וְאַחַר בָּאוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה

כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: 'שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר'. (שמות פרק ה, א)

 

 

פותחים בדברים

ממדבר קדֵמות - אף על פי שלא ציווני המקום לקרא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני מן התורה שקדמה לעולם. כשבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה ואף על פי כן פתח להם בשלום, אף אני קידמתי את סיחון בדברי שלום.

דבר אחר: 'ממדבר קדמות' - ממך למדתי שקדמת לעולם בדברים. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר (שמות ה א) 'שלח את עמי' - במתון.

(רש"י דברים ב , כו)

 

כשישראל כשרים, הם קרואים 'עמי'

'ויהי העם כמתאננים' - אין 'העם' אלא רשעים. וכן הוא אומר (שמות יז, ד) 'מה אעשה לעם הזה', ואומר (ירמיה יג, י) 'העם הרע הזה'. וכשהם כשרים - קרואים 'עמי', שנאמר (שמות ה, א) 'שלח את עמי'; 'עמי, מה עשיתי לך' (מיכה ו ג).

 (רש"י במדבר יא , א)

 

 

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה:

אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל

ברל דוב לרנר

התרגלנו להתייחס למדרש ארבעת הבנים בכובד ראש וברצינות תהומית. יש מי שמוצא בו את הגרעין לפתרון כולל לבעיות החינוך היהודי, מין מפת דרכים לקיומו הרוחני של עם ישראל. אני רוצה להציע אסטרטגיה פרשנית יומרנית פחות.

יש לשים לב למיקומו של מדרש 'ארבעה בנים' בהגדה. לפניו אנחנו קוראים שני קטעים: את המעשה ברבי אליעזר ועמיתיו שהיו מסובין בבני ברק, ואת דבריו של רבי אלעזר בן עזריה, המכריז שהוא 'כבן שבעים שנה'. ואז מגיעים ארבעת הבנים, ואחריהם הדיון ההלכתי, "יכול מראש חודש".

ארבעת הקטעים האלו מופיעים ברצף . מהו אם כן המכנה המשותף המחבר ביניהם?

התשובה היא ברורה: אף אחד מקטעים אלו אינו בא לספר לנו על יציאת מצרים וגם אינו מוסיף למידע שכבר קראנו ב"עבדים היינו"; מטרתם להגיד לנו משהו לגבי אופן קיום המצווה של סיפור יציאת מצרים.

לפני שאנחנו מתחילים בחלק העיקרי של "מגיד", לפני הדרשות הרבות הנוגעות ביציאת מצרים גופא, ההגדה רוצה להסביר לנו איך אדם אמור לקיים את המצווה של 'והגדת לבנך'. המסר המרכזי לגבי איך אנחנו אמורים לבצע את המשימה של 'לספר ביציאת מצרים' הוא די פשוט. כבר בסוף 'עבדים היינו', אנחנו שומעים את העיקרון המוביל:

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים, כֻּלָּנוּ זְקֵנִים, כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

אחר כך באים רבי אליעזר וחבורתו המכובדת, כדי להדגים לנו איך אנו אמורים לקיים את העיקרון של "כל המרבה" בפועל – הרי הם "הָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם רַבּוֹתֵינוּ הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית"!

ואז בא רבי אלעזר בן עזריה כדי להסביר לנו למה מזכירים את יציאת מצרים בלילות, ואחרי ארבעת הבנים, כדי להבליט ולהעצים את העיקרון של "וכל המרבה הרי זה משובח", עורך ההגדה מעלה את האפשרות ההיפותטית להתחיל לספר "מראש חודש".

כל הקטעים האלו באים להחדיר בנו את הנכונוּת לספר ביציאת מצרים בצורה הנכונה והטובה ביותר, קרי: למשך שעות ארוכות אל תוך הלילה.

וכאן אנחנו נתקלים בבעיה מעשית חשובה מאוד. איך אנחנו אמורים לשתף את בנינו ובנותינו - שהם בעצם קהל היעד למצוות "והגדת לבנך" - בסיפור יציאת מצרים, ויתרה מזאת, להאריך בדבר? אולי בנינו ובנותינו אינם מעונינים כל כך להאריך?!

