החוששים זה מפני זה, ואולם במרבית הסיפורים הללו התייצבנו אנחנו הקוראים לצידו של החושש והחלש, הזדהינו איתו וחשנו שאכן סכנה גדולה מרחפת על הגיבור "שלנו". הפרשה שלפנינו יוצאת דופן מבחינה זאת, כאן המודאג הוא דווקא האויב. עמדת המספר של האירוע כולו מתוארת כמתוך נקודת המבט של מואב, העם, המלך והנביא.

מוכרים לנו אמנם סיפורים תנכיים בהם מתבונן עם ישראל על עצמו כמתוך עיניהם של עמים אחרים, כגון בשירת הים בה מועצם שבח האל על ידי תיאור החיל והרעד שאחז בעמים, אך אלו הם תיאורים ספרותיים בהם משרתת ההגזמה בפחד הנורא שנפל על עמי כנען את ההתפעלות מהנס שחולל ה'. כך גם בפרקי מקרא ונבואה אחרים בהם משמשת דעת הקהל העולמית כטיעון לקולת עונשם של בני ישראל החוטאים באמירה "למה יאמרו הגויים", אולם בפרשת בלק ובלעם מובאת לפנינו יחידה סיפורית שלמה, ששחקניה ודובריה הראשיים הם מחנה האויב.

ההזדמנות לצפות על עצמנו מתוך הפרספקטיבה של הזולת מאירה באור חדש מציאות שמרוב היותה מוכרת אין אנו מודעים למלוא משמעותה. העברת רשות הדיבור לבלעם, משמיעה באוזננו את שבחי עם ישראל מפי מתבונן בלתי משוחד בעליל. ואנו, נהנים כפליים כי עדותו של הזר יש בה בכדי לבסס את הדימוי העצמי שלנו, ולהביא חיזוק איתן לתפיסתנו את עצמנו כטובים יותר.

נציג אם כן שוב את עמדות הפתיחה של ה"שחקנים במחזה":

בלק, המלך היה עד כה בטוח בכוחו הצבאי, אך ההתוודעות לתופעה החדשה מערערת את ביטחונו, הוא מבין כי לא לאסטרטג או מצביא הוא נזקק, אלא למי שיסיר את הכישוף, יוכיח לו כי "השד אינו כה נורא", כי יש בכוחו לגבור עליו. ברור לו מי הוא ה"רע", ומה הוא היעד.

בצר לו פונה בלק ליועץ לענייני לוחמה פסיכולוגית. לוחמה זאת אינה משנה את המציאות, לא ממלאת מחסני נשק, ולא מגבירה אימונים, לא מקימה יחידות חדשות ולא מגייסת מילואים. המומחה ללוחמה פסיכולוגית לומד את האויב לעומק, לא רק את יכולתו הצבאית אלא את אורחותיו ותרבותו.

בלעם, הוא המומחה השכיר, מי שבעצם ניצב על קו התפר שבין הצדדים הניצים, מעין סוכן כפול של תרבויות ועמים. תפקידו כשליח מאפשר לו להזדהות עם שולחו, אך גם לשמור על ניטרליות ועצמאות. עמדה זאת היא שמאפשרת לו לגלות את מה שלא ציפה למצוא. הוא נשלח בכדי לגלות נקודות תורפה, וגילה נקודות חוזק.

עם ישראל, שבט נודד המחפש מנוחה ונחלה, בסך הכל רוצה להגיע "הביתה" בשלום. ואולם מגמתו התמימה מערערת את שלוות כל עמי האזור, החשים שדבר לא יהיה עוד כפי שהיה. עם ישראל נתפס בעיני עצמו כעם עבדים חלש, לא מגובש ולא מנוסה במלחמות, אך מצויד באמונה בצדקת הדרך, ובזכותו הטבעית והמוסרית למקום משלו.

אנו, כמי שמזדהים עם בני עמינו, רואים את הסיפור כולו כניצחון כוחות הטוב על כוחות הרע בעזרת המעורבות הפלאית של אלוהים. כצופים במחזה אנו מריעים שוב ושוב כשהקללה נהפכת לברכה, צוחקים לנביא הטיפש שאינו מבחין אפילו במה שרואה האתון, כועסים כשהוא מכה את הבהמה החפה מפשע, ונאנחים אנחת רווחה כשהמזימה להרע מושמת לאַל.

ואולם הפיתוי להתייצב לצד ה"טובים" חוטא לדעתי למגמת הסיפור.

האם נוכל להתייצב אך הפעם לצידו של בלעם? לשם כך נאלץ להסיר את התואר "הרשע" בו הכתירוהו חכמים, לבטל את שלל העוונות שייחסו לו, ולהתעלם מההקשר המקראי הכורך את חטאי ההיצמדות לבעל פעור לקללת בלעם. כך נוכל לחדור לרגע לתודעתו המדומיינת של האויב, ולראות בסיפור הקללה שהפכה לברכה אי של תקווה בים של איבה.

