וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר

וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. (שמות יט, ב)

לקובץ מוכן להדפסה - לחץ כאן

 

התורה ניתנה מתוך שלום ואחדות, אך אחדות איננה בהכרח תמימות דעים

ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד,אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת.

 (רש"י שמות יט, ב)

 

גדול השלום שבכל המסעות כתוב: (במדבר לג) "ויסעו, ויחנו" נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיון שבאו כולם לפני הר סיני, נעשו כולם חנייה אחת כפי שכתוב: (שמות יט) "ויחן שם ישראל" ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן, אלא ויחן שם ישראל. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי שעה שאני נותן תורה לבני.

(ויקרא רבה פרשה ט)

 

'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' - יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי-אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות , ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי, אי אפשר שיבוא לעולם כי-אם דווקא על-ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים והשיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו.

(הראי"ה קוק זצ"ל, עולת ראי"ה, עמ' של)

 

 

 

'וישמע יתרו' - מהשמועה שמע ובא?

פנחס לייזר

סיפורו של יתרו, חותן משה, הוא אחד הסיפורים המרתקים בתורה.

לפי פשוטו של מקרא (וכך מפרשים רשב"ם, רמב"ן וחזקוני), בא יתרו, החותן והסבא, להחזיר את צפורה, אשת משה ושני בניו, למשה, אחרי יציאת מצרים. למרות שהתורה אינה מספרת לנו במפורש, עד לפרשה זו, שצפורה ושני בניה חזרו למדין בעת שהותו של משה במצרים ולא היו שותפים לכל המהלך של יציאת מצרים וקריעת ים סוף, לומדים אנו את הדבר בפרשתנו משתי מילים פשוטות - 'אחר שלוחיה'. צפורה ובניה, יחד עם יתרו, הצטרפו למשה רק כאשר הוא חנה ב'הר האלהים'. יש חילוקי דעות בין הפרשנים לגבי עיתוי חזרתו של יתרו; האם קרה הדבר לפני מתן תורה, כפי שעולה מסדר הפרשיות והפסוקים בתורה? האם קרה הדבר אחרי מתן תורה? כמו-כן, אין הסכמה בין הפרשנים לגבי גורלו של יתרו; האם חזרתו של יתרו לארצו (יח, כז) היתה סופית? ומה הקשר בין סיפור זה לנאמר בפרשת בהעלותך?

אנו קוראים בפ' בהעלותך שמשה הזמין את יתרו , אף הפציר בו, להמשיך את המסע במדבר ואף הבטיח לו שותפות גורל מלאה עם ישראל, וכך לשון המקרא:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי, חֹתֵן מֹשֶׁה: נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.

וַיֹּאמֶר: אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ, כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם.

וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ." (במדבר י, כט-לב)

איננו יודעים אם יתרו נעתר להזמנתו של משה; אבן עזרא מניח שיתרו לא השתכנע; לעומתו,רמב"ן מניח שמשה הצליח לשכנע את יתרו ופשוטו של מקרא איננו מאפשר לנו להכריע בסוגיה זו.

מעבר לסיפור 'הפשוט' של איחוד המשפחה, העולה מתוך פשוטו של מקרא, מאפשרת קריאה רגישה של הפסוקים התבוננות נוספת, כפי שעשו זאת בעלי המדרש וחלק מפרשני המקרא.

בואו של יתרו עם צפורה ושני בניה, בניו של משה, איננו מתרחש בעיתוי הזה, רק - כפי שעולה מדברי הספורנו והחזקוני - בגלל שכעת התנאים בשלים לכך, אלא הצטרפותו של יתרו למשה מעידה על מהפך תודעתי משמעותי ביותר.

רש"י, בעקבות המכילתא, מייחס ל'שמיעה' של יתרו רבדים עמוקים; איננו עוסקים בממד השמיעתי הפיזיולוגי, אלא ב'שמיעה באוזן השלישית', בהקשבה לקולות נפשיים ורוחניים, חיצוניים ופנימיים, המחוללים שינוי משמעותי אצל ה'שומע'.

וכך לשונו של רש"י (שמות יח , א):

'וישמע יתרו' - מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק'.

חז"ל (מכילתא ובבלי זבחים) מעלים אפשרות נוספת, וכך לשון התלמוד (בבלי זבחים קטז ע" א)

'כתנאי (זו מחלוקת תנאים): (שמות יח) 'וישמע יתרו כהן מדין' - מה שמועה שמע ובא ונתגייר?

רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב בצדו: (שמות יז) 'ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'.

רבי אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא, שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: (תהלים כט) 'ובהיכלו כולו אומר כבוד' - נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? שמא מבול בא לעולם? (תהלים כט) ה' למבול ישב? אמר להם: 'וישב ה' מלך לעולם' - כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא? שנאמר: (ישעיהו סו) 'כי (הנה) באש ה' נשפט'! אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר, ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו, שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: (תהלים כט) 'ה' עוז לעמו יתן', מיד פתחו כולם ואמרו: (תהלים כט) 'ה' יברך את עמו בשלום'.

רבי אליעזר אומר: קריעת ים סוף שמע ובא, שנאמר: (יהושע ה) 'ויהי כשמוע כל מלכי האמורי', ואף רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע: (יהושע ב') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף'.