ארבעת הבנים מדגימים לנו ארבע תגובות טיפוסיות למאמצינו החינוכיים בליל הסדר. התגובות הן טיפוסיות, אך אין כל סיבה לחשוב שילד מסוים יתנהג תמיד כמו החכם, או כמו הרשע. הכל תלוי בגילו, במצב רוחו ובמידת ערנותו ורעבונו. יתכן שהחכם של אשתקד יהפוך לרשע של הערב - במידה והוא לא הספיק לישון קצת לפני הסדר. ה"שאינו יודע לשאול" יכול להפוך לחכם, הודות למאמציה של מורה מוכשרת.

מַהֵן העצות שההגדה מציעה לנו, כדי להתמודד עם התגובות השונות של ילדינו?

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם? וְאַף אַתָּה, אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: 'אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן'.

מסר זה חשוב לילד וגם להורה. הילד רוצה להתנהג יפה ולזכות בשבחים. ההגדה אומרת לו מה עליו לעשות: מי שרוצה להיחשב לחכם, חייב לשאול שאלות רבות ומפורטות. המסר להורה הוא לא פחות חשוב: אם הילד מתחיל לשאול שאלות מסובכות ולפעמים אפילו קצת מעצבנות, אין זה מתאים שההורה יתייאש ויאמר: "ריבונו של עולם, מתי הילד הזה יפסיק לנג'ז?".

על ההורה לנצל את ההזדמנות להיענות לסקרנותו של הילד וללמֵד את בנו ככל האפשר, 'וְאַף אַתָּה אֱמוֹר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן'. אין ספק שהתפקיד ההורי הזה דורש סבלנות ומיומנויות של הקשבה.

הדיאלוג עם הרשע הוא שונה במקצת. עלינו להבין מי הוא אותו רשע המופיע בהגדה. האם מדובר באפיקורס קטן, גלגול נשמתו של ברוך שפינוזה, או של אלישע בן אבויה? או אולי הרשע הוא בוגד שפל המשתף פעולה עם הג'יהאד והחמס? לדעתי, מדובר במקרה הרבה פחות מזעזע. בפירושו להגדה, הריטב"א, בעקבות הירושלמי, מנסח את שאלתו של הרשע כך:

"מה הטורח הזה, שאתם מטריחים עלינו בכל שנה בזה לעכב את סעודתנו?"

במילים אחרות, שאלתו של הרשע היא: "נו, מתי אוכלים כבר?"

תגובת ה"רשע", חסר הסבלנות, מלמדת אותנו כמה לא מתאים שאדם יזכיר לכל הנוכחים את רעבונו בליל הסדר, כאשר עסוקים בסיפור יציאת מצרים. ובזאת נפתרה הסוגיה המפורסמת של חיפוש ההבדלים בין החכם לרשע. בסך הכל, החכם וגם הרשע שואלים בדיוק אותה השאלה: "מה אתם עושים?", רק שהרשע מקצֵר בדבריו, כדי לקצר את תקופת ההמתנה עד ל'שולחן עורך'.

ומהי אם כן התשובה הראויה לרשע? האם אנחנו אמורים 'להקהות את שיניו' של כל ילד המתלונן שבא לו לאכול?

לדעתי, התשובה הניתנת לרשע באה לפטור אותנו מאותה אי-נעימות. איננו חייבים להתמודד עם הרשע התורן – ההגדה כבר עשתה עבורנו את העבודה השחורה הזאת, כאשר היא הכריזה קבל עם ועדה שאדם המתלונן שהוא רעב בליל הסדר, מתנהג כמו "רשע" המוציא את עצמו מן הכלל. התשובה הניתנת בהגדה מבהירה לו שכדי להיגאל צריך אורך רוח וסבלנות.