ברור כי קבלת הצעתי קשה מנשוא, וכי כיצד נוכל לנטוש את עמדת היהודי הסובל והנרדף, ולהמירה בדימוי אימתני של כובש אכזר וזורע פורענות?! אכן, לא קל להינתק מהמקום שבו אנו צודקים, "נעלבים ואינם עולבים".

הקריקטוריסט דוש היטיב לבטא קושי זה בקריקטורה שצייר כשנה לאחר מלחמת ששת הימים, בה נראה שרוליק החמוד ניצב אל מול המראה ומגלה בה לחרדתו מפלצת.

נשוב אפוא לבלעם, נביא זה מצויד בכוחות הנבואה והקללה, סומך על עוצמתן האדירה של המילים היוצאות מפיו, ויחד עם זאת מכיר במגבלותיו וניחן בתבונה רוחנית. סביר להניח שהוא אכן רוצה לקלל; הן משום שמובטח לו שכר מפתה, והן משום שהוא מזדהה עם שולחיו, כמו מואב הוא עומד נדהם ונפחד נוכח השבט המאיים להשתלט על המזרח הקרוב. העיכובים והתמהמהות נובעים מחוסר ביטחון בכוחותיו או במהלך כולו, אך לא מחוסר הזדהות. האינטרס האישי והכספי מתלכד עם האינטרס הפוליטי.

הנביא המקצועי ניגש אפוא לבחון את מושא הקללה הפוטנציאלי, ומגלה בו פנים חדשות. מזווית הראיה שבחר, מראש צורים וגבעות, נחשפת לפניו תמונה רבת מימדים, מתגלים לו מאפיינים חיצוניים ופנימיים, איכויות רוחניות ותרבותיות שלא שיער, ועוצמות פנימיות וצבאיות.

אנו עדים כאן למהפך דרמטי בנפשו של בלעם. הוא התכוון לנצל כל חולשה ומגרעת שיתגלו לו ולהשתמש בהם כעמדת מוצא נוחה לקללה, אך אין הוא יכול להתעלם מהנתונים החדשים שנגלו לו. ידוע מתוך סיפור המרגלים, כמו גם מפרשיות ריגול ומודיעין בנות זמננו, כי לפרשנות הסובייקטיבית חשיבות לא פחותה מעצם התגלית. פעמים רבות מטה מי שנשלח לאסוף מידע את מסקנותיו בהתאם למוסכמה או לעמדה בסיסית בהן אחז, וכך הוא מחמיץ מידע חיוני שהיה מונח לפניו.

היכולת להעניק פרשנות לא צפויה כרוכה באומץ לב ויושר אינטלקטואלי, ובנכונות לוותר על סטריאוטיפים וסטיגמות. בלעם עומד במבחן זה וממיר את תפיסת העולם הראשונית, תוך שהוא נכון להכיר פנים אחרות, ולחשוף מורכבויות שעד כה טחו עיניך מראות.

בלעם מופיע בזירה שבה הן המואבים והן ישראל מקובעים בתפיסותיהם. אין ביכולתם להגביה ראות ולהתבונן בסיטואציה מנקודת מבט רחבה יותר. בלעם מציע אם כן, לשני הצדדים פרספקטיבות חדשות; למואבים הוא מציע להבחין באיכויות המיוחדות של שבט העבדים הנודד, לא לראות בזרות רק איום אלא גם אתגר, ולעם ישראל הוא מאפשר להכיר בכוחותיו וייחודו.

בלעם לא נשלח על מנת להשיג פשרה, אך נבואתו מחייבת את המלך לשקול שוב את מגמותיו התוקפניות, והתוצאה של המהלך גורמת לשביתת נשק. המקרא מסכם בלקוניות: ויקם בלעם וילך וישב למקומו, וגם בלק הלך לדרכו (במדבר, כד/כה). המשבר נמנע לעת עתה, משום שאחד הצדדים או שניהם נוכחו בחוסר התוחלת ומיעוט הסיכוי של העימות.

אמנם נכון שבלעם טוען כי עם ישראל עצום וחזק, אך כוח צבאי לכשעצמו אינו צריך להוות איום אם לא נלווים לו כוונות תקיפה. יתכן כפי שמציע האור חיים כי בלק הוא שהיה מעוניין בהחרפת היחסים עם ישראל, משום שביסס את מלכותו על הפגנת כוח, הנה דבריו: שבלק אף הוא לא עמד עוד במלכותו שלפי שידעו מואב מדברי בלעם כי עם ישראל לא ירעו ולא ישחיתו להם אם כן יבטל המסובב והעמידוהו ממלוך עליהם והלך לדרכו (אור חיים לפסוק כ"ה).