לשלושת התנאים תפיסות שונות לגבי האירוע שהניע את יתרו להצטרף למשה ואף להתגייר:

רבי יהושע מייחס את המהפך התודעתי של יתרו לניצחונו של יהושע על עמלק. פרשנות זו מעוגנת גם בסמיכות הפרשיות בין שני האירועים ('ויחלש יהושע' - יז, יג - 'וישמע יתרו' - יח, א).

לפי תפיסה זו, ניתן להבין את המהפך של יתרו כערעור האמונה בכוח הצבאי; עמלק, העם החזק, הובס על ידי עם העבדים שיצא זה עתה ממצרים, מכיוון שהיתה זו מלחמתו של ה'; ה' מתערב כאשר החזק פוגע בחלש.

רבי אלעזר המודעי מייחס את השינוי שחל אצל יתרו למתן תורה: אירוע זה נתפס על ידי גדולי העולם כאירוע דרמטי ומבהיל, מעין אפוקליפסה המבשרת את סוף העולם. הכנס בהשתתפות יתרו ובלעם - ולעתים מצטרף גם איוב להתכנסות זו - מגיב לאירועים המרכזיים של התקופה ובלעם הוא זה שמסביר את פשר הקולות: אין אלו קולות של חורבן והרס, אלא קולות של "עוז ושלום" - יש כאן עצמה רוחנית העשויה להביא שלום לעולם.

רבי אליעזר מניח שיתרו, כהן מדין, בדומה לכל מלכי האמורי ולרחב הזונה, בעלת הלב הרחב, מושפע בעיקר מאירוע נסי דרמטי דוגמת 'קריעת ים סוף'; התגברות רצון האל על חוקי הטבע והתערבותו בהיסטוריה לטובת העם הנבחר מחוללות את השינוי אצל יתרו.

במובן מסוים, מהווה יתרו אב-טיפוס לכל אדם היוצא למסע רוחני בעקבות התעוררות חיצונית.

בני אדם מסוימים יגיעו לאמת בעקבות הפנמת העיקרון של עליונות הצדק על שכרון הכוח; 'והאלהים יבקש את נרדף', ואולי מצופה מהנרדף שיבקש את האלוהים ולא ייהפך בעצמו לרודף.

אחרים יתרשמו מהתגלות האל העשויה להביא לחוויה רוחנית משמעותית; הקולות והברקים עלולים להתפרש כמבשרי הרס על-ידי אנשים אשר חווים את האל כגורם מעניש, אך קולו האמיתי של הנביא מבהיר שמדובר בעצמה של שלום, בתורה שהיא תורת חיים.

וקיימים גם בני אדם המושפעים מאירועים היסטוריים חריגים, בהם הם מצליחים לראות את יד ה', מתוך תובנה או מתוך פחד.

יתכן שכל אחד מאתנו יכול בשלב זה או אחר של התפתחותו הרוחנית, לבקש ולמצוא את קרבת האל ברובד אחר, אך קריעת ים סוף איננה אירוע מכונן מרכזי בתודעה הרוחנית של העם ואיננו מצווים לזכור אותה לדורות. לעומת זאת, מתן תורה כאירוע שמביא ברכה, חיים ושלום לעולם, ומלחמת ה' בעמלק, שהיא מלחמה נצחית שלנו ברוע האנושי, ללא הבדל דת, גזע ולאום, הם חלק בלתי נפרד מתודעתנו הרוחנית.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

 

 

מסגולותיו של דיין

בית דין של שלשה צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן:

חכמה וענוה ויראה, ושנאת ממון ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב.

וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה:

הרי הוא אומר 'אנשים חכמים ונבונים' - הרי בעלי חכמה אמור,'וידועים לשבטיכם' - אלו שרוח הבריות נוחה מהם. ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות. ולהלן הוא אומר 'אנשי חיל' - אלו שהן גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען' ומה משה רבנו עניו, אף כל דיין צריך להיות עניו 'יראי אלהים' כמשמעו, 'שונאי בצע' - אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו, ולא רודפין לקבץ הממון . שכל מי שהוא נבהל להון, חסר יבואנו.'אנשי אמת' - שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן, בדעתן אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוול.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין ב, ז)

 

"עם סגולה - ממלכת כהנים וגוי קדוש"

הייחוד של עם ישראל אינו עובדה, אלא משימה. ישראל אינה מציאות אלא תפקיד... עם ישראל אינו העם הנבחר, אלא מצווה להיות העם הנבחר. ומהי בחירתו? "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אין לעם ישראל ייחוד של מהות, אלא ייחודו בתביעה המוצגת לו.

 אמנם עמדו עוררים על תפיסה זו, משום שלא היו מסוגלים לאמונה רמה זו. והראשון שערער עליה היה קורח, שהכריז "כל העדה כולם קדושים" - הייחוד של עם ישראל הוא עובדה קיימת, הוא גוי קדוש מבחינת מהותו. אולם 3 פסוקים לפני הצהרת קורח כתוב "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים" - אין אתם קדושים אלא נתבעים לקדושה.

(מתוך: 'אמונה, היסטוריה וערכים' לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל)