וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה

וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר. (ויקרא ט"ז, כ"ב)

 

השעיר לעזאזל

שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל עונות בני ישראל, שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות, ומה הן הקלות ומה הן החמורות, החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר אע"פ שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות, ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות.

(רמב"ם הלכות תשובה א, ב)

 

...ואבותינו סיפרו לנו במשנתם את מעשה ה' כי נורא הוא, וזה עניין עזאזל שנכתב למעלה, כי מילה זו כוללת עניין השנוי במשנתנו, שמילת עזה תואר לרוח, כמו 'רוח קדים עזה' (שמות יד, כ"א), ולפי שה"הא" אינה נחה באמצע תיבה, נתחלפה ב"א", ומילת זל גם היא תואר לרוח פתאומי קשה מאד המפרק בניין האדם כרגע, ורוח זה מצוי במדינת ארבי"ה, שעליו נאמר 'ורוח זלעפות מנת כוסם' (תהלים יא, ו), והמילה מורכבת מן זל ועפות שנקרא זל, ועף וממית כרגע, ואם כן בדרך הטבע הנהוגה, כל שכן כשיוצא בדרך פלא, ואם כן עזאזל מורכב מן עזה וזל, כלומר רוח עזה של זל, כשדוחפו לאחוריו רוח עזה יוצא מלפני ה' ומפרק עצמות השעיר, ולא ישאר עצם אל עצם, שהוא מדרך הנפלאות לרמוז על מחיית עוון בית ישראל.

(רבי יצחק שמואל רג'יו טז, כ"ב)

 

 

"וזכרת כי עבד היית"

מנחם קליין

"וזכרת כי עבד היית במצרים". כמו כל החגים היהודיים, גם חג הפסח הוא חג של זיכרון. כקהילת זיכרון אנו זוכרים בפסח את העבדות במצרים והשחרור ממנה "עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם". עבדות נראית לנו כמציאות של עבר רחוק מאד, מוסד שאינו רלבנטי לחיינו. למעשה היא קיימת כיום בחלקים של העולם השלישי. במערב היא בוטלה בהדרגה רק לפני כמאתיים שנה. ביטול העבדות בעולם הנאור לֻווה בשינוי נורמטיבי ושינוי היחס למוסד העבדות. העבדות ושייריה הן תופעות מגונות. לסיפור יציאת מצרים יש חלק מכריע בעיצוב נורמות אלו.

השינוי הנורמטיבי קודם לשינוי בפועל. הצהרת העצמאות האמריקנית פותחת בהכרזה שכל בני האדם נוצרו שווים, אבל מימוש ההצהרה בא עשרות שנים מאוחר יותר ולֻווה במלחמת אזרחים. ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם היא מסמך עליו חתמו כל מדינות העולם אבל רבות מהן, כולל מדינות המערב, עדיין מפירות אותו בעקביות. עם זאת, ללא שינוי הנורמות אין סיכוי לשינוי ההתנהגות.

כדי להפוך למציאות את הנורמה שסיפור יציאת מצרים מציב, יש לחזור ולראות מהי עבדות. עבדות אינה עניין פרטי שבין העבד לאדון, אלא מערכת חברתית ומדינית ממוסדת שמקיפה תחומים משפטיים, חברתיים, כלכליים וביטחוניים. תחומים אלו מסדירים את מעמדם של האדון והעבד תוך יצירת פער רחב ביניהם. האישיות של העבד היא רכושו של האדון. העבודה והשירותים שהעבד מעניק לאדון לא ניתנים מרצונו של העבד. העבד חסר רצון משלו, רצון אדוניו הוא רצונו. העבד הוא עוד אחד מחפציו של האדון. ניתן לסחור בו, למשכן אותו, לתת אותו במתנה או להלוותו. אפילו גופו של העבד הוא בחזקת אדונו. האדון רשאי להטיל תו פיסי בעורו של העבד ואף להכותו. לעבד אין זכויות ולא קשרים משפחתיים משלו. קשרי המשפחה שלו הם מכוח האדון. העבד משולל זכויות. יש לו רק חובות כלפי האדון.

לאורך ההיסטוריה מוסד העבדות היה קשור בהקמתן של אימפריות והתפשטותן הטריטוריאלית. העבדות הקיפה לא רק חברות שהתבססו על חקלאות ונזקקו לכוח עבודה אלא גם חברות מסחריות. עבורם סחר בעבדים היה סחר במוצר צריכה ולא בבני אדם. לא רק פיראטים צדו עבדים אלא גם מנגנוני האימפריות שרצו על ידי העבדות לשמֵר את האימפריה.

מה יחס היהדות לעבדות? מבחינה הלכתית עבד עברי הוא בגדר משרת יותר מאשר עבד. לעבד עברי יש אישיות וזכויות, והפער בינו לבין האדון הוא זמני. לעומת זאת הפער בין עבד כנעני לבין אדונו העברי הוא מהותי. המוטיב השליט בתורה בנוגע לעבדות היא ההבחנה בין עבדות ישראל במצרים לבין עבדותם לה'. כלומר, בין עבדות לגורם אנושי ועבדות לה'. דיני עבדות לא מפותחים ביהדות כמו, למשל, הדינים של סדרי נזיקין כיוון שרוב ההיסטוריה היינו בגלות וכאשר היינו עצמאים לא היינו אימפריה. אבל אין זה אומר שהעם היהודי לא העסיק עבדים ולא הושפע מהתרבויות שהתירו את העבדות.

בספרו המעניין 'היהפוך כושי עורו' דן אברהם מלמד ביחס לשחורי העור ביהדות ומעיר על ההיפוך שנעשה מתקופת חז"ל ואילך אל תוך ימי הביניים לגבי כנען וכוש. במקרא כנען וכוש הם שני אחים. כנען נענש בעבדות עולם על חטאו של אביו, חם, כלפי סבו, נח. כנען וכוש הם גם מקומות. המקרא גם מזהה את כנען עם מקום, הארץ אותה בני ישראל חייבים לרשת. ואילו כוש הוא מקום מרוחק באפריקה של ימינו, ללא קשר לעבדות. לעומת זאת אצל חז"ל ומפרשי ימי הביניים העבדות מיוחסת כתכונה טבעית של שחורי העור, צאצאיו של כוש. העבד הכנעני זוהה עם בני כוש. אברהם מלמד סבור ששינוי זה משקף את עולמם של חז"ל ואנשי ימי הביניים בו העבדים היו שחורי עור, וכנראה גם יהודים העסיקו אותם.

עניין זה מביא אותנו אל ההצדקה שניתנת למוסד העבדות. בתורה ההצדקה שהמצרים נותנים לשעבוד בני ישראל היא ביטחונית - דמוגראפית. "פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו". על בסיס זה ודאי נוסף מניע כלכלי, הרצון לנצל את כוח העבודה ששועבד לטובת פרויקטים של בנייה והתרחבות הממלכה. אבל זו אינה ההצדקה היחידה שניתנה במהלך ההיסטוריה לעבדות. הזיהוי של העבדים עם שחורי העור מבטא בצורה קיצונית את ההצדקות שניתנו למוסד העבדות: העבדים נחותים מטבעם. ההצדקה הגזענית לעבדות היא הקצה המרוחק של הקביעה שטיבעו של העבד להיות תחת האדון. משטר עבדות בנוי על אבחנה מהותית בין האדון לעבד, ראיית הנחיתות של העבד וראיית האדנות של האדון כסדר טבעי ומחויב המציאות. יש להדגיש שלא מדובר רק על יחסי אדון - עבד פרטיים אלא גם על יחסים קולקטיביים. נחיתות מהותית של עם העבדים לעומת עם האדונים. האבחנה בין העבדים לאדונים לרוב אינה רק תרבותית אלא היא אתנית וגזענית.

התורה אוסרת על בני ישראל לשעבד את אחיהם, אלא לכל היותר להיעזר בהם כמשרתים [=עבד עברי]. יציאת מצרים כזיכרון חי שעומד ביהדות בבסיס החיים הדתיים, הקהילתיים ובבסיס תפיסת הזמן היהודית, אוסרת על הפיכת היהודי לעבד. האם פירוש הדבר שמותר ליהודים להפוך בני עם אחר לעבדים ולבנות עימם יחסים של עם אדונים לעומת עם עבדים?

"בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". יש משהו שבעבורו ה' הוציא אותנו ממצרים. המילה 'זה' נדרשת על ידי הרמב"ן ואבן עזרא כמדברת על קיום מצוות שבעבורן הוציא אותנו ה' ממצרים. אנו רשאים לפרש את הפסוק בדרך נוספת ולעשות שימוש בהוראה האקטואלית של המילה 'זה': המילה 'זה' מורה על ההווה, על משהו שנמצא כאן ועכשיו. כיום, כאשר הנורמה המקובלת אוסרת על עבדות ומגנה גם את אותם החלקים שהושאלו ממנה ועדיין , כגון סחר בנשים, אפשר להוריד את התו האתני והמהותי המבחין בין עבד כנעני לעבד עברי, ולהשאיר רק את ההבחנה הפונקציונאלית [משרת עם אישיות וזכויות לעומת עבד]. הואיל והעולם הנאור מכיר בעוול שבעבדות הרי אין מקום למוסד של עבד כנעני על כל הבחנותיו. גם 'עבד עברי' שונה מבעבר וכיום מדובר בסוג של פועל עם זכויות. כקטגוריה מכלילה יש מקום רק לפונקציה עליה רומז המונח 'עבד עברי' כלומר סוג של משרת, מי שמוכר את כוח העבודה שלו, מעניק שירות אבל לא מוכר את גופו ואישיותו. קל וחומר שאין לנו את הרשות לקחת ממנו את אישיותו ואת גופו ולהציב את עצמנו בעמדת הפקעה כלפי הזולת.

