וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת

 גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. (ויקרא טז, ח)

 

 

...והיותר נכון בעיני בדבר הזה, ששני השעירים היו רמז לעדת בני ישראל בכללותם, אבל בבחינות מתחלפות. שבהיותם טובים וישרים, אחרי ה' אלהיהם ילכו ובו ידבקון, יהיו לה'. ואימוריהם וקרביהם, שהוא כמו שביארתי רמז למחשבות הפנימיות שבהם, יהיו נקרבים על מזבח ה'. ודמם יהיה נכנס לפני לפנים, ויזו ממנו על הכפורת ולפני הכפורת, שהוא כולו רמז לדבקות האלהי. ושהם יזכו לחיי העולם הבא ויהיו תחת כנפי השכינה, אשר על זה נאמר: "גורל אחד ליי'" (פסוק ח'). כי שם "גורל" נאמר על השכר הניתן לאדם, אם כפי צדקתו אם כפי רשעתו. וכמו שאמר: "ושוכר כסיל ושוכר עוברים". והשכר קרא - "גורל", כמו שאמר בדניאל (יב, יג):"ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין". עד שלא נקרא הגורל כך, אלא לפי שמה' כל משפטו והוא דבר מושגח לא מקריי. אמנם אם היו בני ישראל רעים וחטאים לה', ובלתי שומרים משמרתו וכבוד בית מקדשו, היה גורלו וחלקו להיות לעזאזל, רוצה לומר להתרחק מהשם יתעלה וקדושיו. ויהיה עם עז פנים וילך בגלות לפני צר. כי "עזאזל", הוא שם מורכב משתי מלות: 'עז' ו'אזל'. רוצה לומר, ילך העם הזה וישולח מעל אדמתו להיותו עם עז פנים, ויהיה ענשו בעולם הזה שיסחו מן הארץ ויתרחקו מעונג הצדיקים ומזיו השכינה. וכל זה נכלל בשם "עזאזאל", כלומר העז פנים ילך לחרפות ולדראון עולם.

(אברבנאל ויקרא טז, ה-כח)

 

...כל אחד מאתנו הוא בבחינת "שעיר". ניתן לו כוח ההתנגדות; והוא מוכשר להתנגד בעוז לכל דרישה שהוטלה על רצונו. וערכם המוסרי של חיינו תלוי באופן הפעלת כוח זה. בידינו להפעיל את כוח ההתנגדות ברשות ה' ותחת מרותו. בידינו להיות בבחינת 'שעיר לה'': להתנגד לכל הגירויים הפנימיים והחיצוניים, המפתים אותנו לסור מעל ה'. או בידינו להיות בבחינת 'שעיר לעזאזל': להפעיל את כוח ההתנגדות על-ידי סירוב לשמוע בקול ה'.

(הרש"ר הירש ויקרא טז, י)

 

 

תאווה וקדושה

גבי שטרנגר

החיבור בין הפרשות אחרי-מות וקדושים מרמז לקשר בין הציווי "קדושים תהיו" לבין איסורי העריות שחותמים את פרשת אחרי-מות. בעקבות המדרש רבה מסיק רש"י מכך, שמשמעות הקדושה פרישות מן העריות. בשונה מרש"י, הרמב"ן רואה בקדושה מוכנות של האדם לקדש את עצמו במותר לו. אחרת "ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות (...), והנה יהיה נבל ברשות התורה". לפי הרמב"ן, דבקות בהלכה לא מבטיחה רמה רוחנית גבוהה של האדם. על מנת להגיע לדרגה של קדושה, שהיא מעבר למינימום ההלכתי הנדרש, על האדם לצמצם הנאותיו הגופניות.

לאורך שנות עיסוקי כפסיכולוג אני מוצא את עצמי מתלבט רבות בשאלת היחס בין התאווה והקדושה. באיזה מידה ההנאות החושניות מרחיקות אותנו מהנשמה הקדושה שבקרבנו ומהא-לוהים? ישנה אמת עמוקה בתגליתו של פרויד, מייסד הפסיכואנזליה, שהעולם הנפשי וכוחות ה"אני" של האדם מתפתחים דווקא בזכות ריסון היצרים וקבלת המגבלות המוסריות של החברה. מאידך, הפסיכואנליזה מכירה גם במחיר הקשה של דיכוי מתמשך של העצמי האמיתי של האדם, ובכלל זה יצריו ותשוקותיו. ובכן, באיזו מידה התאווה והקדושה מנוגדות, ובאיזו מידה הן מעשירות זו את זו? ביטוי עיוני מרכזי לשאלות אלה מוצאים אנו בדיונים המתנהלים בספרות החסידית על מושג ה"ביטול". בהגותו של המגיד ממזריטש (1710-1772), תלמידו-ממשיכו של הבעל-שם-טוב, רווחת הדרישה "לביטול" העצמי על צרכיו ותשוקותיו. בדומה לבודהיזם, הרואה בסבל האנושי תוצאה של היצמדות-יתרה של האדם לתשוקותיו, גם הקריאה ל"ביטול" נוסח בית מדרשו של המגיד מנחה את האדם להתגבר על צרכיו החומריים, המשמשים מסך המפריד בינו לבין יעודו האמיתי - דבקות בהקב"ה. כיוון שאנו נמצאים בעיצומה של תקופת העומר, ניתן להזכיר כאן את דרשתו של האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי (1745-1812) ב"ליקוטי תורה" על פרשת אמור, לפיה מטרתה של ספירת העומר היא להביא ל"ביטול הרצון מנפש הבהמית", המסומלת על ידי קרבן העומר (שמובא מהשעורה, שהוא מאכל בהמה). בעל ה"שפת אמת", הרב יהודה לייב אלתר (1847-1905), עסק רבות במשמעויות השונות של ה"ביטול". מכתביו עולה תמונה מורכבת בהבנת מושג זה ובגישתו אל ההנאות הגופניות. מחד, ה"שפת אמת" מרבה לדבר על הצורך בהתרחקות מענייני העולם הזה, ומאידך הוא מדגיש במקומות רבים שבכל דבר ודבר בעולמנו טבוע נקודה פנימית א-לוהית, אליה יש להתחבר על-ידי מעורבות עמוקה עם העולם. באחת התורות של ה"שפת אמת" לפרשתנו (קדושים, תרל"ח, ד"ה במדרש) אנו יכולים לחוש היטב במתח שבין שתי המגמות הללו: "שיכולים לעורר הקדושה גם בעולם הזה, אף על פי שעיקר הקדושה הפרישות מעולם הזה. מכל מקום בכל דבר יש ניצוצי קדושה, מכל שכן במעשה איש הישראלי. וזהו שכתוב (תהילים צב) 'מרום לעולם ה'' - פירוש: אף בעולם עצמו שהוא העמדת הטבע בגשמיות, עם כל זה יש בו התרוממות הווית הבורא יתברך". מחד, מושגת הקדושה בזכות ריסון עצמי, ומאידך ההכרה באימננטיות הא-לוהית מאפשרת למצוא את רוממותו של ה' בתוך החיים החומריים דווקא ("מרום לעולם"). מורכבות זו באה לידי ביטוי באמירה הפרדוקסלית השגורה אצל ה"שפת אמת", שבענייני העולם הזה "ביטולם זה קיומם". לדבריו, יש "לקשר הארת הנשמה גם בגוף" (פרשת תבוא, תרל"ו, ד"ה והותירך). בהערותיו לפרשת בא (תרנ"ד, ד"ה בענין) ה"שפת אמת" אף מדגיש, שגוף האדם מהווה חלק מהתפילין לא פחות מאשר הקלף, הדיו והבתים, ואף רומז שהתפילין זוכים לקדושתם בזכות הגוף הנושא אותם - ולא להיפך, כפי שאנו רגילים לחשוב. ברעיונות אלה יש לראות המשך של מסורת של ה"עבודה בגשמיות" שהחלה בתורת מייסד תנועת החסידות, הבעל שם טוב, ברוח הפסוק "בכל דרכיך דעהו".

חווית הקדושה בגירסתה היהודית עוברת דרך הגוף. רעיון זה מובא בתמציתיות מופלאה בתרגום היידי המפורסם של הרבי מקוצק לביטוי "אנשי קודש" (שמות כ"ב, ל): "מענטשליך הייליג" (קדושה אנושית). ידועה גם האמרה החותמת את מסכת קידושין בתלמוד הירושלמי (ד, יב), ש"עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל". הנאות החיים תופסות מקום מרכזי במצוות היהדות, כפי שממחישות, למשל, סעודות החגים ומצוות עונג שבת. קולו של ה' מהדהד במציאות החומרית, ודווקא החוויה המלאה והמודעת של החוויות החושניות מאפשרת להתחבר בעוצמה יתרה אל הבורא. בספרות הכללית אנו מוצאים ביטוי נהדר להבנה, שהמעורבות בעולם הזה הוא השער אל הא-לוהות, בספר סידהרטה, פרי עטו של הסופר השוויצרי הרמן הסה. בתנועה הפוכה מהסוג של "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", מחליט הנזיר ההודי סידהרטה לחזור למעורבות מלאה בעולם הזה ובהנאותיו. כך הוא מתאר את התובנות שהובילו אותו לכך: "פחדתי מעצמי, ברחתי מעצמי! חיפשתי את נשמתי (Atman), חיפשתי את הא-לוהות (Brahman), הייתי מוכן לרוצץ ולקלף את האני שלי, כדי למצוא בפנימיותו הלא נודעת את הגרעין של כל הקליפות, את הנשמה, את החיים, את הא-לוהי, את המוחלט. אולם אני עצמי הלכתי בכך לאיבוד. (...) [אולם כעת] כחול נהיה כחול, נהר נהיה נהר, וגם אם בכחול ובנהר שבסידהרטה חיה הא-לוהות החבויה, זו היתה דרכה וכוונתה של הא-לוהות להיות כאן צהוב, כאן כחול, שם שמים, שם יער ושם סידהרטה. משמעות ומהות אינם איפשהו מאחורי הדברים, אלא בתוכם, בכולם...!" (תירגום שלי מגרמנית - ג.ש.). שורות אלה מבטאות מהימנה גם את חווית ההתפכחות הכואבת של אנשים דתיים וחרדים רבים שפגשתי בחדר הטיפולים שלי, נשים וגברים, החשים שחיפושם אחרי האל הטרנסצנדנטי גרם להם להחמיץ את החיים הממשיים. יש ביניהם הכועסים על מה שהם חווים כוויתור מוגזם על מאווייהם שנכפה עליהם על-ידי החינוך הדתי - בתחום האהבה, המיניות, המימוש העצמי. את חלקם זה מביא להתרחקות מהדת, ואולם חלק אחר מחליט, בדומה לסידהרטה, לחפש את המגע עם השכינה ששורה בדברים הקטנים והיפים של החיים, ולעיתים גם בחוויות העוצמתיות של התאווה.

לאחרונה, צצות בציבוריות הישראלית פרשיות מין מביכות, לעתים בכיכובן המצער של דמויות רבניות. צריך להיות ברור שפרשיות אלה אינן אלא קצה של קרחון. למרבה הצער, גברים רבים, שחשים מנוּעים מלפגוש את התשוקה והתאווה בהקשר הטבעי של החיים, מנסים לפצות את עצמם על תחושות האובדן וההחמצה באמצעים לא בריאים, המביאים לעיתים לפגיעה בזולת. אולם אמצעי הפיצוי הנפוץ ביותר הוא באינטרנט - בצריכת מיניות מעוותת וחולנית. כאן מדובר כבר במגפה של ממש - "כמעשה ארץ מצרים וארץ כנען" של זמננו - שפתרונה לא תבוא מתוכנות סינון מתוחכמות או מאמצעים טכנולוגיים אחרים. במקום זה עלינו לחשוב מחדש על היחס בין תאווה לקדושה בחינוך הדתי. עלינו להפסיק לספר לילדנו שהמיניות שלנו מקורה בחלק הבהמי שלנו. הרי ההיפך הוא הנכון: הקשר הארוטי מהווה תופעה אנושית מובהקת! הוא משלב, יותר מאשר כל התנסות אחרת, את כל רבדי החוויה האנושית - גוף, נפש ורוח. הבה ניתן ליווי אמיתי לצעירים בהתמצאות הקשה בסבך שבין פורנוגרפיה חולנית, תאווה בריאה וקדושה נעלה. על המחנכים שלנו להעביר את המסר העמוק שבאמרה "קדש את עצמך במותר לך": שהחוויה החושנית במיטבה משמשת מרכבה הן לצמיחת הרוחניות והקדושה של הפרט והן למפגש העמוק עם הזולת. עלינו ללמוד לחנך לאיזון נכון יותר בין ביטוי יצרי לבין ריסון עצמי. עלינו גם לומר ללומדי ספרי החסידות והמוסר, שקיים סולם בדרך אל הקדושה, וש"ביטול העצמיות" הוא דרגה שרלוונטית רק אחרי שפיתחת עצמי חזק ובריא. נזכיר, בהקשר זה, את דבריו של "אור החיים" לפרשתנו: "קדושים תהיו - לשון עתיד. פירוש: אין הפסק למצוה זו, כי כל שער מהקדושה אשר יכנס, עדיין ישנו בגדר הכנסת שער אחר למעלה ממנו, כי אין שיעור להדרגות הקדושה המזומנת לכל הרוצה ליטול את השם". הדרך אל הקדושה היא תהליכית ודינמית, וזה לא בריא לדלג על שלבים. לכן הדרך אל הקדושה היא גם בהכרח אישית ולא יכולה להיות מוכתבת על-ידי כללים נוקשים ואוניברסלים (ראה פירוש ה"העמק דבר" על הפסוק "קדושים תהיו"). אכן נדמה, שהאתגר לפתֵח "קדושה אנושית" לא היה גדול מעולם כפי שהוא בימינו.

גבי שטרנגר הוא פסיכולוג קליני. יחד עם ד"ר אלי הולצר הוא מעביר שיעור בספר "שפת אמת" פעמיים בחודש בירושלים. לפרטים: gabriel.strenger@gmail.com

 

 

המבחן המוסרי האמיתי הוא "בארצכם"

וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו.

(ויקרא יט , לג)

 

תניא - רבי אליעזר הגדול אומר: מפני מה הזהירה תורה בשלושים וששה מקומות ואמרי לה בארבעים וששה מקומות בגר? מפני שסורו רע. מאי דכתיב 'וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים' תניא - רבי נתן אומר: מום שבך אל תאמר לחברך.

(בבלי בבא מציעא נט, ע"ב)

 

"גר בארצכם": דאי הוא גר בארץ נכריה במקום שאתם גרים גם כן, הדבר מושכל שתאהבו אותו כמנהג גרים שאוהבים זה את זה (פסחים קי"ג), ותחושו לצערו כדי שלא יגיע לכם כאלה, אבל אי יגור בארצכם, מכל-מקום לא תונו אותו.

(מתוך פירוש "העמק דבר" לויקרא י"ט, ל"ג)

 

"ואהבת לרעך כמוך"

'ואהבת לרעך כמוך' - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה.

בן עזאי אומר: 'זה ספר תולדות אדם' - זה כלל גדול מזה.

(סיפרא פרשת קדושים, פרשה ב)

 

אי אפשר לפרש כמשמעו, כידוע ד'חייך קודם לחיי חברך', אלא הרמב"ם (הלכות אבל י"ד) פירש 'כמו שאתה חפֵץ מחברך', והדבר מובן שלא יסכל האדם שחברו יאהבהו כמו נפש עצמו, אלא בגדר הראוי לפי הקרבה ודרך ארץ, באותו אופן עליך לאהוב בני אדם, ולפי זה הפירוש קאי [נמצא] בסמיכות לאזהרה הקודמת ["לא תקום ולא תטור"], כמו שאתה חפץ אם עשית רעה לאדם שלא ינקום ממך, אלא יעבור על פשעך, כך תנהג עם רעך, כך יש לפרש הסמיכות לפי הרמב"ם.

ומלשון הירושלמי למדתי פירוש אחר לסמיכות, וזו לשון הירושלמי (נדרים פ"ט, ה"ד):

"כתיב 'לא תקום ולא תטור את בני עמך', היך עבידא? הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה?! (ויקרא יט) ואהבת לרעך כמוך. רבי עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה."

פירוש שהנקמה בחברו דומה לאדם שמחתך בשר ולא נזהר היד שאוחז בסכין והכה בסכינו על ידו השנית, אם תעלה על הדעת לחזור ולהכות את היד החותך ולנקום בה? כך 'ואהבת לרעך כמוך' אחר 'לא תקום', שאף על גב שחיי עצמו וטובתו קודם לשל חברו, מכל מקום הרי הוא כמו האדם בעצמו, שאף על גב שאין ראוי לאיזה אבר להכות אבר השני, מכל מקום אם כבר היכה, אין לנקום מהאבר המכה, כך אין לנקום מחברו אחר שכבר הזיק אותך, והרי הוא כמוך, שכל ישראל נפש אחת.

('העמק דבר' לנצי"ב מוולוז'ין ויקרא יט, יח)

 

'ואהבת לרעך כמוך' - לא שיאהב כל אדם כאשר אוהב את עצמו ממש, כי זה אי אפשר, וכבר בא רבי עקיבא ולמד 'חייך קודמין לחיי חברך', אלא כמוך פירושו הדומה לך, כמו 'כי כמוך כפרעה', 'אין נבון וחכם כמוך', וכן כאן 'ואהבת לרעך כמוך', שהוא כמוך, שווה לך ודומה לך, שנברא גם הוא בצלם אלהים, והרי הוא אדם כמוך וזה כולל לכל בני אדם, שכולן נבראים בצלם, ולפי שהמכבד את צלם האדם ומתבונן במעלתו, מיטיב לנפשו ולכל אדם, חתמה תורה הכל במצווה זו, כמו שהתחילה 'איש אמו ואביו תיראו'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו ויקרא יט, יח)

 

"מפני שיבה תקום והדרת פני זקו" - כביטוי לכבוד האדם

מי שהוא זקן מופלג בזקנה, אע"פ שאינו חכם, עומדין לפניו, ואפילו החכם שהוא ילד, עומד בפני הזקן המופלג בזקנה, ואינו חייב לעמוד מלא קומתו אלא כדי להדרו, ואפילו זקן כותי, מהדרין אותו בדברים ונותנין לו יד לסומכו, שנאמר 'מפני שיבה תקום' - כל שיבה במשמע.

(משנה תורה לרמב"ם הלכות תלמוד תורה ו, ט)

 

 

 

Home	The Movement Objectives and Principles You can Help!	What's New Activities and Current Events	Articles and Position Papers Peace Judaism and Israel

Weekly Parsha (Hebrew) Weekly Parsha (English)	Search Our Site	Links To Peace Movements

Contact Us
OZ veSHALOM - NETIVOT SHALOM
P.O. Box 4433, Jerusalem, 91043 Israel
Tel: 02-5664218, for Shabbat Shalom only call 053-920206
ozveshalomns@gmail.com
© Copyright 1997-2003 by Oz Veshalom. ALL RIGHTS RESERVED.