בשלב הזה, לא קשה לנחש את המסר הטמון ב"תם": התם שואל שאלה פשוטה, והוא מקבל תשובה פשוטה. אם הילד שואל "מה זאת" ומעמיסים וממאיסים עליו הרצאה מפורטת "כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח, אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן" תהיה זו ברכה לבטלה. במקרה זה, כדאי לענות בפשטות! "בְּחוֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

ולבסוף, מי שאינו יודע לשאול. כאן לא מדובר בילד המסרב להשתתף בסדר, אלא בילד שאינו יודע איך להשתתף. יש סיבות שונות לכך שילד אינו יודע לשאול ; אולי הוא מתבייש, אולי הוא חושב שהכל ברור לו ולא נשאר לו מה לשאול, אלי הוא מרגיש שהסדר מכוון דווקא לאחיו הקטנים, ולא יפה להפריע ולהתחיל לשאול שאלות המעניינות רק את הילדים גדולים. בכל מקרה, חובה על ההורה לא להשאיר ילד כזה מאחור – "את פתח לו" – חייבים לשתף אותו בחוויה החינוכית של ליל הסדר. גם כאן דרושה, אם כן הקשבה מצד ההורה למקום בו נמצא הילד ה"פסיבי"

כל ילד וילד יכול לעבור תהליך של תמורות במשך ליל הסדר, ולעבור מאב טיפוס לאב טיפוס אחר של ארבעת הבנים. ילד מסוים יכול להתחיל כ"שאינו יודע לשאול", אך כאשר "פותחים לו" והדיון קצת מתארך, הבטן משתלטת על המוח והוא נהפך ל"רשע". לאחר זמן מה הוא חוזר לעצמו ושואל שאלות תם. לקראת סופו של ה"מגיד" , כאשר הילד מרגיש שמועד הארוחה מתקרב, הוא מרשה לעצמו להעלות קושיות מתוחכמות, שאפילו סבא וסבתא אינם מצליחים לתרץ! משימתנו החינוכית היא להיות גמישים מספיק כדי להתמודד עם האתגרים שילדינו מציבים לנו באירוע חשוב זה.

ד"ר ברל לרנר הוא חבר קיבוץ שלוחות ומרצה לפילוסופיה במכללה האקדמית גליל המערבי.

 

 

השעיר לעזאזל כנַשָֹא סמלי של חטאים

נראה לי שהטעם להיות החטאות כולן, ליחיד ולציבור, שעירים - כוונתי לשעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה - הוא שרוב עבירתם באותם ימים היה שהקריבו לשעירים, כמו שהבהיר הכתוב: "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם" (ויקרא יז, ז). ואילו החכמים ז"ל קבעו שהטעם להיות כפרת הציבור תמיד בשעירים הוא שהעבירה הראשונה של כל עדת ישראל היתה בשעיר עזים, ברמזם אל מכירת יוסף הצדיק שבסיפורו נאמר: "וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא." (בראשית לז, לא-לב). אל יהיה טעם זה קל בעיניך, מפני שתכלית כל המעשים האלה שישתרש בנפש כל עבריין שהוא צריך להיזכר בעוונו ולזכור אותו תמיד, כמו שאמר "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים נ"א, ה), ושמוטל עליו לבקש לכפר על עוון זה, הוא וצאצאיו וצאצאי צאצאיו, במצוָה שתהיה ממין אותה עבירה...

ומכיוון ששעיר המשתלח בא לכפר על חטאים שכולם חמורים עד שאין חטאת ציבור המכפרת על מה שהוא מכפר, והוא כביכול נושֹא את החטאים כולם, אין עוסקים בו כלל בשחיטה ולא בשריפה ולא בהקרבה, אלא מרחיקים אותו תכלית הריחוק. משליכים אותו לארץ גזרה, כלומר גזורה מן היישוב. איש לא יטיל ספק שאין החטאים גופים המועברים על גבו של פרט אל פרט אחר. אלא כל המעשים האלה משָלִים לשם היווצרות צורה בנפש כדי שתיווצר ההיפעלות לתשובה, כלומר שנקיים אנו מכל מעשינו הקודמים, השלכנום אחרי גבינו והרחקנום תכלית ההרחקה.