דר' מנחם קליין מלמד במחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר-אילן

 

 

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

(ויקרא יט, ט-י)

 

כל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב עליו קרבנותיו בתוכו.

(רש"י ויקרא כג, כב)

 

"מתנות עניים" לתועלתו של הנותן? המקבל? תיקון העולם?

כי ה' יתברך רצה להיות עמו אשר בחר, מעוטרים בכל מידה טובה ויקרה ושיהיה להם נפש ברוכה ורוח נדיבה. וכבר כתבתי, כי מתוך הפעולות תתפעל הנפש ותהיה טובה ותחול ברכת ה' בה. ואין ספק כי בהותיר האדם חלק אחד מפירותיו בשדהו ויפקירם, שייהנו בו הצריכים, תראה נפשו שובע רצון ורוח נכון ומבורך, וכי השם יתברך השביעו בטובו וגם נפשו בטוב תלין.

(ספר החינוך,מצות עשה רי"ג)

 

"לעני ולגֵר תעזב אותם" - לא נאמרו הלכות אלו כדי לדאוג לפרנסת העניים. הן העני עצמו חייב בלקט שכחה פאה ועוללות, אף הוא מניח אותם בשדהו ובכרמו לצורך עניים אחרים.

אלא טעמו של דבר: בשעת קציר ובציר אדם סוקר את מה שהטבע עשה למענו, ואת מה שיביא לביתו ביגיע כפיו; באותה שעה יבטא בפיו את המלה הגאה והרת התוצאות: שלי.

ועתה כל אזרח באומה יודע: כל אדם האומר "שלי", נתחייב לדאוג גם לאחרים, במדינת ה' הדאגה לעני ולגר לא נמסרה לרגשות השתתפות בצער... היא זכות שה' נתן לעניים, והיא חובה שה' הטיל על בעלי-רכוש.

(מתוך פירוש רש"ר הירש )

 

פסח - זמן חירותנו?

תכלית זו ['זמן חרותנו'] של יציאת מצרים לא הושגה, ומשימת 'זמן חירותנו' קיבלה צורת חירות מדומה, של משהו שהוא אולי תנאי ראשוני לחירות, אולם אף על פי כן עדיין אין זו חירות אמיתית. העם שיצא ממצרים לא קיבל עליו את מלכות ה', ולכן אין לנו 'הלל שלם' בחג בו נכשל נסיון מימוש חירותנו. נכון אמנם כי לאחר מעבר ים-סוף קוראים אנו על העם: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", אולם מיד בהמשך מספרת לנו התורה, כי אותה אמונה היתה לשעתה בלבד, אמונה ספונטנית הנולדת מתוך התרשמות ממה שאירע, אולם לא אמונה הנובעת מתוך הכרת אלוהות ה', ולכן היא לא החזיקה מעמד אף לא שלושה ימים, והעם קורא באוזני משה "היש ה' בקרבנו אם אין" על אף היות מועד זה יום טוב לישראל שניפדה מידי מעַנָּיו והשתחרר מעול נוגשיו, אין כל הצדקה לומר בו 'הלל שלם', שהרי טרם עלה בידינו להשתחרר מן השעבוד לטבע האנושי. עובדה זו באה ללמדנו שעיקר ההודיה על הגאולה איננה מתייחסת למה שקורה לעם ישראל בהיסטוריה, אלא למה שעם ישראל עושה בהיסטוריה, שהרי בסופו של דבר כל מה שקורה הריהו אינדיפרנטי משום היותו מעשי ידי ה' בעולמו, בין אם מבחינתנו מכנים אנו אירועים מסוימים גאולות ותשועות, וכנגדם אירועים אחרים אותם מכנים אנו פורענויות, פוגרומים או שואה.

 (י.ליבוביץ: שיחות על חגי ישראל ומועדיו, עמ' 74)

 

"נקמת דם ילד קטן..." לעומת "מעשה ידי טובעים...": בין רגשות לערכים

'ועתה לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם': היו ישראל מקוששין את הקש במדבר ורומסין בחומר ובקש היה נוקב את עקביהן והדם מתבוסס בחומר. רחל בת בנו של תושלח היתה הרה ללדת ורמסה בחומר עם בעלה ויצא הולד ממעיה ונתערב בתוך המלבן וירד מיכאל והעלהו לפני כסא הכבוד, ובאותו לילה הכה כל בכורי מצרים, שנאמר 'ויהי בחצי הלילה'.

(ילקוט שמעוני שמות ד, קעו)

 

'בצאת לפני החלוץ ואומרים 'הודו לה' כי לעולם חסדו': א"ר יוחנן מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו? לפי שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים, דאמר רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה'? בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקב"ה: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים לפני שירה?!

(ילקוט שמעוני דברי הימים ב כ, המשך סימן תתרפה)