מסתבר כי כמלך בעל אג'נדה ביטחונית מובהקת, רצה בלק להעצים את האיום, אך משבוטל החשש מפני עם ישראל הסירו המואבים את בלק מכיסאו. מכאן שעל מנת להביא למשבר יש צורך בשני צדדים, וחלקו של בלק, על פי פרשנות זאת, היה רב בדרדור האזור למלחמה. פרשנותו של האור חיים מבהירה כי במקרה זה המלחמה לא נכפתה על אף אחד מהעמים, ואין היא גזירת גורל, אלא בחירה מושכלת, ואולי אף צינית של מלך מחרחר ריב.

הגיבור האמיתי של הסיפור הוא אם כן בלעם. בזכות הנאמנות לקולו הפנימי שהיה חזק ממוסכמות ומאינטרסים, הצליח הנביא להפנים תפיסת עולם חדשה, להתבונן באחר ובזר ולראות בו יופי ועוצמות.

פלא פקיחת העיניים אינו אירוע על טבעי, המילים "ויגל ה' את עיני בלעם וירא..."- מתארות את רגע ההחלטה לבחון את המצב מנקודת תצפית נוספת המזמנת גילויים חדשים, ומאפשרת להכיר בנוכחות שהייתה עד כה נסתרת. הנה כי כן המבט עצמו קובע את המציאות, צובע אותה בצבעים חדשים ומשפיע על מהלכי ההיסטוריה.

בפרשה שלפנינו מהווה האתון המטיבה לראות מהנביא, סמל לעגני לכל מי שלקה בקיבעון, ומסרב לראות את שמוצג אל מול עיניו. הבהמה ובעליה מציבים בפנינו אתגר של התגמשות ופתיחות ביחס לנוכרי ולאויב.

נוכחנו כי העימות נדחה בדרכים לא אלימות, ואולם ביטול שפיכות הדמים לא מתקבל בקול תרועה, זאת משום שגבורתו של מי שמפרק את הניצים מנשקם היא מינורית ולא זוכה באותות גבורה וכותרות, אף כי היא דורשת כוחות נפש עזים המסוגלים להפוך זר למוכר וסכסוך לפשרה.

רותי לזר היא מרצה, מנחת מורים וכותבת תוכניות לימודים.

 

 

אתונו של בלעם: מציאות, חלום או נבואה?

'ויפתח ה' את פי האתון': נתן בה כח לדבר כענין 'ה' שפתי תפתח'.

(ספורנו במדבר כב , כח)

 

'ויפתח ה את פי האתון': נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר ולכבודן של ישראל לבד פתח ה את פיו, כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים, חזרנו למוטב.

 (כלי יקר במדבר כב , כג)

 

'ויפתח ה' את פי האתון': על דרך הפשט, דבור האתון נס גדול וחוץ מדרך הטבע והיה זה לכבוד ישראל, כי הקב"ה הפליא לעשות ורצה לשנות סדרי בראשית בדבור הבהמה לומר שאפילו הבהמה תכיר ותדע שאין השליחות הזה ראוי להעשות, והנה זה כאדם שאומר להרים שיכסוהו ולגבעות שיפלו עליו, ואין צריך לומר המין האנושי שהוא משכיל, כי אפילו הבהמה שאין לה שכל, תשכיל שאין ראוי להסכים בקללת עם כי ברוך הוא.

ואם תשכיל בנסתר בענין הפרשה תמצא כי דבור האתון כדבור הנחש, וזה וזה לא מדעת עצמן כי אין בהם נפש מדברת, וטעם זה סמך ל'ויפתח ה' את פי האתון' 'ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה'', כי תיכף שדברה ומתה נגלה לו המלאך ודבר עמו, ולכך הזכיר בפרשה שלשה פעמים ותרא האתון את מלאך ה', כי נטיתה מן הדרך ולחיצת הרגל והרביצה שהם שלשה סימנים כל אחד ואחד היה מצד המלאך, ואין צריך לומר הסימן הרביעי שהוא הדבור.

 (רבינו בחיי במדבר כב , כח)

 

כבר הסברנו שבמקום בו נזכרת ראיית מלאך או פנייה בדיבור מצדו - זה אך ורק במראה הנבואה או בחלום, בין אם זה נאמר מפורשות בין אם לא, ...ואין הבדל אם כתוב בתחילה שראה את המלאך או שהיה פשט הכתוב שהוא חשב אותו בתחילה לבן-אדם, ואחרי-כן, בסופו של דבר, התברר לו שהוא מלאך, כל זמן שאתה מוצא שסופו של דבר הוא שזה שנראה, או פנה בדיבור, היה מלאך... וכן פרשת בלעם כולה בדרך (במדבר כ"ב, 22, 23) ודיבור האתון (שם, שם, 28, 30) - כל זאת במראה הנבואה, כי התברר בסוף שמלאך ה' (שם, שם, 31-33) דיבר אליו.

 (מורה נבוכים לרמב"ם, ב, מ"ב, בתרגום מיכאל שורץ)

 

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"

ודברים האלו כולן (אוב, ידעוני וכו') דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת כוכבים יא , טז)