(מורה נבוכים לרמב"ם ג, מ"ו, בתרגום מיכאל שורץ)

 

"מתנות עניים" - תיקון האדם וצדק חברתי

כי ה' יתברך רצה להיות עמו אשר בחר, מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי, כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת ה' בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו ויפקירם, שייהנו בו הצריכים, תראה נפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין.

 (ספר החינוך,מצות עשה רי"ג)

 

"לעני ולגר תעזב אותם": לא נאמרו הלכות אלו כדי לדאוג לפרנסת העניים. הן העני עצמו חייב בלקט שכחה פאה ועוללות, אף הוא מניח אותם בשדהו ובכרמו לצורך עניים אחרים.

אלא טעמו של דבר: בשעת קציר ובציר אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו; באותה שעה יבטא בפיו את המלה הגאה והרת התוצאות: שלי.

ועתה כל אזרח באומה יודע: כל אדם האומר "שלי", נתחייב לדאוג גם לאחרים, במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער... היא זכות שה' נתן לעניים, והיא חובה שה' הטיל על בעלי-רכוש.

(מתוך פירוש רש"ר הירש)

 

קוראים מגיבים

בגיליון מס' 387, חברי יוסי פניני כתב דרשה נאה, מעניינת וחברתית. הכל טוב ויפה, אלא שנקודת המוצא של אותה דרשה מוטעית ומבוססת על טעות רווחת אפילו בקרב רבנים חשובים ורציניים. קיים חג במקרא שמציין את הכניסה לארץ ושתפקידו לסיים את הסיפור האגדי של תחילת עם ישראל, הלא הוא חג השבועות. לקראת חג השבועות, בהבאת הביכורים לבית המקדש, חייב היה כל בעל/ת בית להקריא מקראה מיוחדת שנמצאת, כמו שכולנו יודעים, בתחילת פרשת כי תבוא. האיש הישראלי היה חוזר ליסודות העם: האבות (לפני ההתחלה ההיסטורית כעם), יציאת מצרים (שחוגגים בפסח), והכניסה לארץ (שחוגגים בשבועות). מקראת ביכורים הייתה כה חשובה בעיני הרבנים הראשונים שאחרי חורבן בית שני, הם החליטו להעתיק את קריאתה לסדר פסח "עד סוף הפרשה כולה". עברו מאות שנות גלות, רוח הרבנים התחלפה עם רצון החכמים החדשים להצדיק את שהייתם בגולה, ו"תיקנו" את החגים: לא רק בסדר פסח סירסו את הטקסט והזכור הכניסה לארץ נפלה לטמיון, אלא שמשמעותו של חג שבועות השתנתה מקצה לקצה. מעכשיו, תכלית יציאת מצרים היא קבלת התורה בהר סיני, ולא הכניסה לארץ והחזרה לעבודת האדמה.

הציונות החילונית התחילה את הדרך חזרה למשמעות המקורית של חג שבועות, אבל הציונות הדתית עדיין תקועה, כנראה, במחשבה הדתית הגלותית, הרחוקה כל כך מהמציאות של עם בארצו.

אילן מישל

 

יוסי פניני, כותב המאמר, מעיר:

המעיין במשנה המוזכרת על ידי הרב ד"ר אילן מישל (פסחים פ"י מ"ד), ודאי יוכל לזהות בקלות שהיא משקפת את מעשה ליל הפסח בתקופה שהבית היה קיים -ולא לאחר חורבנו, כפי שעולה מדברי המגיב. באותה משנה נוסח הקושיה השלישית הוא "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי" והוא קרבן פסח ממש, ולכן קושיה זו שונתה בנוסח ההגדה שבידנו.

ומה "למקרא ביכורים" ומדרשו בזמן אכילת קרבן הפסח, בימים שישראל יושב בארצו??? - אכן, קושיה חמישית...

ולגופה של הגדה של פסח - המביאה את רוח הספרי (כי תבוא, פיסקא שא) על אותה "פרשה" עם הרחבות, והחסרה את מדרש הפסוקים ב"מקרא ביכורים" על הפסוק: "ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כו' ט), אולי נמצאנו למדים שבעיני חכמים היציאה מעבדות, בכל דור ודור, חשובה הרבה יותר מישיבה בארץ ישראל וד"ל.